רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג 2022: שבוע 3

בשיר ובמחול - סיכומים מהשבוע השלישי של אתגר הצפייה הביתי.

שבוע שעבר במסגרת אתגר הצפייה של עין הדג, צפינו במחזמר מ"תור הזהב של מחזות הזמר" – כלומר, משנות השלושים עד 1960. הרשמים לפניכם.

בשבועות הקודמים: סרטים שדיברו עליהם בהסכת הבית "עין הדג מציגים", סרטים שמבוססים על התנ"ך.


שיר אשיר בגשם

וואו, ממש לא מה שציפיתי. הקטע היחיד שהכרתי מהסרט היה שיר הנושא, שגרם לי לצפות למחזמר גרנדיוזי ומתקתק על 'כוחה של האהבה'. אמנם כן יש עלילה רומנטית קלושה לסרט, אבל זה בכלל לא מה שהוא באמת – הוא פשוט רצף של הופעות שירה וריקוד מהממות שמחוברות ביחד עם כלום. אבל זה נפלא.

מוזר לכתוב על הסרט הזה, כי אהבתי אותו ושנאתי אותו בו זמנית. אהבתי אותו בכל פעם שהתחילה מוזיקה, כי הצליחו להדהים אותי בכל פעם מחדש. הכוריאוגרפיה של הריקודים, הקצביות של השירים והתפאורות המרהיבות, כולם אספקטים שקשה שלא לשבח. הכריזמה של ג'ין קלי מטורפת והוא סוחף בכל פעם שהוא תופס את אור הזרקורים – בין אם זה בשירה, בריקוד או אפילו בקומדיה. גם השחקן שעושה את קוזמו ממש הרשים אותי עם התזמון הקומי שלו ויכולת הסלאפסטיק המדהימה (לכן ברור שהנאמבר האהוב עליי הוא הריקוד המשותף שלהם – "משה משער"). כמובן שריינולדס נהדרת, ואפילו ג'ין הייגן ממש קלעה למה שביקשו ממנה לעשות (אבל חבל לי שהחליטו להוציא אותה מרושעת בסוף, כי זה הרגיש שבעיקר מתעמרים בה בסרט).

מצד שני, אני שונא את הסרט על כך שכל פעם שהוא חותך מהריקודים והשירה, נהיה משעמם מאוד פתאום. אני לא יודע מה הסיפור מאחורי הפקת הסרט, אבל אני משוכנע שהעלילה נתפרה במיוחד כדי למצוא תירוצים לכל השירים האלה (אם הנוחות התסריטאית לא הייתה מגלה את זה, הייתי מבין על פי עשר הדקות המלאות שבהן יש סצנה לא קשורה בכלל שכוללת ריקוד בלט, שהיה יפהפה אבל מאוד מבלבל). ככה בכל פעם מחדש, כעסתי כשהם ניסו שוב להחזיר אותי לעלילה ובעיקר לסיפור הרומנטיקה הדביק של קלי וריינולדס, שלא היה לו כל בסיס או כימיה בעיניי.

אבל מעבר לביקורת הזאת, הסרט הוא חוויה מאוד מהנה – פשוט צריך לבוא אליו במנטליות הנכונה. אני משוכנע שגרסה של הסרט שמראה רק את ההופעות תהיה אחת מיצירות הקולנוע המוזיקליות הטובות ביותר שנוצרו. פשוט חבל שמקיפים אותה כל כך הרבה דיאלוגים מיותרים. (idoma98)

כובע צילינדר

איזה כיף.

כן, השירים בסדר, הריקודים נהדרים, ואפילו העלילה, למרות היותה בעיקרה קומדיה של טעויות – ז'אנר שמועד ליצור תסכול אצל הצופה – מצליחה להיות יחסית הגיונית.

אבל מה שפשוט תפס אותי לא מוכן, ותפס אותי חזק, היה ההומור. לא ציפיתי ליהנות מבדיחות בסרט שיצא לפני כמעט מאה שנה, אבל הן פשוט היו מצוינות. אני מודה, אם בדיחות אבא צ'יזיות עם סט-אפ קצת ברור מדי מקשות עליכם אז יכול להיות שזה דווקא ירגיז אתכם, אבל יש פה כל כך הרבה סוגים של הומור – וואן ליינרים, דמויות סטראוטיפיות באופן מוגזם, הומור פיזי ופרצופים מצחיקים שיש פה מספיק בשביל כולם. איך שסיימתי לצפות בו ישר קפצתי לדף הציטוטים בימד"ב בשביל להיזכר בהם שוב ולצחקק.

