המשכנו לשבוע השני אתגר הצפייה של עין הדג, ובו צפינו בסרט ששובח על הטוויסט שלו, מה שמראש קצת כנראה עיקם את נקודת המבט של הרבה אנשים, ולבטח גרם להרבה להבין מה הטוויסט מראש, אבל נו, שוין. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.
כוכב הקופים
סרט עם קצב מתעתע: מצד אחד הוא מאוד איטי, אבל מצד שני הוא עדיין קצר מאוד לימינו – סך הכל שעה וארבעים. מזמן לא ראיתי סרט מד"ב כל כך מהורהר, ונהניתי מהתמות הדתיות ששזורות בתיאור המכשולים למחקר המדעי של הקופים את טיילור.
מה שהפתיע אותי היה דווקא הדרך שבה מתארים את הטוויסט בתרבות הפופ – הסמל שמעיד לכאורה על הטוויסט "לראשונה" מופיע ממש בפריים מהיר שפספסתי כי הסתכלתי על הטלפון לרגע (אופסי), אבל בשתי הסצנות הקודמות לסוף הזה דנים באופן מפורש בקיומה של בובה אנושית מדברת בחפירות הארכיאולוגיות במערה. בנוסף, ואולי אני מחילה סטנדרטיים קצת המאה ה-21 מדי לדבר הזה, אבל קצת היה לי קשה לסספנד את עניין ה"הם מדברים באנגלית, מן הסתם זאת אותה פלנטה" שעבר לי בראש. (לימור נעמן)
המבט | Don't Look Now
לא ממש סרט טוויסט, כמו מערכה אחרונה עם טוויסט פנימי: העלילה עוסקת בזוג ששוהה בוונציה לצורך העבודה של הבעל, כאשר האישה משוכנעת שמדיום זקנה יכולה לראות את הרוח של בתם המתה. לא רעיון גרוע, אבל הסיפור כמעט ולא מתפתח משם. כאמור, המערכה האחרונה די עומדת בפני עצמה, אבל עד שמגיעים אליה, הסרט זוחל.
לדונלד סאתרלנד וג'ולי כריסטי יש כימיה בתפקידים הראשיים, אם כי שניהם נתנו הופעות טובות בהרבה במקומות אחרים. אני בעיקר מאשים את העריכה שמנסה ליצור תמונה גדולה יותר של המתרחש, דווקא בסרט עם עלילה כל כl אינטימית. התוצאה היא סרט שמנסה להיות מותח, אבל כל הזמן בורח מהדבר המעניין לטובת הסחות דעת לא קשורות. אולי יותר התמקדות בשאלה האם המדיום היא אמיתית או רמאית, או בהשפעה של המוות על ההורים, הייתה עוזרת. במציאות, זה סרט שלא מצליח להיסגר על מה הוא בעצם ולא מצדיק את אורכו. (אביעד שמיר)
המעקב | The Parallax View
מהבמאי של "בחירתה של סופי", מגיע מותחן פוליטי עם וורן בייטי כשהיה חתיך, עם פחות מריל סטריפ בהתלבטויות, ויותר וורן בייטי בהתלבטויות מסוג אחר.
מדובר בסרט עם וורן בייטי בתצוגת משחק מרשימה (לפעמים), בסרט שמבויים וערוך טוב (לפעמים), ועלילה שהשאירה אותי עם ניסיון לנחש מה הצעד הבא שיקרה, או איך הסרט ימשיך, יוצרים דרך כיפית להעביר שעה וארבעים, ובטח יש גם סימבוליזם שפספסתי כי הייתי מרוכז בקו הלסת של בייטי. אני כן ניחשתי את הסוף לפני שהוא הגיע, אבל הביצוע המוצלח שלו בעיני הוא (אולי) מה שגרם לו להיכנס לרשימת סרטי ה"טוויסט" (כי אני לא בטוח כמה באמת מדובר בסרט טוויסט). אני ממליץ לראות אותו עם כמה שפחות מידע עליו.(אורי יוסף)
סרט טוב מאוד, על עיתונאי שמתחיל לחקור דברים שעדיף שלא יחקור ואז, ובכן, דברים רעים קורים לעוד ועוד אנשים. הלקח האמיתי הוא שמדי פעם פשוט עדיף לא לחקור דברים ואז פחות דברים רעים קורים, נראה לי.
בכל מקרה, אני מת על הפרנויות של אלן ג'יי פאקולה, ווורן בייטי פה יחסית מרוסן ועובד טוב ואולי הדבר היחיד שקצת מפריע זה לא באשמת הסרט אלא באשמת האתגר וזה שבחייאת, אין סיכוי בחיים שלכם שזה "אחד מהטוויסטים הגדולים". כל הסרט הוא מותחן פרנויה, בשביל שיהיה טוויסט הטוויסט צריך להיות משהו כמו שהגיבור הוא בעצם המאסטרמיינד או שהקונספירציה הייתה בעצם טובה וחביבה. (יהונתן צוריה)
ראיתי את "הרמז" כי הנחתי שהוא נחשב ואחרי צפייה אני לא לגמרי בטוחה. לדעתי יש מקום לטעון שהסוף כולל לא רק פתרון לתעלומה אלא איזשהו גילוי יותר דרמטי שיכול להיחשב לטוויסט אבל גם ברור לי למה זה לא ממש טוויסט סטנדרטי. כך או כך מה זה משנה, זה סרט פאקינג אדיר ובדיוק מה שסרט על פי משחק הלוח צריך להיות. שזה אומר: טייק מגוחך וקאמפי על תעלומות רצח ברוח אגתה כריסטי, עם בדיחות שנונות והמון טים קארי עושה שטויות. קארי הוא חד משמעית (וכצפוי) השחקן המצטיין, אבל גם שאר השחקנים והשחקניות מעולים ובמיוחד לסלי אן וורן בתפקיד מיס סקרלט ומדלין קאן בתפקיד גברת לבני. (נעמה רק)
מי לעזאזל חשב שב"צעקה" יש את אחד מהטוויסטים הטובים בקולנוע?
