ביקורת: ויקטוריה

המצלמה התחילה לעבוד בארבע וחצי לפנות בוקר וכובתה לקראת שבע. ובמקרה הזה, ניסוי השוט-הסופר-ארוך הצליח

אנשים כל הזמן מדברים על השוט הבודד של "בירדמן".‏

אני לא אהבתי במיוחד את "בירדמן" או את גימיק השוט-הבודד שלו, משום שהרגשתי שזה כל מה ‏שהוא היה – גימיק. הסרט נראה כאילו הוא מצולם (כמעט) כולו בשוט אחד, ארוך-ארוך-ארוך, בלי ‏שום קאטים. כאילו מישהו לחץ על כפתור ה-‏Record‏ במצלמה ולא לחץ עליו שוב במשך יותר ‏משעה וחצי, כשבדרך הוא עובר דרך קירות ובין זמנים ובין פנטזיה ומציאות. זה די מגניב, ומרשים ‏מבחינת הביצוע, אבל זה לא באמת עבד לטובת הסרט (לדעתי. רבים חושבים אחרת). לא היתה ‏שום הצדקה עלילתית לכך שהסרט יתרחש כאילו-בשוט אחד, וכל ההישגים שנהוג לקשר עם ‏שוטים ארוכים – מיידיות, מתח, הכנסת הצופה לתוך הסיטואציה – לא באמת עבדו בגלל העובדה ‏הברורה שהשוט הארוך לא היה אמיתי, אלא נתפר דיגיטלית מכמה וכמה שוטים קצרים. מה ‏הטעם בלהטוט מתוחכם כזה אם אתם לא באמת עושים אותו? בכלל, כל הרעיון של סרט-שלם-‏בשוט-אחד – ש"בירדמן" לא היה הראשון שניסה אותו – נראה לי מיותר. מה הטעם? למה בעצם ‏צריך לעשות סרט בלי קאטים? מה יש לכם נגד קאטים? אין שום דבר רע בקאטים. בסרטים יש ‏קאטים. תהיו סרט.‏

אבל אז ראיתי את "ויקטוריה".‏

‏"ויקטוריה" הוא סרט גרמני שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבלים למיניהם, כולל בארץ, וקיבל הרבה ‏שבחים מהביקורות והרבה התעלמות מהמפיצים. הדבר הראשון, אם לא היחיד, שתשמעו על ‏הסרט הזה בכל מקום (גם כאן. עובדה) הוא שזה סרט שמצולם בשוט אחד. שעתיים ועשרים ‏כמעט של שוט אחד – אבל, להבדיל מ"בירדמן", כאן זה קורה ‏באמת, בלי טריקים של עריכה או אפקטים. הסרט צולם במשך שעתיים ועשרים דקות, ברחובות ‏‏(ובתוך כמה בניינים) ברלין. המצלמה התחילה לעבוד בערך בארבע וחצי לפנות בוקר וכובתה ‏לקראת שבע. כל מה שאתם רואים הוא מה שקרה, מתי שהוא קרה. כל זה היה יכול לעניין אותי ‏באופן אקדמי בלבד, כי לא אכפת לי כמה קשה לעשות סרט, אלא האם הסרט עובד. אבל מתברר ‏שבמקרה הזה, זה לא רק גימיק. מתברר שכל מה שאמרו על "בירדמן", ושלא קניתי בכלל – נכון ‏לגבי "ויקטוריה". שהחוסר המוחלט בקאטים גורם לסרט להיות אינטנסיבי; שזה גורם לך להרגיש ‏את הזמן עובר עם הדמויות, ושאתה נמצא איתן באותו העולם יותר מבסרט רגיל; ושהחד-פעמיות ‏של ההופעה – שאותה כל השחקנים היו צריכים לבצע במלואה, מההתחלה ועד הסוף, בלי שום ‏אפשרות לעשות טייק חוזר על שורה שהתפקששה או פשוט ללכת לנוח לפני הסצינה הבאה – ‏מביאה לסרט אנרגיה של הופעה חיה. הפעם, הכל נכון.‏

ויקטוריה (לאיה קוסטה) היא צעירה ספרדיה שנמצאת בברלין. בשלב הזה בחייה נראה שהיא לא ‏עושה בהם הרבה: היא עובדת בקפה ומבלה במועדונים בלילות. נראה שהיא לבד, היא מנסה ‏לפתח קשרים עם אנשים אבל זה לא כל כך הולך כי היא לא מפה. לפנות-בוקר אחד, ביציאה ‏ממועדון, היא פוגשת ארבעה ברלינאים שיכורים וחביבים, ובעיקר את סונה, בחור מקומי שמוצא חן ‏בעיניה ולהיפך. הם מסתובבים קצת ברחובות, מנסים לתקשר בינהם למרות מגבלות השפה ‏והאלכוהול, ובמשך זמן די רב לא קורה הרבה יותר מזה. אבל אחרי יותר מחצי שעה של מה ‏שנראה כמו איזה לפני-הזריחה בשוט אחד, הדרמה-הרומנטית הזאת מוחלפת בפתאומיות בז'אנר ‏אחר. פתאום זה סרט מתח, ואנחנו עדיין באותו שוט.‏

