ביקורת: מכונת מלחמה

"מכונת מלחמה" היה יכול להיות סרט די אפקטיבי, לולא בראד פיט היה משוכנע שהוא ב"טיפשים בלי הפסקה: אפגניסטן".

אז על מה 'מכונת מלחמה', אתם שואלים? הוא הסרט שמספר את הסיפור הגדול על כשלון ארה"ב באפגניסטן. כידוע, בקיץ 2021 ארה"ב נסוגה ללא טכס מאפגניסטן אחרי 20 שנות לחימה והשקעה של עשרות מליארדי דולרים, ובסוף הצליחה להחליף את שלטון הטאליבן, ששלט במדינה עד 2001, בשלטון הטאליבן, ששלט במדינה החל מ-2021. 

ולמה האמריקאים פישלו? אההה. זה קל – כי הם היו דבילים, לה לה לה לה לה לה לה לה לה!

ואיך אנחנו יודעים? כי תסתכלו את מי הם שלחו לשם. את גלן. גלן מי? מה זאת אומרת גלן מי? גלן מק'מאן! האיש המבריק ביותר בסביבה! בוגר מצטיין של אוניברסיטאות עילית! עם קבלות! הצלחות בעיראק! 

ודביל, כמובן, שבקושי מסוגל לחבר משפט למשפט.

גנרל גלן מק'מהון (מבוטא בסרט מק'מאאאן; מגולם על ידי בראד פיאאאאאאיט), הוא גיבור מלחמה מעוטר, לוחם מבטן ומלידה, דוגמה אישית לחייליו, ודביל, כבר אמרתי?

בכל מקרה, אחרי הצלחתו בעיראק, גלן (הדביל) נשלח לעשות סדר באפגניסטן, אבל לא הכל עבד לו בהתאם למתוכנן. מי היה יכול לחשוב שמשהו יכול להתפשל במדינה לא מתפקדת, עם שליט בובה מושחת, משימה לא ברורה, אזרחים שמתעקשים להתעצבן כשבטעות מפציצים אותם והורגים אותם, בעלי ברית שמעוניינים לעשות כמה שפחות, נשיא ארה"ב שעסוק בעניינים פוליטיים, מטה שמעריץ מדי את הגנרל (הדביל) שלו ועיתונאי אחד שמתעד את כל זה?

כמובן, התשובה היא: "אוסף של דבילים", שזה בלי ספק ההסבר המשכנע ביותר בתולדות האסטרטגיה לכשלונות צבאיים. ואם לא המשכנע, לפחות הנפוץ ביותר.

"מכונת מלחמה", שיצא ב-2017, בעוד מלחמת אפגניסטן עדיין מתנהלת, מבוסס על ספרו של מיכאל הייסטינגז, עיתונאי מגזין רולינג סטון שהתלווה במשך חודש ב-2009 למפקד הכוחות באפגניסטן, הגנרל סטנלי מק'קריסטל, הלא הוא מק'מאאאאאאאאאן מיודענו בהסוואה (מאוד) שטחית, והכתבה שפרסם גמרה למק'קריסטל את הקריירה. אבל אנחנו מקדימים קצת את המאוחר. 

בסרט מצטרף העיתונאי שון קולן (סקוט מק'ניירי) לפמליה של מק'מאן (האהבל), בעודה מטכסת עצה ומתכננת תכניות איך לקדם את ענייניה ולנצח במלחמה באפגניסטן למרות שלא נראה שיש סיכוי, איך לתמרן בין נשיא ארה"ב שאמר משהו לגבי אפגניסטן ומאז מעוניין בעיקר להיפטר מהצרה הזו, נשיא אפגניסטן הציניקן (בן קינגסלי) שמודע לחלוטין לכך שהוא כלי משחק ("אני מתנהג כמו מנהיג! אני לא זמין. בדיוק כמו שהנשיא שלך לא זמין בשבילך"), החיילים שמתעקשים לא להבין את מטרות המלחמה ("אם זה לא קורה פה, זה לא קורה". "מה לא קורה, המפקד?" "זה!" "תודה, המפקד") וכמובן – הצורך לא לבשר למק'מאאאאאן (הדביל. אולי הזכרתי את זה) בשורות שלא מתאימות לרוח החיובית שהם חושבים שצריכה לשרור, רוח שמייצגת את ההתקדמות באפגניסטן. ויש התקדמות: אחרי הכל, היו השבוע רק שני פיגועי תופת מרובי נפגעים בקאבול. והיי, תראו, מק'מאאן בריצת בוקר עם שפת גוף של קוף!

