השומרים

במקור: Watchmen
במאי: זאק סניידר
על פי הרומן הגרפי מאת אלאן מור
שחקנים: ג'קי ארל היילי, פטריק ווילסון, מלין אקרמן, בילי קרדאפ, מתיו גודי, ג'פרי דין מורגן

אני מודה, כשהתיישבתי לכתוב ביקורת על 'Watchmen', רעדה לי היד. הרי מדובר ביצירה שבשבילה טבעו את המונח "רומן גרפי", שנחשבת לאחת היציאות הטובות שיש לז'אנר להציע, יצירה שפרצה את הדרך לסוג חדש של עלילות בקומיקס. אני משער שככה הרגיש הבמאי, זאק סניידר ('300'), בבואו לעבד אותה לסרט – לא פשוט להתעסק עם מקור כל כך מוערך. לכן, אני רוצה לנצל כבר את הפסקה הראשונה להרגיע את קהל היעד של הסרט: אף אחד לא נתן את השורה של רון להרמיוני. 'השומרים' הוא עיבוד כמעט מדויק של המקור לקולנוע. ועכשיו, במחילה, נדון בו במנותק מכל ההקשר הזה, כסרט שאמור לעמוד בזכות עצמו.

העלילה מתרחשת ב-1985 אלטרנטיבית. בשנות החמישים, בעקבות ניסוי שהשתבש, פיזיקאי בשם ג'ון אוסטרמן הופך לסופר-גיבור בשם דוקטור מנהטן, שכוחותיו מונים את היותו כחול וזרחני, היכולת להתהלך בעירום בפומבי מבלי להעצר, וכמה דברים שוליים כמו לראות קדימה ואחורה בחלל ובזמן, להפוך כל דבר לכל דבר אחר, ובכלל, לעשות בערך כל דבר שבא לו במולקולות שבסביבתו. חמושה בגרסה הזו לסופרמן אמריקאי, ארה"ב מנצחת בויאטנם, מה שמסלים את המתיחות מול הקומוניזם העולמי, ומוביל בהדרגה לקראת עימות גרעיני בין ארה"ב (המונהגת על ידי ניקסון זו קדנציה חמישית ברציפות) לרוסיה הסובייטית. במקביל, בארה"ב פעלו "גיבורי על" חסרי כוחות אבל בעלי מסכות ושמות מגניבים, שהספיקו להפוך לגיבורים בעיני הציבור – ואז לפושעים. בהווה, לאחר שפעילותם הוצאה אל מחוץ לחוק, רובם מתים, מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים או גרוע מזה: חיים חיים בורגניים ולא מספקים.

היחיד שעדיין פועל ברשות עצמו הוא לוחם צדק בשם רורשאך, שזהותו נשמרת בסוד גם מפני גיבורים אחרים. רורשאך לא מאמין בפשרות, ולכן עניינים פעוטים כמו "חוק קין" מ-1977, האוסר על אנשים לחבוש מסכה ולפעול למען הצדק שבו הם מאמינים, פשוט אומר שעכשיו גם השוטרים נמנים על אויביו. רורשאך חוקר את רציחתו של אדי בלייק, שהיה מוכר לחלק מחבריו בתור "הקומיקאי" – עוד "סופר גיבור" מהחבורה. רורשאך, שחושד במזימה לרצוח את כל הגיבורים לשעבר, מנסה לגלות מי אחראי לה כשהוא חמוש במעיל, בכובע ובמסכה בצורת כובע גרב לבן ועליו כתמים שחורים זורמים ומשתנים.