כולם יודעים ש"הצעקה" שם את הקלפים שלו על השולחן מאוד מהר, יודע מה "החוקים" ומנסה להפוך אותם כמה שאפשר. הסרט צריך למצוא דרכים אחרות להפתיע אותנו, וזה עובד – יש מתח, יש כיף, ויש קטארזיס. קול. הפאק היחידי פה הוא שהסרט מאותת באופן מאוד ברור ש"הרוצח בא!!! תתכוננו!!!", מה שפוגע ברוב השאיפות להיות "הפוך על הפוך" ו"קשה לחיזוי".
התסריט גם נהנה קצת יותר מדי, רעה חולה של הרבה סרטי מטא. אני אוהב את סצנת "כך תשרוד סרט אימה" הידועה, אבל להגיד "אנחנו לא בסרט אימה" 5 פעמים? לצטט סרטים כולל להגיד מאיפה? לתהות על המניעים של רוצחים בסרטי אימה? בוא נרגע קצת אחי. זה לא מגיע לרמת קרינג', אבל זה כן ברמת טרחנות, וזה מעצבן בשלב מסוים. זה לא עוזר שהוא מוריד רגל מהגז בחצי השני והופך לדי איטי, בין השאר בגלל החטא הזה.
אני מאוד אוהב את הסרט, אבל הוא לוקה ב"סינדרום סיינפלד": הוא היה כל כך מהפכני וכל כך פופולארי לזמנו, שכולם רצו לעשות כזה. הז'אנר התפתח והתחכם, ובסופו של דבר הסרט/הסדרה המקוריים מרגישים יותר צנועים, אפילו מיושנים. אילו הייתי בהכרה ב-1996 זה כנראה היה אחד הסרטים האהובים עליי, אבל היום? הוא סלאשר כיפי, סאטירי, בנוי טוב וחשוב להתפתחות הז'אנר – אבל גם מתהפך על עצמו לפעמים, ולא מבריק כמו שעשו ממנו. (DancingEagle)
כוכב בודד | Lone Star
הגילוי האמיתי הראשון באתגר מבחינתי. ג'ון סיילס הוא במאי שיותר אנשים צריכים להכיר, או לכל הפחות את ג'ון סיילס של הסרט הזה. בהתחשב בעובדה שהוא התעקש להשאר עצמאי ולהמשיך לעסוק בשוליים אפשר להבין למה הוא לא מוזכר באותה שורה עם יוצרי אינדי שהתחילו במקביל אליו כמו סודרברג, הכהנים, ספייק לי וג'רמוש, אבל "כוכב בודד" לא נופל מהרבה סרטים טובים של האחרים.
מדובר בסרט משובח שהטוויסט בו הוא לא יותר מהערת שוליים מבחינתי (למרות שמדובר בחתיכת טוויסט), כי הסרט הוא מעבר לזה. כתב אישום נגד האדם הלבן שהוא גם מותחן מהוקצע ומפתיע וגם דרמה אנושית רבודה ורבת משתתפים והכל ארוג ביד אמן חומלת.
בונוס: פרנסס מקדורמנד בתפקיד משני אבל גונב הצגה שנותן פייט (אבל מפסיד) לתפקיד שהיא עשתה אצל בעלה וגיסה באותה שנה. (mook) הערת עורך: mook ראה גם את "הסוד שבעיניים" ("בסדר לגמרי, סצינת האצטדיון המפורסמת מרשימה בצורה מעוררת התפעלות"), "האחרים" ("אין פה משהו מיוחד שאין בהרבה סרטי אימה גנריים"), ו"פחד ראשוני" ("אוקי בסדר כזה").
כבר מהדקות הראשונות של הסרט התחלתי להבין למה הוא קיבל את המעמד שלו. בצפייה היום הוא באמת מרגיש כמו דוגמא בולטת להעדפות הסגנון והתוכן של אותן שנים, כולל הביקורת המוקצנת והאווירה המאצ'ואיסטית המלוכלכת. אולם אני חייב להודות שהאווירה הזאת שהסרט יוצר היא אחד החלקים הטובים יותר בו, וההרגשה המגעילה האלה של הרפש והזוהמה, ביחד עם השימוש הקולנוע באנימציית 3D, נותנים לו קול די ייחודי, למרות שהוא לא הראשון או האחרון שהשתמש בשפה הזאת. פינצ׳ר מצליח לקלוע לווייב מאוד ספציפי, שחבל שנעלם בהדרגה ככל שהסרט מתקדם.
