ביקורת: על חבל דק

הסיפור של הלוליין שהלך על חבל בין בנייני התאומים הוא אמיתי. אבל למה הוא נראה כל כך מזויף?

בשנת 1974, לוליין צרפתי בשם פיליפ פטי פרץ אל בנייני התאומים של מרכז הסחר העולמי בניו ‏יורק. באופן לא מורשה ומאוד לא חוקי, פטי וצוותו עלול לגגות של שני הבניינים והתקינו בינהם כבל ‏מתכת, כדי לאפשר לפטי לבצע להטוט מדהים אחד: הליכה על חבל בין שני הבניינים הגבוהים ‏בעולם. ‏

כל זה קרה באמת. זה סיפור אמיתי ומדהים, שהגיע לכותרות ראשיות בכל העולם ב-1974, ומאז ‏סופר שוב ושוב, ובצדק. בין השאר הסיפור היה נושאו של הסרט התיעודי המהולל "איש על חבל" ‏שזכה באוסקר בשנת 2009. ועכשיו הכמו-סרט הזה הפך לסרט עלילתי, של רוברט זמקיס, לא ‏פחות.‏

הדבר הראשון שאנחנו רואים בסרט הוא את פיליפ פטי (ג'וזף ‏גורדון לויט במבטא צרפתי), מספר לנו, ישר למצלמה, את סיפורו. הוא מדבר אלינו, כך מתברר, ‏כשהוא עומד על הגביע הנישא של פסל החירות, על רקע קו הרקיע של ניו יורק, שבמרכזו ניצבים ‏מגדלי התאומים. מובן מאליו שהסצינה הזאת וירטואלית לגמרי – שום דבר פה לא אמיתי, ולו בשל ‏העובדה הידועה שבעוד פיליפ פטי עודו חי וקיים, מגדלי התאומים כבר לא. אז המגדלים לא ‏אמיתיים, ולכן ברור שכל הנוף לא אמיתי, וגם לא הפסל שעליו עומד השחקן עם המבטא הלא ‏אמיתי. כל זה בעצם ברור מאליו, הרי זה סרט. אבל למה לא לנסות לפחות לגרום לנו לשכוח שזה ‏סרט? למה סרט המבוסס על סיפור אמיתי נראה כל כך מזויף?‏

זמקיס, בחכמה, הפך את הסיפור של פטי לסרט-שודים. בדיוק כמו ב"אושן 11" ודומיו, הסרט כולו ‏עוסק במבצע מסובך של חדירה ליעד מבוצר. אנחנו רואים איך מנהיג החבורה מרכיב את הצוות ‏שלו, לכל אחד מהם תפקיד מוגדר, בולש וחוקר את השטח, טווה תכנית מפורטת, נועזת ומסוכנת, ‏ובסופו של דבר מבצע אותה. ההבדל היחיד הוא שאין כספת מלאה במיליוני דולרים בסוף. פטי לא ‏עשה את המבצע שלו בשביל הכסף, וגם לא בשביל שלום עולמי: הוא עשה את זה כי הוא ממש ‏ממש רצה לעשות את זה.‏

כל זה רעיון מוצלח, אבל מוגש באופן קצת מגושם. אנשי הכנופיה השונים הם דמויות שטוחות ‏שנשארות תמיד ברקע, כל אחד מהם מגיע ומיד מצטרף לצוות בלי לשאול שאלות, ממש כאילו הם ‏יודעים שהגורל או התסריט ייעדו אותם לכך. שלא לדבר על אנני אליקס בתפקיד האישה ‏שבחבורה, הזוכה בתחרות הקשה של הדמות הנשית המיותרת ביותר של השנה בקולנוע ‏ההוליוודי: מלבד העובדה שהיא נמצאת בסביבה והיא אישה, היא, פשוטו כמשמעו, לא עושה כלום, ‏מהרגע הראשון ועד האחרון. את כל הסיפור פיליפ-לויט מתעקש להסביר ולספר ולהתפייט לנו ישר ‏בפנים, ממרומי מושבו על פסל החירות, והוא מצליח לחקות באופן אמין מאוד מבטא של צרפתי פוץ ומעצבן. אבל ככל ‏שהסרט מתקדם, ואנחנו מתקרבים אל המבצע עצמו, הוא נהיה מעניין יותר, כי מה לעשות – ‏הסיפור הוא סיפור טוב.

ואז מגיעים לאירוע עצמו. וזאת המטרה האמיתית שלשמה נוצר הסרט: לעשות לקהל ורטיגו ‏כמו שצריך. למתוח חבל ולמתוח את הצופים ולמתוח את עומק התמונה למרחקים אדירים. וכן – ‏זה מאוד מרשים, ואפילו מסחרר. לפחות עד שמגיעה מאי שם ציפור זומבית ממוחשבת ומביכה, ‏שנראית כאילו יצאה מ"רכבת לקוטב" או אחד מסרטי האנימציה האחרים של זמקיס, ומזכירה לנו ‏שהכל, אבל הכל פה מזויף.‏

וזאת הדילמה: מצד אחד, העשייה הוירטואוזית של זמקיס, שתמיד עושה דברים שלא ייתכנו ונותן ‏למצלמה לטוס למקומות בלתי אפשריים, היא מרהיבה ומבדרת, וזה בדיוק מה שאני רוצה לראות כשאני רוצה לראות קולנוע. מצד שני, בדיוק אותה וירטואוזיות פוגעת בריאליזם של ‏הסיפור עצמו. הדחיסה של הסיפור לנוסחאות של סרט הוליוודי אופייני, המלאכותיות של כל העסק – כל זה אמנם יפה, אבל הופך את הסיפור האמיתי המדהים לפחות אמיתי, ולכן לפחות מדהים. נדמה לי שהסיפור של פיליפ פטי עכשיו מרשים פחות, כשהוא "אה, זה ההוא שג'וזף גורדון לויט גילם בסרט הזה".‏ ‏יש סיפורים שצריכים להישאר אמיתיים.


פורסם במקור בוואלה