וול-E

שם רשמי
וול-E
שם לועזי
WALL·E

במקור: Wall*E
תסריט ובימוי: אנדרו סטנטון
קולות: בן ברט

להלן תחזית מעט קודרת: בעוד 700 שנה כדור הארץ יהיה מלא בפסולת, הערים הגדולות יהפכו לעיי חורבות, וכולנו נצטרך לעזוב את הכדור ולמצוא פתרון אחר. אבל אל תדאגו, מישהו דואג למין האנושי. אחרי שכולם יעזבו, וול-E יישאר מאחורינו, לטפל בבלגן.

וול-E הוא בעצם יחידת ניקוי ומיחזור שהושארה על כדור הארץ אחרי שכולנו סיימנו לטנף אותו. הוא וג'וק המחמד שלו מנהלים חיי שגרה: כל בוקר הוא יוצא אל האוויר הצהבהב, נובר בערמות הפסולת העצומות ובונה מגדלים ענקיים של קוביות אשפה דחוסה, אחת על השניה. כשהוא נתקל באשפה בפריט שמעניין אותו – חזייה ישנה, קופסה של טבעת אירוסין (היהלום עצמו זניח בעיניו), נורה – הוא לוקח אותם הביתה וממיין אותם בהקפדה. בערב הוא רואה כמה סצינות מהמחזמר 'הלו דולי' מתוך קלטת הוידאו היחידה שאיכשהו שרדה את הדורות, מתבאס מזה שאין לו עם מי ללכת יד ביד, ועובר ל-Sleep Mode.

עד שיום אחד השגרה שלו מתפוצצת: על כדור הארץ נוחתת חללית, ומתוכה יוצאת EVE, רובוטית לבנה שללא ספק יצאה מתוך פס הייצור העתידי של אפל. וול-E מתאהב בה במקום, מחזר אחריה בחינניות מגושמת, וכשמגיע זמנה של איב לעזוב את כדור הארץ, וול-E תופס טרמפ על החללית, ומשאיר את הפלנטה המטונפת מאחוריו.

'וול-E' הוא לא סרט פיקסאר במובן שאליו התרגלנו. מצד אחד, יש בו את מה שפיקסאר עושים הכי טוב – דמויות ממוחשבות שמצליחות להיראות אנושיות לחלוטין. תווי הפנים של וול-E ושל איב מורכבים מעיניים בלבד (במקרה של איב מדובר בכלל בנורות לד כחלחלות) ולמרות זאת הם מביעים רגשות טוב יותר מרבים מהשחקנים בשר ודם שמסתובבים בהוליווד בימינו. האנימציה – לא מאוד מפתיע – קרובה לשלמות, ולי היה קל מאוד לשכוח שמדובר בסרט ממוחשב. וולי-E חי בעולם צהבהב, מאובק ומלוכלך, והשימוש באפקטים כמו מצלמה שמעט רועדת בסצינות מסוימות, או הילוך איטי, גורמות לסרט להיראות אמיתי עוד יותר. הסרט מציע חידוש נוסף – זהו הסרט הראשון של פיקסאר שמשולבים בו קטעים עם שחקנים חיים, בין השאר במסגרת פרסומות שוול-E חולף על פניהן.

וול-E ואיב לא נוצרו כדי לדבר, ובכל חלקו הראשון של הסרט אין דיאלוגים כמעט בכלל – אבל גם אין בהם צורך. וול-E מתקשר עם הסביבה בהמון דרכים אחרות, מתנועות ידיים ועד צפצופים מכל הסוגים, וזה מספיק, ואולי אפילו עדיף. לפעמים הוא מתנהג כמו אי.טי, לפעמים כמו חתול. R2D2, אחד מאבותיו הרוחניים של וול-E מ'מלחמת הכוכבים', הסתובב עם מתורגמן צמוד, אבל וול-E לא צריך אחד כזה. גם בלי קורס בצפצופים למתקדמים, תמיד ברור מה הוא רוצה ולמה הוא מתכוון. הסרט מצחיק, וכולל הומור סלפסטיק מצד אחד, בדיחות מתוחכמות יותר מצד שני, ומחוות (עדינות) לסרטים אחרים.

הייתי שמחה לסיים את הביקורת פה ולקבוע שמדובר בסרט מושלם, אבל התסריט שלו מהווה נקודת תורפה בעיני. בשלב מסוים, סיפור האהבה של וול-E ואיב משיק לעלילת משנה נפרדת, שמערבת את תושביו הנעדרים של כדור הארץ, בני האדם. לעלילת המשנה הזו יש מסר שמועבר בצורה מאוד לא עדינה, ואפילו בוטה, ובעיני היא עמדה בניגוד בולט לחינניות שבה וול-E מתגלגל ומנהל את ענייניו. למרבה ההפתעה, דווקא נושא איכות הסביבה, שניתן היה לצפות שיהיה המסר העיקרי בסרט, מובלע כמעט לחלוטין, ואת מקומו תופסת ביקורת חריפה על צרכנות, גרגרנות וניוון. זה אמנם מסר חשוב ומשמעותי, שבוודאי יגרום לצופה או שניים לבחון מחדש את חייו, אבל קיבלתי את הרושם שהוא נכנס לסרט באופן מאולץ. הקשר בין העלילה הזו לבין וול-E רופף, ובעיני, בעיקר גנב ממנו זמן מסך. לא היה אכפת לי שיוותרו לחלוטין על כל העסק וישאירו אותי עם וול-E וחבורת הרובוטים הנוירוטים שהוא פוגש בהמשך, שימשיכו לצפצף, לשרוק ולצייץ עד כתוביות הסיום.

אבל אם מסתכלים על הסרט בכללותו, אפשר להעלים עין מקווי העלילה שלא מוצאים חן. וול-E כל כך חמוד שהייתי שמחה לצבוט לו את הלחי (אם לא הייתי חוששת לקצר אותו). הסרט לא מסביר איך נוצרת מכונה בעלת רגשות ותודעה, אבל זה גם לא משנה. וול-E כל כך אמין שאין שום בעיה לקבל את המצב כמו שהוא, ואז לבוא הביתה ולהתאכזב ששואב האבק שלך לא מתוק כמוהו. וכשמוסיפים לדמות הראשית הנהדרת גם אפקטים, צלילים מהחלל החיצון, קומדיה רומנטית מרגשת, דרמה ופעולה, מקבלים סרט נהדר באמת.

כמו תמיד אצל פיקסאר, הסרט מגיע כחלק מעסקת חבילה שכוללת סרטון קצר ומשעשע, וכתוביות סיום מהמושקעות שיצא לכם לראות. קשה להגיע לסרט כל כך מדובר בלי ציפיות: באופן אישי, הגעתי עם ציפיות בערך באזור של ונוס. מזמן לא חיכיתי לסרט כמו שחיכיתי לסרט הזה, ואני שמחה לומר שנהניתי עד לב השמיים.