את הטוויסט עצמו ידעתי מראש, אבל זה לא מנע ממני ליהנות מהחוויה. יכולתי להבחין ברמזים מאוד מוקדם, אז אפילו הערכתי איך הטוויסט לא מגיע בסוף והסרט נותן לדמויות להתמודד עם ההשלכות שלו, כך שהסיפור ממשיך כברת דרך מספיק ארוכה להיות מספקת.
ההופעות הסוחפות של אדוארד נורטון ובעיקר בראד פיט, מסייעות לצלוח גם את החלקים החלשים יותר של העלילה, בהם הסרט קצת נופל לרעיונות שהוא לעג להם. יש להם כימיה נהדרת וכיף להיות בחברתם. עבורי, הדינאמיקה ביניהם היא נקודת החוזק המשמעותית ביותר של הסרט, הרבה יותר מכל מה שעוטף אותה.
מה שלא ידעתי לפני על הסרט זה שהוא מצחיק, ויותר משהוא סאטירה חברתית נוקבת או דרמה אנושית על אנשים שבורים, הוא פשוט קומדיה משעשעת. גם אם כבר יודעים מה הטוויסט וגם כשהסרט עובר למחוזות יותר מרתיעים וקשים, ההומור נשאר ברקע וממשיך להיות חלק חשוב מהחוויה. אמנם לא התחברתי לסרט כמו שבטח התחברו אליו כשהוא יצא, אבל לפחות ממש צחקתי. (idoma98)
אמנם ידעתי פחות או יותר מהו הטוויסט אבל הרמזים המטרימים אליו שתולים בו לכל אורכו, וגם רגע הגילוי היה בנוי היטב. הדינמיקה בין מלקולם לקול הייתה אפקטיבית ועבדה בעיני, והמשחק של היילי ג'ואל אוסמנט היה די מהפנט, הוא חמוד ומלחיץ ולחוץ ביחד והוא עובד ממש טוב פה, והסצינה בין קול לאמא שלו הייתה מרגשת ואפילו ירדה לי דמעה. (רותם רוסו)
יום אחד אבא מודיע לילדים שלו שהייתה לו התגלות מאלוהים שהוא צריך להשמיד מלאכים, והדברים מדרדרים מפה. סרט שתכלס עדיף להיכנס אליו בלי לחשוב עליו כסרט טוויסט, כי אז אתה מהתחלה מנסה לחשוב מה הטוויסט ופחות מקשיב לסיפור שהוא מספר על אמונה, הורות ושאלות מעורפלות על צדק. אבל גם כמותחן טוויסט הוא מאוד מעניין, מאוד דפוק, ודי מוצלח (בייחוד לז'אנר ה"שחקנים מביימים סרט ראשון"). הופעה נדירה של מתיו מקונוהי בשנות ה-00 שלא בקומדיה רומנטית. גם ביל פקסטון כיפי בתפקיד משוחרר, אבל זה כנראה הילד בתפקיד הראשי שהכי טוב פה. (יהונתן צוריה)
סרט בסדר, שווה את זמן הצפייה, אבל לא יותר מזה. הטוויסט לא שולי בכלל אבל גם לא ממש משמעותי. סמואל ג'קסון בסדר, ברוס ויליס הוא ברוס ויליס. אחרי הצפייה נסיתי לבדוק למה אנשים מתלהבים ממנו יותר ממני, ובעיקר נתקלתי בכאלה שמגדירים אותו כסרט על מציאת ייעוד ומימוש עצמי. וכלומר, זה נכון, אבל בלי לעשות עם זה שום דבר מעניין וברמה ממש בסיסית, כזו שמתאימה כמעט לכל סרט שמתאר מסע גיבור. (האביר הבהיר)
לא ראיתי אף אחד מסרטי המסור עד השבוע אבל אי אפשר שלא להכיר את העקרון. לצערי, כמה דקות אל תוך הסרט התברר שאני גם יודע את הטוויסט ואפילו לא זכרתי מהיכן. למרות הכול זה עבד, פשוט כי הפרמיס טוב ואפקטיבי: שני אנשים שמוצאים את עצמם לכודים בחדר ממנו הם צריכים להיחלץ, עם פלאשבקים לעבר ורוצח פסיכופת שאפשר להגדיר אותו כ"הרע משבעה חטאים עם הפילוסופיה של טיילר דרדן". הדינמיקה טובה, הקצב טוב ובסך הכול הסרט התיישן מעולה.
האם זה אומר שאני ארצה לראות עכשיו עוד תשעה המשכים של זה? ממש לא. זה פחות עובד כסרט אימה ויותר סרט עם רעיון מעניין שממוצה בסרט אחד. אבל הסרט האחד הזה הוא טוב. (האביר הבהיר)
כמובן שנולאן עושה את הכל בנולאניות האופיינית שלו, אז זה לא שציפיתי להתרגש או משהו, ומכיוון שהיה די בלתי אפשרי להגיע לגילי בסביבת חובבי קולנוע בלי להיחשף לספוילרים, ידעתי – או סוג של ידעתי – את הטוויסט – או הטוויסטים – מראש. אז השיפוט שלי לא הוגן, ובכל זאת אני חושבת שמשהו בסיסי בסרט לא עובד, כי הוא יותר מדי תלוי במשהו ששייך לז'אנר שעד שם הסרט לא רמז שהוא שייך אליו, וגם כשמופיע לא טורח להצדיק או לשכנע בו את הקהל. ובסדר, אתה יכול להגיד לי שככה עובד קסם, אבל וואלה אני באמת לא כזה אוהבת קסמים. (שני אוירבך)
נתקלתי בשם של הסרט הזה פה ושם אבל הוא לא עניין אותי מאוד. ואז כשגיליתי בתחילת האתגר שיש בו טוויסט הסתקרנתי, והחלטתי לנסות אותו.