ופה הבעיה. 'מכונת מלחמה' הוא שני סרטים בכרטיס אחד. הסרט הראשון הוא די אפקטיבי: הוא סרט שמותח ביקורת על המדיניות האמריקאית באפגניסטן, טוען שהיא תיכשל וטוען שהכתובת הייתה על הקיר. הסרט הזה כתוב מצויין. 

הביקורת על המדיניות האמריקאית – לפעמים מפיו של המספר, לפעמים על ידי הצגת הסיטואציה, כמו המקרה שבו הגנרל מבטיח הגנה ופיצויים לכפריים אחרי תקרית הפצצה מצערת, והם רק מעוניינים שייסתלק משם לפני שהטאליבן יבואו וינקמו בהם בגללו – חריפה ולעיתים קרובות קולעת. הסיבה היא שהסרט נצמד לפעמים מילה-מילה לציטוטים מהספר של הייסטינגז, שהיה אמנם מלא מדי בעצמו אבל משקיף חד עין, ועשה היטב את שיעורי הבית שלו. מי שעוסק בתחום יכול להעריך את השליטה של הסרט בתיאוריות של לחימה נגד גרילה ובעיותיהן (לא עם הכל אני מסכים, אבל הוא כמה רמות למעלה ממה שאני רגיל לראות בסרטים) וגם מי שלא – יכול לקלוט היטב את הניתוח והמסר. בתור סרט על האשליות שגורמות למדינאים וגנרלים להוביל מדיניות חסרת סיכוי למרות שהם בתכל'ס מודעים כמה קלושים הסיכויים להצלחה, הסרט יכול היה להיות אפקטיבי.

אבל אם אמרתי 'שני סרטים בכרטיס אחד', אז הסרט השני הוא 'טיפשים בלי הפסקה', רק עם בראד פיט שחושב, משום מה, שהוא ג'ים קארי – ולא גנרל מלחמה שיודע מה הוא עושה. ובראד פיט נכנס, בחיקוי הטמבל שלו, וזורק רימונים לכל כיוון ומנקב את התסריט של הסרט הראשון בצרורות עד שיישרף כל זכר לכך שמדובר בתסריט מבריק. הסרט מנסה להיות לא רק ביקורת נוקבת על המלחמה באפגניסטן, אלא גם המא"ש או הבוקר-טוב-וייטנאם של מלחמת אפגניסטן, קומדיה פרועה שגם תאמר משהו על מלחמה באופן כללי (או ספציפי). וזה לא עובד בכלל. 