כמובן, זה עדיין סרט משנות השלושים, אז תמיד יהיה משהו לא לגמרי מושלם בביצוע – טיפה תיאטרלי מדי, טיפה איטי מדי – אבל זה עדיין עובד טוב, בטח ביחס לתקופה. מומלץ. (אוריה פלס)

פגוש אותי בסנט לואיס

לכבוד השבוע ראיתי את "פגוש אותי בסנט לואיס" עם לא אחרת מאשר ג׳ודי גארלנד. וזו הסיבה היחידה שהסרט הזה הפך לקלאסיקה כנראה: ג׳ודי די נהדרת, אבל הסיפור מסביב הוא הדבר הכי בנאלי בעולם. "נשים קטנות" גרסת מחזמר: יש משפחה, הם בסנט לואיס (הלם), יש שם 4 בנות (וגם בן אבל הוא לא באמת חשוב), כאשר הגדולות רוצות למצוא אהבה, והקטנות רוצות שיהיה להן כיף.

הסרט מבוסס על מספר סיפורים קצרים וזה ניכר. זה לא שהסרט רע: יש כמה שירים טובים, וזה גם סרט חג מולד, שהוא תת-ז'אנר אהוב עלי במיוחד – אבל הוא גם לא טוב במיוחד.

אני שמחה שיצא לי סופסוף להשלים אותו אבל באמת שאם אין לכם אהבה עזה לגארלנד, אין צורך עז לצפות בו. (אור ענבר)

מנגינת ברודוויי

שתי אחיות, האנק וקוויני, מגיעות לניו יורק לאחר שהופיעו על במות וודביל, בתקוה להפוך לכוכבות בברודוויי. הן נעזרות באדי, ארוסה של האנק שמככב בהצגה עם השיר שכתב "The Broadway Melody". מהר מאוד האחיות לומדות שעסקי השעשועים קשוחים יותר ממה שציפו, בעיקר כאשר קוויני זוכה לתשומת לבם של הגברים בעוד האנק נאבקת להשיג דקות על הבמה.

"מנגינת ברודוויי" נחשב, גם אם יש ויכוח לגבי ההגדרה, למחזמר ההוליוודי האמיתי הראשון. הוא מכיל שירים שהוקלטו בתקופה בה אולפנים עדיין ניסו להבין איך לנצל את הטכנולוגיה החדשה, וקטעי ריקוד שנועדו להלהיב את הקהל. הוא לא מאוד מרשים לעין, אבל ההצלחה המסחרית שלו פלסה את הדרך לסרטים מוזיקליים מורכבים יותר בשנים הבאות.

כסרט, הוא לא התישן טוב. קודם כל כי חצי מהקטעים המוזיקליים הם אותו שיר שהסרט נקרא על שמו. בנוסף, אדי הוא די זבל של בן אדם והמשולש הרומנטי שנוצר בינו לבין האחיות גובל בקריפיות מוחלטת. זה גם לא עוזר שבאותה תקופה, נשיקה על הפה הייתה מחווה הרבה יותר נפוצה מאשר היום, מה שיכול להיות מבלבל לקהל מודרני שרגיל לראות אותה רק בהקשר רומנטי.

נקודת האור הגדולה בסרט היא בסי לאב, המגלמת את האנק והייתה מועמדת בצדק לאוסקר על התפקיד. "מנגינת ברודוויי" הוא הסרט השני אי פעם שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, אם כי אני חושד שזה קשור במידה מסוימת לזהות המפיק שלו. כל שלושת הסרטים שזכו באוסקר רק בקטגוריית הסרט ולא באף קטגוריה אחרת (השניים האחרים הם "גרנד הוטל" ו"המרד על הבאונטי") הופקו בידי אירווינג תאלברג שהיה דמות מאוד דומיננטית בהוליווד באותה תקופה. לא ראיתי את המועמדים האחרים, אז אין לי דעה האם מנגינת ברודוויי היה ראוי לפרס – אבל כן אגיד שחוץ מההופעה של בסי לאב וכמה קטעי ריקוד מעניינים (סטפס בצעדי בלט, זה משהו שלא ראיתי קודם), אין פה משהו ששווה צפיה. (אביעד שמיר)

הקוסם מארץ עוץ

משום מה באתי לסרט הזה עם ציפיות נמוכות. אני לא זוכר אם זה כי ראיתי אותו כשהייתי ילד ולא נהניתי או סתם כי זה לא נראה בשבילי, אבל אלו היו הציפיות שלי – ואני שמח מאוד להגיד שהן היו שגויות.

זה באמת סרט מקסים. כל המשחק בו מעולה (אני במיוחד אוהב את האריה והמבטא המטומטם שלו), אני מאוד אוהב את ההומור והכתיבה (חלק מהחרוזים בשירים הם באמת גאוניים), וכל האספקטים הויזואליים בסרט פשוט עובדים (במיוחד הרגע הקלאסי והברור מאליו).