כדאי להגיד שהסרט לא נשען על הטוויסט שלו. זה לא טוויסט ששופך אור חדש על כל מה שבא לפניו או משהו, אלא הוא פשוט… תכלס, מדכא. גם אם אתם יודעים את הסוף מאיפשהו, עדיין אפשר לראות. בואו נגיד שיותר הופתעתי ממשהו שקורה באמצע הסרט מאשר מהסוף שלו.
קיירה נייטלי וג'יימס מקאבוי סבבה פה, ומדי פעם צצות גרסאות צעירות של שחקנים בריטים מוכרים כמו בנדיקט קמברבאץ', אלפי אלן וג'ונו טמפל. יש פה גם סירשה רונן קטנה ומוצלחת. על הכל מנצח ג'ו רייט, במאי ששום דבר שלו שראיתי עד כה לא נחקק בזיכרוני (בעצם קבלו תיקון, אני עדיין נזכר בקטע הזה מ"פן" לפעמים). זאת כנראה העבודה הכי טובה שלו, כולל וואן-שוט מרשים מאוד שנמשך כמה דקות טובות.
אז כן, סרט סבבה לגמרי, אולי אתן צ'אנס להמשכים שלו – "חיים שלי", "נשמה" ו"עיניים שלי". (מתן בכר)
הערפל | The Mist
פרנק דרבונט הוא כנראה הבמאי האלמוני ביותר בהיסטוריה שחתום על יצירות מופת של ממש (אלמוני במובן של אף אחד לא יזכיר את שמו כשמדברים על במאים, לא במובן של אף אחד לא יודע מי זה). מצד אחד, הגיוני שהשם שלך הופך משני כשהדבר המרכזי בעשייה הקולנועית שלך זה עיבודים של מאסטר כמו סטיבן קינג. מצד שני, בכולם הוא מתפקד כהרבה יותר מבמאי להשכיר והמגע שלו מורגש, כך שמוזר שהוא נדחק לצד.
"הערפל" אינו בשום אופן קלאסיקה כמו "פורסט גאמפ" או "גרין מייל" אבל הוא בהחלט עוד תצוגת תכלית ליכולות של דרבונט. מותחן קודר ודי אפקטיבי. הטוויסט לא כזה משמעותי או מפתיע כדי להיות נושא בפני עצמו ולהרוס את חוויית הצפייה גם כשידוע מהו הטוויסט. (mook)
אחד מהסרטים היחידים ברשימה שגם לא ראיתי בעבר, וגם לא ידעתי מה ה"טוויסט". סרט מעניין עם מסר די ברור ושחקנים טובים. דאראבונט במאי מוכשר, ויודע לתרגם יפה את סטיבן קינג כמובן. (יונתן עמירן)
ליתר ביטחון ובהמלצת יהונתן ראיתי גם את "אני אוהב אותך פיליפ מוריס" וזה סרט טוב בסך הכל אבל יצאתי ממנו בתחושה רעה קצת, פשוט כי זה סיפור מאוד מטריד. בטוח שראיתי לאורך השנים סיפורי אהבה יותר רעילים ודפוקים מזה, אבל משהו כאן גרם לי להרגיש רע בשביל פיליפ (יואן מקגרגור) ובמידה מסוימת גם בשביל סטיבן (ג'ים קארי).
אם נתעלם לרגע מהתחושות שלי ספציפית יש לסרט הזה המון נקודות זכות – התסריט מתוחכם, המשחק מצוין והצילום יפה. יש רגעים, בעיקר באמצע, שהסרט מאבד קצת מומנטום וממחזר שוב ושוב ושוב את הטריק של "סטיבן כל כך טוב בחירטוטים שהוא שוב מצליח לעבוד על מישהו בלי לתכנן כלום מראש" וזה ממצה את עצמו לפעמים. הטוויסט בסוף עובד בעיקר כי הוא ממשיך את קו ה"איך לעזאזל גם זה קרה במציאות" של הסיפור בכלל, אבל זה כלום לעומת הטוויסט האמיתי שגיא גילה כשעשה גוגל על הסרט (לפניכם ספוילר לסרט וגם למציאות): סטיבן האמיתי נמצא לקראת סוף עונש מאסר עולם והוא עומד להשתחרר מהכלא השבוע!!!!! (נעמה רק)
ראיתי השבוע שוב (הערת עורך שמזכירה שמטרת האתגר היא לראות סרטים שלא ראית אבל נו טוב) את "המפגש", והאמת שבצפייה חוזרת הוא הרבה פחות עבד עלי.
