ביקורת: יחידת העילית

בלי מונולוגים סוחפים, בלי דיאלוגים שנונים, בלי עלילה אפית - רק קרב אחד שמראה את הביורוקרטיה של המלחמה. וזה נהדר.

בסקאלה של סרטי מלחמה, "יחידת העילית" הוא פצפון. לעומת סרטי מלחמה שמנסים לתאר מהלכים צבאיים גדולים ומרשימים, חילות שלמים שזזים על מנת לכבוש או להגן, ב"יחידת העילית" יש מספר קטן של חיילים שמבלים בבית אחד. אין כאן איזה התחכמות – זה לא סרט ז'אנר הפוך על הפוך – זה סרט מלחמה, הם נלחמים, פשוט הם אף פעם לא יוצאים משטח הבית הזה. אין להם מטרה נעלה, נאומים משלהבים, סיפורי רקע קורעי לב או אפילו דיאלוגים מאוד שנונים. זה סיפור על מקרה אחד, שנפרס כמעט בזמן אמת מול העיניים שלנו, ומשקף משהו מחיי היומיום של חיילי ארה"ב בעיראק. או לפחות, כפי שהסרט מכריז "כפי שהחיילים זוכרים את זה". 

במובן מסוים, ההיצמדות הזאת לאפרוריות השגרתית מזמינה השוואות למשהו כמו "ספוטלייט" – קולנוע ששואף לריאליזם גם במחיר הסחף הגדול של קולנוע אפי יותר. אבל אי אפשר לעשות באמת "ספוטלייט" בסרטי מלחמה, וגם הסרט הקטן הזה הוא עדיין סרט אקשן עם יריות ופיצוצים. אבל יותר מיריות ויותר מפיצוצים, זה סרט עם נהלים. 

את מרבית החלק הראשון של הסרט, למשל, לפני היריות, אנחנו מעבירים עם חיילים שרושמים דברים בפנקסים. וכשיש משהו מספיק חשוב, הם גם מעבירים את המידע הלאה. אבל הביורוקרטיה הזאת תמשיך גם לתוך הסרט ולא פעם ולא פעמיים תציל את חיי החיילים. יותר מש"יחידת העילית" הוא סרט, הוא תשדיר שירות עבור חיילים על כוחו של תרגול והיצמדות למה שלימדו אותך. 

זה נשמע טיפשי, אבל בניגוד לסרטים בהם מהללים את פורצי הדרך, האמיצים והחלוצים, יש כאן סרט שבעיקרו (פרט לסצנה אחת, גאונית למדי) אומר: ככה צריך לעשות. אם כי אולי אני מגזים. יותר נכון להגיד: ככה עשו. 

כי כמו סרטו הקודם של גארלנד, "הקרב על אמריקה", גם כאן גארלנד נמנע מאמירה פוליטית מובהקת, ומעדיף לתת למעשים לדבר בשמו. מי שרוצה סרט שמדבר על העוולה במלחמת עיראק, יוכל למצוא את זה בחרכים קטנים. מי שרוצה סרט שמדבר על כוחו של צבא ארה"ב והגבורה של חייליו, יוכל למצוא גם את זה. אבל לא זה ולא זה ממש מעניינים את הסרט. הסרט נוצר בשיתוף של גארלנד עם ריי מנדוזה, שהיה יועץ  בסרטו הקודם של גארלנד. אבל לא נראה שמנדוזה מעוניין יותר מדי בניפוח עצמו (אם כי דמותו אכן יוצאת מאוד טוב בסרט) כמו שהוא רוצה להקדיש את זה לחברים שלו שהיו שם איתו. לרוב, כשהוליווד עושה סרטי מלחמה היא מכוונת לקהל הרחב. כאן, נראה שהיא דווקא מחפשת קהל מצומצם יותר – יוצאי אותה מלחמה, ואולי אם ממש מתאמצים להרחיב אז חיילים קרביים לשעבר בכלל. 

כמובן, הקהל הזה כן כולל "חובבי קולנוע עשוי היטב" – גארלנד משתכלל מסרט לסרט, ולאט לאט הופך לאחד מהבמאים הכי מסקרנים שעובדים כיום, והוא מצליח לגרום לשעה וחצי שלו לטוס בקצב מרשים והמון מזה תלוי ברמה הטכנית שהסרט עשוי בה. הדבר הכי בולט הוא כמובן עבודת הסאונד – דבר שנכון כמעט לכל סרט מלחמה, אבל החלק האמצעי של הסרט מדגיש אפילו יותר את האלמנט הלרוב בלתי נראה הזה, והופך את הסרט למשהו שעדיף לראות בקולנוע, בשביל להצליח להתחרש כהלכה כמו כל הדמויות. לכך תוסיפו את הצילום והעריכה שתורמים ליצירת חווית קצה כיסא שכזאת ותקבלו סרט אקשן מהשורה הראשונה. 

עוד באים לתת כתף מתחת לאלונקה הם מיטב השחקנים הצעירים שיש בהוליווד בימינו: ויל פולטר (ההוא מהמם שלא משלמים לו), ג'וזף קווין (עוד רגע הלפיד האנושי), צ'ארלס מלטון ("הצצה ליחסים"), מייקל גנדולפיני ("דרדוויל: נולד מחדש"), נואה סנטינו (64% מכל הקומדיות הרומנטיות בנטפליקס) ועוד שחקנים. אף אחד מהם לא עושה את "תפקיד חייו" – זאת לא ההגדרה. כאמור, אין דיאלוגים ואין מונולוגים. הם משחקים חיילים בשדה קרב, והתפקיד שלהם הוא לא לדבר על הרגשות שלהם אלא להגיב הכי טוב שאפשר. חלק צועקים יותר, חלק פחות, אבל כולם בעיקר נראים ומרגישים כמו חיילים מקצועיים שבאים לעשות את העבודה שלהם. זה לא בדיוק עבודת זיקית, אבל אין ספק שיש משהו מרשים לראות את הקלות שבה השחקנים נטמעים בתפקיד, אפילו אם אין משהו מיוחד לעשות בכל זה. 

אם יש חולשה לסרט, אולי היא מתחבאת בזה. בכל סרטי המלחמה הגדולים יש לנו מישהו לעקוב אחריו. איזה טום הנקס, או ג'רמי רנר, או צ'ארלי שין שאנחנו עוקבים אחרי חיבוטי הנפש שלו ודרכם אחר מהלך המלחמה והלך הרוח של האומה כולה. אבל כאמור, "יחידת העילית" לא מתעניין בשאלות האלה, מה אתה יפה נפש? יורים עליך, תתאפס, זה לא זמן להתחיל לתהות על שלום, אלימות ואהבה. 

מי שיפטור את הסרט כאיזה תרגיל קולנועי, אם כן, יהיה עם הצדקה לכך – הסרט משלם על ההתחייבות שלו לרעיונות שמאחוריו. אבל הוא גם מרוויח מזה, ויוצר קולנוע ייחודי ולופת, סרט מלחמה שאין ממש עוד כמוהו, מהסרטים הטובים של השנה עד כה, ופשוט סרט נהדר.