האורח

במקור: The Visitor
תסריט ובימוי: תומאס מק'קארתי
שחקנים: ריצ'ארד ג'נקינס, האז סלימן, דאנאי גרסאי גורירה, היאם עבאס

קרה לכם שיצאתם מסרט והבנתם שלא רק שלא תזכרו אותו בעוד שנה, אלא שכבר ביום שלמחרת תשכחו אותו? זה קרה לי אתמול, ואני כותב עכשיו את הפרטים כדאי לוודא שאני לא מפספס כלום:

וולטר (ריצ'ארד ג'נקינס) הוא פרופסור מזדקן לכלכלה, שמבלה את זמנו בלהיראות אומלל ומשועמם מקיומו, כמו שרק דמות שעומדת לעבור מהפך בחייה בהמשך הסרט יכולה להיות. בצר לו הוא נאלץ לנסוע לניו-יורק כדי לתת הרצאה על עבודה שכתב לכאורה (במציאות הוא רק הוסיף את השם שלו לבקשת המחברת האמיתית, ובקושי טרח לקרוא אותה – אבל, כמו שעמיתו מזכיר לו, זה לא תרוץ שכדאי לו להשתמש בו). וולטר מגיע לדירתו הניו יורקית, לאחר שלא ביקר בה זמן רב, ושם מגלה שהדירה לא עמדה נטושה במהלך זמן העדרותו: זוג מהגרים צעירים בשם טארק וזינאב כבר התמקומו שם. לאחר שלב הבלבול הצפוי, וולטר מסכים לאפשר להם להשאר שם עד שימצאו מקום חלופי.

חייו של וולטר מתערבבים במהירות באלו של בני הזוג, ו'האורח' מדגיש את הניגודים בין העולם המשמים של ההרצאות האקדמאיות על ענייני העולם השלישי (רמז רמז) לבין העולם הכיפי והחי של סצינת המוזיקה של טארק, שאף מצליח לגרום לפרופסור לחייך בפעם הראשונה מאז תחילת הסרט. וולטר אפילו נסחף לשיעורי דרבוקה, אותם הוא לומד במהירות מפתיעה – ובלי אף מונטאז' מוזיקלי. אך כיוון שזו דרמה אמריקאית בכיכובם של מהגרים בעולם שאחרי מגדלי התאומים, ברור לנו, בקהל, שמשהו רע עומד לקרות לדמויות, ומישהו עומד להסתבך.

בשלב מסוים 'האורח' נזכר שיש לו אג'נדה לקדם, במסגרתה הסרט מצייר את הבעיה הפוליטית של הגירה בארה"ב בצורה פשוטה מדי: המהגרים הם אנשים טובים ונחמדים, הממשלה מרשעת בלי סיבה וכל העסק מחולק לשחור ולבן. כיוון שהדמות הראשית ב'האורח' היא פרופסור לכלכלה, ציפיתי למשהו עמוק יותר – אבל לא, הסרט נשאר בעומק הרעיוני של בריכת הילדים. הקלישאות אמנם לא מוגזמות ולא מוגשות בדרמטיות יתר, אבל הן נמצאות שם לאורך כל הסרט, ומקשות להתחבר לדמויות.

והדמויות הן העיקר פה. כל השחקנים עושים את עבודתם נאמנה. למרות הפוטנציאל התסריטאי הגדול להתפרצויות של מלודרמה לא נחוצה, כל השחקנים מתנהגים, פחות או יותר, כמו שהיית מצפה מבני אדם להתנהג. יצוינו במיוחד לשבח ריצ'ארד ג'נקינס (המועמד לאוסקר) שמצליח להביע את האומללות של הדמות שלו בהעוויות פנים ספורות וכמה מלמולים, והיאם עבאס, בתפקיד אמו המודאגת של טארק, שמגלמת את האמא הפולניה הסורית הראשונה בקולנוע. כמה מהקטעים הטובים ביותר בסרט הן סצינות שמציגות אינטראקציה פשוטה בין שתי הדמויות הללו – ארוחת ערב, ישיבה בבית קפה, נסיעה ברכבת התחתית, תיאטרון – שני אנשים מעולמות מנוגדים שמנסים להגדיר את הקשר אחד עם השני. פשוט ויפה.

בסופו של דבר, 'האורח' הוא לא סרט רע, אלא שאין בו שום דבר שיגרום לי לשבת ולצפות בו מחדש כשישודר באחד מערוצי הסרטים בעוד שנה ביום שישי אחר הצהריים. השחקנים עושים את המיטב עם המעט שניתן להם, יש בו כמה בדיחות שיקרצו לקהל הישראלי (לדוגמה, בחור משועשע מעצמו בשם 'זאב' שמתנהג בדיוק, אבל בדיוק, כמו החבר שלכם לפלוגה שנשבע להצליח בגדול בניו-יורק בתום השירות). אבל אין בסרט הזה שום דבר מעבר לפני השטח – הוא חסה. אני דווקא מחבב חסה, אבל לא הייתי אוכל אותה כמנה יחידה.