אמנם קראתי את הספר ולכן גם בצפייה הראשונה ידעתי מה הולך לקרות, אבל אז הרבה יותר הרשימה אותי העובדה שהצליחו לעבד ספר כזה פילוסופי לסרט, ועכשיו החסרונות של וילנב בלטו לי הרבה יותר. כל הדברים שעצבנו אותי ב"חולית" נמצאים גם כאן: משפטים פומפוזיים שלא לצורך, הוספת שתיקות ארוכות אחרי כל שורת דיאלוג, פסקול מאוד דרמטי כל הזמן.
הסרט בקלות היה יכול להיות קצר יותר על כמות העלילה שהוא מכסה. יש שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן למה אהבתי יותר בפעם שעברה – הראשונה היא שאז ראיתי אותו בקולנוע, וכמו "חולית" גם הסרט הזה יותר מתאים למסך גדול. והשנייה היא שהסוף הוא באמת מרשים, וחכם, וכואב מאוד, ובפעם הראשונה שצופים בו הוא שווה את מריחת הזמן שהייתה לפניו. (בארטשוק)
השבוע המטרה היא לצפות בסרט שאפשר למצוא חינם ביוטיוב או ברשת, בעדיפות באופן חוקי.
לעניות דעתי, כל צפייה בתוכן ביוטיוב היא חוקית
יוטיוב הוא לא איזה אתר פיראטי נידח, אלא אתר רשמי של תאגיד ענק וחוקי לחלוטין.
האחריות על חוקיות הסרטונים ביוטיוב היא אך ורק של גוגל.
במידה ויש תוכן לא חוקי ביוטיוב, על גוגל לאתר אותו ולהסיר אותו והם ורק הם נושאים באחריות על כך.
אדם פרטי שגלש באתר חוקי כמו יוטיוב וצפה בו בתוכן שזמין לצפייה לא עובר על שום חוק ולא עושה דבר בלתי מוסרי.
אם גוגל מתרשלים בעבודתם להסיר כל תוכן לא חוקי מהפורמט החוקי שלהם, לא אנחנו אלה שצריכים לשאת על כך באחריות רק כי צפינו בתוכן שזמין באתר חוקי ומוסדר.
אין שום דמיון בין זה לבין שיטוט באתרים פיראטיים שעצם השיטוט בהם הוא לא חוקי.
כן, אבל.. זו התממות
(ל"ת)
זאת חצי התממות.
יוטיוב יודע יפה מאד להוריד תוכן שמפר זכויות יוצרים. תוכן ש- על פי ההגדרה- "אפשר למצוא", הוא תוכן שיוטיוב לא הורידו באופן אוטומטי ולא בא בעל זכויות והתלונן.
אז כן, האם יש סרט שנמצא ביוטיוב למרות שהוא מפר זכויות יוצרים של מישהו שרוצה לשמור עליהן, פשוט כי הוא נפל מתחת לכסאות? כן. אבל אפשר להניח שסרט ששכב כמה חודשים ביוטיוב בלי שמישהו יוריד אותו נמצא שם באופן חוקי או בהסכמה.
כמה חודשים? יש תכנים לא חוקיים ביוטיוב שנמצאים שם כבר שנים
התכנית שלי לשבוע הזה זה כנראה לראות את ״בחזית הכיתה״, סרט שנמצא ביוטיוב עם תרגום לעברית כבר למעלה מעשור.
10 שנים הסרטון שוכב שם בלי שאף אחד התלונן עליו, אז באיזה מובן צפייה בו אמורה להיות לא חוקית?
ככל שהסרטון יותר ישן כך יש פחות בעייה מוסרית בלצפות בו.
אני עוד יכול להבין את הבעייתיות עם סרטונים טריים, שם ניתן לטעון שיוטיוב עוד לא הספיק לאתר אותם ולהסיר אותם, אבל עם סרטונים בעלי פז״ם, שנמצאים מספיק זמן ביוטיוב כדי שאם באמת היה אכפת למישהו מהפרת זכויות היוצרים הוא כבר היה מדווח עליהם, אני ממש לא מבין את הבעיתיות שבצפייה בהם ביוטיוב.
אופס
צריך לקרוא לפני שכותבים. להגנתי זו פעם ראשונה שאני משתתף בזה.
Goodbye, Dragon Inn
אנשים רואים סרט. זהו.
כמובן, לא "זהו". זה סרט על ההתבוננות, על המחוות הקטנות, על הבדידות. אבל לצערי, כנראה במצב רוחי הסוער שציפה למשהו, הסרט – הלא ארוך תודה לאל – פשוט היה קצת… כלום מדי. זה לא שיש לי בעיה עם איטיות, וזה לא שיש לי בעיה עם סרטים קטנים, אבל התחושה של המריחה שמתווספת למעט מאוד שיש פה בתוסף למה שהוא כנראה הרבה הקשרים תרבותיים שאיך אני לא מכיר יוצר סרט שלא ממש מרוויח משהו ככל שהוא מתקדם.
אז קצת "זהו", לצד זה שברור לי שזה הכל חוץ מ"זהו".
a thousand and one
מכיוון שראיתי את כל סרטי הטוויסט בכל הרשימות, לא חשבתי שאראה משהו חדש כאן
ולכן, הפתיע אותי שהסרט אותו ראיתי עכשיו בטיסה, היה סרט טוויסט של ממש מבלי שציפיתי לכך.