קודם כל, הוא פשוט לא מספיק מצחיק. כל בדיחה מטופלת בעדינות של פטיש אוויר, כדי שגם הצופה הכי דביל (נניח, גנרל מק'מאאאאן) יצליח להבין אותה. וכמעט בכל פעם שיש הזדמנות לתקוע בדיחה שלא מסתדרת עם שאר התסריט, הסרט בוחר בבדיחה. ובעיקר זה קורה באשמתו של בראד פיט. הסרט אומר לנו שמק'מאאאאאאאאאאן הוא מבריק, בוגר אוניברסיטת עלית, ואפילו שם בפיו כמה וכמה פעמים נאומים ואבחנות ממש לא טפשיות (במיוחד בולט הנאום בו מסביר הגנרל למה בלחימה נגד גרילה, 5+5 איננו שווה 10). אבל בראד פיט החליט כנראה שהוא נמצא בסרט של האחים צוקר, ולעזאזל הכל. אז מק'מאאאן של פיט הוא טמבל עם דרגות, שמדבר כאילו הוא אחיהם המפגר של אלדו ריין ודון קולייר, דמויות החיילים האמריקאים שפיט שיחק בעבר; ומתנועע עם שפת גוף שמשדרת 'אני לא מבין מה קורה פה', למעט כשהוא יוצא לרוץ (וכל הזמן הוא יוצא לרוץ) כשאז יש לו שפת גוף של גורילה. לא ברור איך הוא בוגר מצטיין של ייל, כי כשהוא פותח את הפה הוא נשמע כמו בוגר מצטיין של מכללת בלארוס-עילית, במגמת זיוף חתימות ומשטרה חשאית. לא ברור איך הוא אמור להיות גנרל כריזמטי ונערץ אם הוא נשמע כמו דביל חולה סג"מת, כזה שכל חייליו רבים על ההזדמנות להשחיל לו רימון יד לאוהל. 

אם זה לא מספיק, כדי להוציא אותו רע וחסר-מורכבות ככל האפשר, הסרט גם בוחר לקחת סצנות שמוסברות היטב בספר, ואז לחתוך אותן ולהפוך אותן למשהו אחר לגמרי. אז כן, ספר וסרט הם לא אותו דבר ובדרך-כלל לא צריך להשוות ביניהם; אבל הבעיה היא שהצורה שבה זה נעשה בסרט עובדת נגדו. למשל: במציאות מק'קריסטל אמר לכתב, בצורה שברור שהיא לפחות חצי בדיחה, "שים אותי על השער של הרולינג סטון, ככה אולי הבן שלי יעריך אותי". בסרט זה הפך לסימן קריאה: "רק שים אותי על השער של הרולינג סטון". מבדיחה-למחצה שמראה משהו על האישיות של האדם, נשאר רק שחצן רודף פרסום. הסרט עובד ברוח זו לא פעם ולא פעמיים, עד שהאדם תמה האם התסריט היה טוב יותר מלכתחילה ופיט חתך אותו, או שגם התסריטאי החליט לרדת רמה כל כמה דקות כדי להוציא עוד בדיחה, לא תמיד מצחיקה, על חשבון גיבור הסרט.

הבעיה בכל זה היא כפולה: ראשית כאמור, ההתחכמויות האלה לא תמיד מצחיקות; ובסרט שחלק לא קטן מכוחו בנוי על האבסורד, הקטעים שבהם הסרט מנסה בכל כוחו לצעוק 'תראו אותי, אני פארודיה, כמה הם מפגרים'! מחלישים את האבסורד הזה. ויותר מכל, הביקורת של הסרט מתבזבזת ככה. כי במקום לעסוק בשאלה איך אנשים חכמים, עם לא מעט הצלחות בחייהם, מובילים מדיניות שלדעת הסרט היא הרסנית וחסרת סיכויים, הוא מספק הסבר ברור: כי הם מפגרים חה חה חה חה. 

אבל מ'חה חה חה' לא נהיים קלאסיקה, אם החה-חה-חה הזה מטשטש את מה שמלכתחילה רצית לומר. ואז, למרות שרוב הסרט עוסק במדיניות (ופה בשם בערבי השתיה הפרועים המלווים אותה) ורובו של הסרט הוא סאטירה אנטי-מלחמתית, עדיין העובדה שבראד פיט משחק את גלן, כן, *ה*גלן, כן, גלן מקמאאאאן, כאוויל לא יוצלח שכולו פוזה, גורמת לחשוב שאולי, בניגוד למה שהסרט רוצה לומר, הבעיה היא כן שלא החלפנו את גנרל גלן ב,נניח, גנרל דייב?