החלק הראשון של הסרט דורש סבלנות. הוא ארוך, ובנקודה כלשהי אפשרי בהחלט שתשאלו את ‏עצמכם, ובצדק: זה בכלל הולך לאיזה מקום? אז תנו לי להגיד לכם: תשארו איתו, זה הולך ‏לאיזה ‏מקום. כשהסרט מתחיל באמת, אתם כבר מכירים את הנפשות הפועלות – וגם את הקצב הקצת ‏משונה, הלא שגרתי, שמחייב סגנון הצילום הזה. וזה משתלם. לי סצינות מהסרט הזכירו את ‏‏"הילדים של מחר" או אפילו את "כח משיכה", ההתגלגלות הזאת בלי האפשרות לנשום. גם סצינות ‏שכמוהן ראינו אלף פעם הופכות למשמעותיות יותר כשהן מתרחשות לדמויות שאנחנו ‏חיים איתן ‏בזמן אמיתי.‏

השאלה שתמיד צריך לשאול במקרים כאלה היא האם הסרט היה שווה משהו גם בלי הגימיק שלו – ‏כלומר, אם אותו סרט היה טוב גם אם הוא היה ערוך כמו סרט נורמלי. התשובה היא שכן, אבל ‏פחות. אי אפשר לנתק את הסרט הזה מאופן העשייה שלו. יש בסרט בהחלט סצינות שבכל סרט ‏אחר היו נחתכות החוצה בלי לחשוב פעמיים: אנשים לפעמים נכנסים לכלי רכב ונוסעים במשך ‏כמה דקות כדי להגיע למקום שבו הם צריכים להיות. הם מדברים קצת בינהם בדרך, אבל שום ‏דבר באמת חשוב לא קורה, והסיבה היחידה שאנחנו רואים את כל הנסיעה היא ההסכם הבלתי ‏כתוב שקיבלנו מהבמאי בכניסה לסרט: הוא לא יכבה את המצלמה אף פעם, ואנחנו בתמורה ניתן ‏לו קצת סבלנות.‏

מצד שני, העובדה שהמצלמה של הסרט נישאת ביד לא אומרת שהסרט נראה כמו סרטון שצולם ‏בטלפון נייד, או שהוא התמקדות אינסופית בעורף של אנשים שהולכים קדימה עם הגב למצלמה. ‏מפתיע כמה שהסרט הזה נראה טוב; המצלמה מתמקמת באופן מאוד לא מקרי, בכל פעם מחדש, ‏באופן שיעצב שוטים שיתנו לנו את המידע שאנחנו צריכים. הצלם מן הסתם עבר חזרות ועבד קשה ‏לא פחות מכל אחד מהשחקנים. ובעניין השחקנים עצמם, צריך להגיד רק דבר אחד: לאיה קוסטה ‏היא פנומנלית. מה שהיא עושה כאן מדהים: היא נמצאת מול המצלמה ‏כמעט מאה אחוז מהזמן, ‏בלי מנוחה, וכשהיא עוברת קשת רחבה של רגשות – והיא ‏עושה את כל זה באופן משכנע, עם כמה ‏רגעים שוברי לב. אמרתי כבר: מבחינת מה שהשחקנית נדרשת לעשות, יותר משזה דומה לסרט, ‏זה דומה להצגת תיאטרון. בלי הפסקה. ‏

ההתפעלות מההישג של הסרט – וכן, הוא שווה צפיה בגלל ההישג הזה בלבד – לא לגמרי מחפה ‏על כמה חסרונות. מבחינת עלילה – ברור למה היא בנויה כפי שהיא בנויה, אבל כמה דמויות ‏צריכות שוב ושוב לקבל החלטות ממש טפשיות כדי לגרום לה להמשיך לזוז. בנוסף לכך, החיסרון ‏הגדול ביותר של הסרט הוא העובדה שהוא מדבר אנגלית. ויקטוריה מגיעה מספרד, החברים ‏החדשים שלה – ברלינאים. היא לא מדברת גרמנית, הם לא מדברים ספרדית, ולכן ‏רוב הדיאלוגים ‏בסרט נעשים באנגלית של תיירים, שפה דלה וקלושה, מה שאולי עוזר לדוברי האנגלית שבקהל, ‏אבל די מוציא מכלל אפשרות ‏דיאלוגים שנונים במיוחד. וזה חבל מאוד, בעיקר בחלק הראשון של ‏הסרט, שבו רוב מה שקורה הוא דיבורים (חלקם מן הסתם מאולתרים). כל הדמויות בסרט הזה ‏היו יכולות לבטא את עצמן טוב יותר אילו היו מדברות בשפה שהן מדברות.‏

‏"ויקטוריה" הוא לא הפעם הראשונה שבה נעשה סרט בשוט-אחד, בכאילו ("חבל" של היצ'קוק), או ‏באמת ("תיבה רוסית"), אבל אם אני לא טועה הוא הסרט הראשון שעושה את זה נכון, ושבאמת ‏מראה בשביל מה הניסוי הזה היה בכלל טוב. בדרך הוא כותב מחדש כמה כללים של קולנוע. לא ‏כולם יהנו מהסרט הזה – יהיו כאלה ישברחו עוד בחצי השעה הראשונה – אבל בהחלט שווה ‏לבדוק אותו.


‏"ויקטוריה" לא יוקרן בארץ מסחרית. הוא כן יוקרן, באופן חד-פעמי, בסינמטק חולון ב-18.2. לפני ‏הסרט – הרצאה קצרה שלי (היי, אני דורון) על תולדות השוטים הארוכים במיוחד. עם קוד ההנחה ‏‏666 אפשר לקנות כרטיסים במחיר של 28 ₪ בלבד (במקום 38 ₪). בואו, כי הזדמנות אחרת ‏לראות את הסרט הזה על מסך גדול לא תהיה לכם.‏