הטוויסט, למען האמת הוא בעיקר בעל אימפקט רגשי ותובני, אך כמעט שאין לו השפעה על עלילת הסרט ואפילו על הסיום שלו. ועדיין, הצליחו להפתיע בסרט חביב למדי, אם כי לא גדול באמת
שבוע שלישי: בחזית הכיתה
כדתי לאומי יצא לי בחיי לגלוש בפורומים של הציונות הדתית ויש שם את הקטע הזה שהרבה פעמים הפורום הופך למקום לבקש קישורים לצפייה ישירה בסרטים.
וכשאני אומר ״סרטים״ אני מתכוון בדרך כלל לשני סרטים ספציפיים: כוכבים על פני האדמה ובחזית הכיתה.
תמיד ידעתי שאלה סרטים מעוררי השראה שמתאימים לאנשי חינוך (ובציונות הדתית לא חסרים אנשים שעוסקים בהוראה) ושהם גם נורא מרגשים ועוסקים בקבלת השונה, אבל איכשהו לא יצא לי עד היום לראות אותם.
את כוכבים על פני האדמה עדיין לא ראיתי, אבל עכשיו, הודות לאתגר הצפייה, השלמתי את בחזית הכיתה.
ומה אני אגיד, הסרט אכן מעורר השראה ומתאים לאנשי חינוך (אפילו הייתי אומר: צפיית חובה לאנשי חינוך) ושזה פשוט מדהים לראות בנאדם שלא נותן לכלום לעצור אותו.
זה הזמן לגילוי נאות: גם אני סובל מנכות כלשהי שמשפיעה על כל היבט בחיי, כך שמאוד הזדהיתי עם בראד כהן, גיבור הסיפור, ועם האתגרים אותם היה צריך לעבור בחייו.
העולם לא עושה חיים קלים לבעלי המוגבלויות. לא זו בלבד שהם צריכים להתמודד עם הקושי העצום שהמוגבלות מביאה איתה, הם גם צריכים בנוסף על כך להתמודד עם הסביבה שרק מקשה עליהם עוד יותר ועוד יותר.
כך שהסרט הזה מרגיש כמו משהו שעצם קיומו מעיד שהעולם לאט לאט עושה פנייה לכיוון קצת יותר טוב עבור בעלי המוגבלויות, גם אם יש עוד דרך ארוכה מאוד לעבור עד שנגיע לעולם בו בעלי המוגבלויות באמת ירגישו שווים.
תוך כדי צפייה הצופה עצמו צריך להתמודד עם הקושי בלשהות בסביבת אדם הלוקה בתסמונת טורט, ולא אחת הוא עשוי לשאול את עצמו ״איך אני הייתי מתנהג לו הייתי נמצא בסיטואציה הזאת לצידו של אדם הלוקה בתסמונת טורט? האם אני הייתי מתנהג אליו בצורה טובה יותר?״.
זה בהחלט מעורר מחשבה.
בסופו של דבר, להכיל מוגבלויות זו לא משימה פשוטה כל כך והיא מצריכה הרבה מאוד סבלנות וסובלנות, אבל זו משימה הכרחית על כל הקושי שבה.
יש סרטים שבהם אתה מדבר על הבימוי או על המשחק או על ההיבטים הטכניים, אבל לא כך הסרט הזה.
הסרט הזה שייך לקטגוריה של סרטים שהסיפור שלהם כל כך עוצמתי ומעורר השראה שאתה מרגיש מגוחך להתייחס להיבטים הטכניים של הסרט, כי כל מה שנשאר לך זה הסיפור מעורר ההשראה שצפית בו.
הראש שלי עסוק במחשבות גדולות על כמה החברה מאפשרת לבעלי מוגבלויות להשתלב בה, אז מה פתאום שאני אדבר על זוטות כמו ״איך היה הבימוי״ או ״איך היו תצוגות המשחק״?
לא ממליצה על הסרט ההודי
ארוך בלי הצדקה ונורא מתאמץ לרגש.
מאכיל בכפית עם מילות השירים.
המורה מעניק לילד המתקשה יחס מועדף בגלוי.
כן ממליצה על Radical המקסיקני.
תודה על ההמלצה. ובהזדמנות זאת אשמח לשמוע המלצות לסרטים נוספים בסגנון שעוסקים באנשים עם מוגבלויות שלא נתנו לשום דבר לעצור אותם
(ל"ת)
אה, רדיקלי לא כזה
הצעתי אותו בגלל "אנשי חינוך" וכי הוא חדש.
היחיד שעולה לי לראש עכשיו זה "Phoebe in Wonderland".
פיבי בת 9, אז החסמים וההישגים הם במסגרת ההזדמנויות שמציע בית ספר יסודי.
דווקא נשמע מעניין. זה זמין איפשהו עם תרגום?
ואגב, הבנתי שרדיקלי לא כזה, גם קראתי את התקציר של הסרט, פשוט בלי קשר רציתי לבקש המלצות לסרטים בסגנון של בחזית הכיתה ובדיוק כשבאתי לכתוב את זה ראיתי את התגובה שלך עם ההמלצה, אז החלטתי לכתוב את זה כתגובה להמלצה שלך.
וב״איפשהו״ אני מתכוון למקומות חוקיים כמובן
(ל"ת)
רק תיקון קטן
המשפט האחרון צריך להיות כתוב כך:
הראש שלי עסוק במחשבות גדולות על ״כמה החברה מאפשרת לבעלי מוגבלויות להשתלב בה?״, אז מה פתאום שאני אדבר על זוטות כמו ״איך היה הבימוי״ או ״איך היו תצוגות המשחק״?
