וולאס וגרומיט והארנב הקטלני

שם רשמי
וולאס וגרומיט והארנב הקטלני
שם לועזי
Wallace & Gromit: The Curse of the Were-Rabbit

במקור: Wallace and Gromit: Curse of the Were-Rabbit
במאים: ניק פארק, סטיב בוקס
תסריט: בוב בייקר, סטיב בוקס ומארק ברטון
קולות: פיטר סאליס, רייף פיינס, הלנה בונהאם-קארטר

ברחוב קטן, בעיירה בריטית קטנה, גרים כלב פלסטלינה ואדמו. הכלב, גרומיט, ממונה על חילוצו של האדם מכל צרותיו. האדם, וואלאס, ממציא אנגלי מפוזר להפליא, מתמחה בהמצאות נוסח רוב גולדברג או צ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג. כל אחת מההמצאות מערבת מערכות מכניות מרובות חלקים ושלבים, במטרה לבצע פעולה פשוטה ויומיומית. המערכות, כמובן, חסינות בפני תקלות, ולכן פעולתן משתבשת ללא הרף. בכל פעם כזו נאלץ גרומיט – כלבו הנאמן והסופר אינטליגנט – להוציא את וואלאס מצרה, בין אם זה על ידי שימוש בכפתור ה"סיוע" (פטיש גדול החובט בראשו של וואלאס ומסייע לו להשתחל לחור הקטן ממידותיו), נהיגה ברכב, או כל פעולה אחרת שאיננה כוללת דיבור. לא שגרומיט צריך לדבר – שפת הגוף שלו כל כך מגוונת, שבלי לומר כלום, ואפילו בלי פה, יש לו הרבה יותר הבעות פנים מאלייז'ה ווד, אורלנדו בלום וקיאנו ריבס גם יחד. במחשבה שניה, זה נכון באותה מידה גם לגבי צדפות, כך שנציין שגרומיט הוא אומן האנדרסטייטמנט, והעוויית פנים קצרה שלו דיה לומר היטב מה הוא חושב, החל מ"האידיוט הזה שוב מנסה לעבוד עלי", וכלה ב"אוי לא, הוא מחפש את הגבינה שלו".

באופן לא מפתיע, גרומיט הנאמן הוא זה שהזיז את הגבינה. וואלאס חובב גבינות ידוע, ובארון הספרים שלו תמצאו את "מגבינה ועד עולם", "תקוות גרודות" ו"חלף עם הריח". אבל הוא לא רק קורא – הוא גם אוכל, ועקב כך נאלץ להיכנס למשטר דיאטה חמור. בסיועו של גרומיט האומנת, שדואג למנוע כל מגע בין הממציא לחומר המסוכן.

בנוסף לעיסוקיהם הרבים, וואלאס וגרומיט מנהלים יחדיו את סוכנות "אנטי מזיקון", הלוחמת בחירוף נפש במי שמאיימים על חייהם של תושבי השכונה. תושבי השכונה הם, במחילה, פסיכים חובבי ירקות גדולים. כאילו אין מלחמה בעולם (באמת אין), כל מה שיש להם בראש היא תחרות ירקות הענק השנתית, אשר תתקיים אצל ליידי טוטינגטון. כיוון שכך, כל גינה מלאה אבטיחי מלמיליאן ופירות אקזוטיים שונים, המהווים מטרה קורצת במיוחד למפלצות המקומיות: ארנבים. אם זה נראה לכם טיפשי, אתם צודקים.

לפיכך, וואלאס וגרומיט יוצאים מדי לילה, ולפעמים גם ביום, חמושים באוסף המצאות מרשים לתפיסת ארנבים, כמו שואב ארנבים בעל היבטים רוחניים מסוימים – השאב-נב 6000. וואלאס וגרומיט מאמינים בהומניות, ועל כן הארנבים שהם לוכדים ממלאים את ביתם לבלי נשוא. וואלאס, המבקש להתגבר על המטרד, הוגה רעיון מהפכני: הוא ישתמש במכונה מיוחדת כדי לסלק מהארנבים את התיאבון לירקות, וכך ימנע את הסכנה לגינות של אזרחים מכובדים כמו הדג'ס, טוטינגהם וסחרוף.
בערך באותו זמן מופיע ארנב ענק, לגובה ולרוחב, שמרסק אמצעי הגנה וטוחן ירקות ענקיים להנאתו. היצור מהווה סכנה של ממש לתחרות השנתית, ולטעם החיים של כל תושבי האזור (חוץ מהשוטר המקומי והמחזר הקלוץ של ליידי טוטינגטון). ואם זה נראה לכם טיפשי, אתם צודקים לגמרי.

בנקודה הזו אני מוכרח לומר שאין לי שום דבר רע לומר על הסרט. להיפך. מעבר לקול האנגלי החביב של פטר סאליס (בתפקיד וואלאס), ולאנימציית הפלסטלינה הנהדרת, הסרט מלא הברקות מכאן ועד בלי ירח. ההומור משובח, ואם תמצמצו לרגע סביר שתפסידו משהו. יש בסרט המון התחכמויות קטנות: משחקי מילים (וואלאס עומד עם גזר בידו ואומר: What's up, dog?), הברקות ויזואליות כחול אשר על שפת הים (המלתחה של ליידי טוטינגטון, למשל), רמזים למבוגרים ("הוא לא מעריך את המלונים שלי, אני חושבת") ומחוות לאין ספור סרטים. המחוות אמנם כבר הפכו כנראה למשהו מחויב המציאות בקומדיות ימינו, אבל הן מבוצעות נהדר, מספיק כדי שגם מי שלא ראה את אותם סרטים ייהנה כדת. מה שהופך את כל העסק למהנה הרבה יותר, היא העבודה הטובה שעשתה המתרגמת. הידד לה!
המוסיקה של הנס זימר מצוינת, וגם היא כמדומה מלאה במחוות לסרטי עבר. בנוסף, יש בסרט את הקרב האווירי הטוב ביותר שראיתם מזה הרבה זמן.

מרכיב הירקות והארנבים מספק תירוץ להרבה קטעי מתח וכמה קטעים מפחידים לכאורה. מפיצי הסרט הגדירו אותו כ"סרט האימה הצמחוני הראשון" (אני יודע מה עשית בגזר האחרון?), וההגדרה מדויקת. עם תאורה ומוסיקה דרמטית בסצינות רבות, הסרט כביכול מתאמץ להשרות אימה. וזה, כמובן, טיפשי לחלוטין בהתחשב בכך שהמפלצת מהווה איום ממשי רק על ירקות.

בכלל, מדובר בסרט טיפשי. חכם, אבל טיפשי מאוד. הרעיון טיפשי לחלוטין, והביצוע כל כך חכם עד שהטיפשות הזו רק מוסיפה לאווירה, ויוצרת את אחד הסרטים המענגים והמצחיקים ביותר שראיתי מזה הרבה זמן. ובקיצור: לכו לראות.
(גרומיט מהנהן בהסכמה).