חוץ מזה, הדמויות פשוט מאוד נחמדות, והעלילה אמנם פשוטה אבל לגמרי עושה את העבודה. עם כל זה, השיא הכי גדול של הסרט הוא המוזיקה. היא באמת אייקונית, וזה מפתיע אותי כמה שזה לא התיישן מבחינתי (בכל מובן שהוא לא האיכות של הסאונד). הוא כן קצת ארוך בשבילי, ויש בו כמה החלטות בסוף שאני פחות אוהב, אבל הסרט יותר ממפצה על זה עם כל החלקים החיוביים שבו.

בסך הכל, באמת ממש שווה צפייה, למרות שאני לא חושב שאף אחד היה צריך לשמוע את זה (חוץ ממני, מסתבר). (תומר קלין אורון)

Gold Diggers of 1933

הסרט מבוסס על מחזה ברודווי שזכה למספר עיבודים לפני ואחרי גרסת 1933, המצליחה מבינהם. בבימוי של מלווין לה-רוי ועם קטעי ריקוד על-ידי בסבי ברקלי האגדי.

הסרט הוא סרטו הראשון של ברקלי שאני צופה בו והקטעים המוזיקליים אכן נראים מרשים ביותר. אני חייב לציין גם את רובי קלר שמצליחה לרקוד סטפ בעודה נועלת נעלי עקב גבוהות.

אך מצד שני הרוב המוחלט של הקטעים הם חלק מהפקה תיאטרלית ולא פעם נראים תלושים מהמציאות של המחזה שלא הצלחתי לרדת לעומקו. כך במהלך אותו השיר עשויים להתחלף מספר תפאורות, דבר "הגיוני" לסרט, אבל בלתי אפשרי להצגה.

היות והסרט נעשה לפני כניסת קוד הייז הנוקשה הוא מצליח להישאר שובב, רענן ומשעשע עם קצת גסויות (סטייל שנות ה-30, כמובן). הוא מצליח לנוע בין רוח התקופה של שפל כלכלי לבין פומפזיות ועושר די בקלות. עם זאת, כמו לקטעי הריקוד, גם עלילת הסרט נראית תמוהה למדי – אם לזוג המרכזי בסרט עוד יש כימייה מסוימת וקשר בינם עוד איכשהו נראה הגיוני, שני הזוגות הנוספים מעלים יותר מדי שאלות על אפשרות הקשר (משני הצדדים). (איליה גינזבורג)

דו-שיח בחדר המיטות

ניצלתי את ההזדמנות כדי לראות את "Pillow Talk". מחזמר זה לא, אבל יש בו קצת שירים וסצנה מוסיקלית אחת פשוט נהדרת עם זמרת במסעדה שעושה שיימינג לגיבור הראשי שכמובן לא טורח להאזין, וזה היה יקר מפז.

בכל מקרה – קומדיה רומנטית חמודה ומשעשעת שבהחלט סובלת מהרבה דעות ומעשים מפוקפקים של שנות החמישים אבל נותנת לגיבורה מקום לרכוש לעצמה אופי וכבוד. אז כן, הסוף קצת זריז מדי; המהפך שהגיבור עובר קצת מהפכני מדי; אבל כמו שאמרו לפניי: לולא הסרט הזה היה קיים לא היינו מקבלים את "לגמור עם האהבה", ואני בהחלט מרוצה שזה קרה. (רבבה שץ לוז)

Damn Yankees

באתי לסרט הזה בגדול בגלל סצנה אחת שצפיתי בה בלי הקשר – בוב פוסי וגוון ורדון רוקדים ושרים את "Who's Got The Pain". מדובר בסצנה שהיא, בלי שמץ של ספק, אחד משיאי הקולנוע (המוזיקלי ובכלל): שני רקדנים מוכשרים, רוקדים ריקודים בלתי אפשריים לצלילי שיר קליט וכיפי. רק דבר אחד לא ידעתי לפני הצפייה: איך הקטע הזה משתלב בסרט, שהוא עיבוד חופשי לפאוסט על איש שרוקם עסקה עם השטן כדי לעזור לקבוצת הבייסבול האהובה עליו?

בקצרה: היא לא.

באריכות: היא לא (מדובר בשיר שנעשה כחלק ממופע), אבל הסרט בעצמו עדיין מצליח להיות סיפור משעשע (גם אם אף פעם לא לחלוטין מבריק) עם דמויות שכיף להיות בחיקן (בין אם השטן, הפתיינית, הדמות הראשית או אשתו) שנחמד לראות. ואם לא את כולו – אז לפחות את הסצנה של פוסי וורדון. אין דברים כאלה. (יהונתן צוריה).


השבוע באתגר נצפה בסרט כלשהו שהפסיד בפסטיבל קאן – זה יכול להיות שהוא הפסיד את הפרס הגדול, או ממש יצא בידיים ריקות; זה יכול להיות סרט שממש לאחרונה פספס שם (נניח, "פשעי העתיד") או משהו מהעבר הרחוק (נניח, "הקוסם מארץ עוץ") – העיקר, שהוא הפסיד.