אשמח שבכתבה המסכמת שתעלה בשבוע הבא, המשפט האחרון בביקורת שלי יופיע בצורתו המתוקנת.
Anyone Else But Me (2024)
כיתת תיאטרון מקבלת תרגיל משחקי: לצאת החוצה, "לשחק" מקצוע כלשהו מול זרים, ולדווח איך היה. רוב התלמידים בוחרים להיות סבלים או סטודנטים לרפואה מול נהגי אובר. אבל דארן מחליט להגדיל ראש ולשחק אותה איש עסקים עשיר אחושילינג מול דייטים בטינדר. כמובן שזה חוזר להתנקם בו (ולא, אין הטרדות מיניות בסרט). אתם יכולים לצפות בכל הסרט, בחינם, באופן חוקי, בעמוד של הבמאי – כי הוא זמין רק שם.
הבעיה הכי גדולה של "כל אחד, רק לא אני" היא שהוא מזפזפ באופן מתסכל בין שני הקיצונים של סרטי ארטהאוס:
מצד אחד, משחק מפתיע לטובה, צילום יפה ואפילו מרשים לפעמים, תסריט מקורי שממש חוקר את הדמות הראשית שלו ואת ההשלכות של שקרים ומשחק. מצד שני, קצב איטי להחריד, דיאלוגים מאולתרים חסרי מעוף, מצלמה סטטית, וחורי עלילה וסיבוכיות יתר "בשביל הפואנטה".
אני לא מתחרט על הצפייה וחושב שהוא סרט טוב סך הכל, לפעמים אפילו נהדר – אבל ישנה תמיד הרגשה שכל פעם שהוא רץ הוא חייב לעצור.
"כל אחד…" נוצר ע"י היוטיובר ג'ואל הייבר (Haver), שחוזר ואומר שכל אחד (תיאורתית לפחות) יכול לעשות סרט עם כמה חברים וקצת כסף. לטענתו הסרט עלה סך-הכל 4,000 דולר, ורוב הכסף הלך על טיסות לשחקנים וסגירת לוקיישנים. והוא צודק: הדרך היחידה להשתפר באמנות היא לעשות אמנות. אז אם בחור חמוד וקצת אקוורד הצליח לעשות סרט פשע בחודש, למה לא אתם?
מה יפית עמק נוי
סרטו זוכה האוסקר של ג'ון פורד משנת 1941 עוסק במשפחת כורים בכפר בדרום ויילס במפנה במאה העשרים. מבין ארבעת פרסי הבימוי של פורד (שזה כמובן שיא), זה הסרט היחיד שזכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר.
כמו ענבי זעם שיצא שנה לפני, פורד עוסק בקשיים היום יומיים של משפחה פשוטה וענייה. כיאה למאסטר שהוא, פורד שולט בפריים ביד אמן. פורד תכנן לצלם את הסרט בלוקיישן בויילס, אך פרוץ מלחמת העולם השנייה לא אפשרה זאת, ובמקום זאת הוקם כפר כורים בקליפורניה. לצוות התפאורה של הסרט מגיע את כל המחמאות שבעולם (הסרט זכה באוסקר גם לקטגוריה הזו). לרגע לא חשבתי שאנחנו לא באמת נמצאים בויילס. לכך תורמת גם עבודת הצילום הנפלאה של ארתור ס. מילר (עוד אוסקר שהסרט קיבל), שתופס את הנופים של "ויילס" באופן יפהפה, וממסגר את הדמויות במרחב וביחסי פנים-חוץ כפי שאפשרי רק בסרט של פורד.
השחקנים כולם עושים עבודה מצוינת. מעל כולם ניצב דונלד קריספ בתור האב הקשוח אך אוהב, שמצליח להכניס לדמות של הפטריארך השמרן הרבה חום וחמלה, וקיבל אוסקר מוצדק ביותר על תפקידו. גם שרה אלגוד בתור האמא עושה עבודה מצוינת, וכן מורין אוהר'ה, וולטר פידג'ן, וכמובן רודי מקדוואל בתור הילד הצעיר במשפחה שהסרט מסופר מנקודת מבטו, ושעוד יגדל ויככב בסרטים כמו קלאופטרה, כוכב הקופים ואפילו באג לייף.
כמובן שאי אפשר לדבר על הסרט בלי להתייחס לפיל שבחדר. כן, "מה יפית עמק נוי" זה יופי של סרט, מרגש, יפה, משוחק היטב, אבל לא, הוא ממש לא היה צריך לנצח את "האזרח קיין". אבל הוא בכל זאת זוכה ראוי, והאוסקר עשו כבר פדיחות יותר גדולות (*שיעול* נאום המלך *שיעול*).
Living with Monsters (Godzilla Found Footage)
הסרט העצמאי הקצר הזה מתנהל כמו פרק בסדרת טלוויזיה דוקומנטרית בשנות ה50, רק ביקום מקביל – אחד שבו כל מפלצות הקאיג׳ו הענקיות הן אמיתיות לגמרי. הפרק הפיקטיבי מנתח את ההיסטוריה של המפגשים של האנושות עם יצורי הענק האלה ומשלב בתחקיר צילומי פאונד פוטג׳ של ההרס והחורבן שהן יצרו.
לדעתי, מדובר בהברקה. זה סרט שעובד בשני מישורים: מבחינת הדוקומנטרי, לא רק שהוא מקיף ומעניין, הוא גם עושה עבודה מדהימה בבניית העולם. הפרטים בהם הם בוחרים להתמקד והדרך בה ההיסטוריה מסופרת, נותנים את התחושה של מציאות אלטרנטיבית הגיונית ואפילו מתבקשת, אם דברים כאלה באמת היו קורים בעולם שלנו. מקבלים אינפורמציה על חלקים שונים של העולם, מהפרספקטיבה של חוקרים, אנשי צבא וממשלה, ועד אנשי תרבות וקולנוענים.
במובן הזה, הדוקומנטרי הצליח לסחוף אותי כצופה ולשכנע אותי בהתרחשות האירועים שהוא מתאר.
מבחינת הפאונד פוטג׳, זו דרך נפלאה להשתמש במותג. גודזילה הוא לא הכוכב היחיד של התוכנית, ויש שורה של מפלצות אייקוניות מהיסטוריית סרטי הקאיג׳ו בתקופת הShowa (כולל שימוש עקיף ממש נפלא בקינג קונג). הפאונד פוטג׳ מכיל בתוכו כל מה שהייתם מצפים מסרט קאיג׳ו קלאסי, כמו הרס סביבה נרחב, מוות אזרחים המוני, קרבות היאבקות בין מפלצות הענק (בהם הן נראות ממש כאילו אנשים נמצאים בתוך החליפות, על כל מה שמשתמע מכך).
ניכרת השקעה רבה בפרטים על מנת ליצור את התחושה האותנטית, כולל זוויות לא קונבנציונליות וספונטניות, החלפה תכופה של קטעים, קטיעתם באמצע בעקבות המתרחש וכדומה. נעשתה עבודה נהדרת בשחזור החומריות של הפילם ושימור האיכות הירודה המצופה מצילומי אסונות כאלה.
וכל זה לא פוגע בחוויות הצפייה בדוקומנטרי הפיקטיבי, להפך – יכולתי להרגיש את המחשבה המרובה שהוקדשה למיקום של כל הקטעים, הפרספקטיבה ותחושת הגודל של המפלצות, והדגשת ההרס ותגובות האנשים הפשוטים שרק מנסים להימלט. לפעמים שכחתי שמדובר בהפקה מדומיינת.
למרות זאת, החוויה לא מושלמת. בעיית ה׳עמק המוזר׳ עם דמויות האנשים בפאונד פוטג׳ לא פתורה, וזה הוציא אותי מהחוויה מספר פעמים, והייתי שמח להרחבות על מספר מפלצות ואספקטים של החברה שהתוכנית לא ממש מספיקה לחקור. אבל זה גם דבר חיובי – יש הרבה מקום להרחיב למספר פרקים נוספים שממשיכים את קו הדוקומנטרי של האחד הזה, והולכים אפילו רחוק יותר (זוויות צילום צבאיות! ריאיונות! התפתחויות עלילתיות באמצע השידור!!).
כל זה רק מעיד על ההצלחה של הפרויקט העצמאי הזה, ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שאוהב קאיג׳ו. במהלך הצפייה נדהמתי מתשומת הלב לפרטים, בין אם מדובר באיסטר אגס למפלצות קאיג׳ו אחרות שלא הוזכרו, הקפדנות על האסתטיקה של החלקים השונים המרכיבים את הסרט, צילומי העיתונים המפוברקים ואפילו אופי והתנהגות מנחה התוכנית, שמהדהד את כל הדקויות של התקופה אותה מנסים לשחזר. זו הפקה ברמה מאוד גבוהה ואני מצפה לראות עוד.
ניתן לצפות בסרט הקצר בערוץ היוטיוב של Lost Utopia Films.
איפה אתה, מוק
(ל"ת)
אה… אה… אה… אני בחוץ
מתאושש מהצפייה ב״שטן טנגו״.
(הייתי בטוח שברור שבנאדם נפלט מהאתגר כשהוא לא מגיב לפוסט לפני הדד ליין. סליחה אם גרמתי לעיכוב הפוסט של השבוע העוקב או משהו).
לא גרמת לעיכוב, סתם נהניתי מהעדכון שלך
וכן, שטנטנגו אחד הקשוחים.
כמו כן, מן הסתם האתגר לא מחייב צפייה ברצף
ואפשר לקחת שבוע הפסקה ולחזור לאחריו.
אנשים חוזרים לראות סרטים אחרים אחרי זה?!?
מה הטעם?!? אני אמור להתעלם מהעובדה שכבר ראיתי את פסגת האמנות השביעית? להעמיד פנים שיש סיכוי שסרטים אחרים יוכלו להתעלות (או להשתוות) על חוויית הצפייה ב״שטן טנגו״?
וברצינות, לא יודע איך התגובה שלך לסרט הייתה כזאת סולידית.
סולידית במובן ה"איך פחות מתפעם"
או "איך בכלל מתייחס לזה כסרט" או משהו אחר?
כי נו, לא יודע, סרט סבבה!
איך פחות מתפעם
(ל"ת)
אה
נו, לא יודע, סרט סבבה!