'השומרים' לא חוסך בפרטים. המציאות האלטרנטיבית שהוא מציע נראית בהחלט מתקבלת על הדעת, משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שהיא מכילה אנשים בחליפות גומי שקוראים לעצמם בשמות עצם מיודעים שונים. פרט לחמש דקות בתחילת הסרט, שמסבירות את העולם בקווים כלליים בעזרת כמה תמונות מכוננות מההיסטוריה של ארה"ב האלטרנטיבית, שאר העובדות לגבי העולם מועברות לצופה בעזרת פרטים קטנים ברקע הסצינות או בדיאלוג – כותרות עיתונים ישנים, העלאת זכרונות בין חברים, הקלטות משדרי חדשות ישנים, ולפעמים פלאשבק של אחת הדמויות. מצד אחד, זה נותן לעולם של הסרט תחושה מאוד מציאותית, כזו ששואבת את הצופים פנימה. מצד שני, זה הופך את 'השומרים' לסרט שלא מומלץ למצמץ בו, במיוחד לאנשים שזו הפעם הראשונה שהם פוגשים בה את החומר.

למי שמצליח לעקוב אחריה, העלילה היא בהחלט הצד החזק של 'השומרים', אבל פרט לה, הסרט בינוני. ראשית, נראה שסניידר קיווה לשאוב איכות משחק יותר מהדמויות עצמן מאשר מהשחקנים שמגלמים אותן. הסרט מלא בשחקנים לא מאוד מפורסמים, ביניהם בילי קרדאפ ('כמעט מפורסמים'), מתיו גודי ('נקודת מפגש'), פטריק ווילסון ('הארד קנדי') ומלין אקרמן (שום דבר חשוב, באמת). את המשחק של כל אחד מהם אפשר לסכם במספר קטן של מניירות: קול צרוד, משקפיים גדולים, דיבור רך, מבטא קל וכך הלאה. פרט לניואנסים המינוריים האלה, השחקנים מקריאים את שורות הקומיקס שניתנו להם לא בחוסר כשרון, אבל גם לא ברגש רב, מה שהופך את הסצינות שלא מכילות תפניות עלילה או אקשן לקצת משעממות. היחיד שמצליח להתעלות הוא שוב, רורשאך (ג'קי ארל היילי, 'ילדים קטנים'), דבר אירוני במקצת בהתחשב בעובדה שהוא היחיד שיש לו מבחן אישיות במקום תווי פנים.

הפסקול של 'השומרים' מתבלט לרעה. ניכר שהרעיון היה לבחור במוזיקה שתשקף את רוח התקופה, אבל בחוסר עידון זאק-סניידרי אופייני, פס הקול מורכב משורת להיטים תקופתיים מוכרים במיוחד, מסיימון וגרפונקל דרך ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ועוד כהנה וכהנה שירים. הם אמנם נפלאים כל אחד בפני עצמו, אבל אותי הם דווקא זרקו החוצה מאווירת הסרט – בעיקר משום שלרוב הם תפורים לסצינה בצורה גסה, אם בכלל. החוויה מזכירה צפיה בסרט לצד אדם ששומע את להיטי כל הזמנים בגלגל"צ בקול רם מדי.

לא רק בפסקול מורגשת טביעת האצבע הגסה של סניידר. כמו ב-'300', גם הסרט הזה מלא בקריינות פומפוזית: רורשאך מקריא מובאות מיומנו (שמנוסחות בצורה שונה לחלוטין מהאופן שבו הוא מדבר בשאר הסרט) בקול עמוק וצרוד, בעודו מתהלך ברחובות העיר המזוהמים ושורצי הזונות. דוקטור מנהטן נושא נאום מלא הוד והדר על חוסר התוחלת בקיום האנושי על רקע נופיו הצחיחים של מאדים, וברקע מתקן קריסטל מוזר שתכליתו היחידה היא להיראות מרשים. אי אפשר להאשים את סניידר לא בנאומים ולא בקריסטל – הכל היה כבר בקומיקס. יחד עם זאת, המעבר מהקומיקס לקולנוע גרם ל'שומרים' להשמע מגוחך ולהיראות בהתאם, וחבל שהסרט לא ניסה להכיר בעובדה שהוא לא קומיקס, ולשנות במידת מה את המקור, גם אם הוא מסתכן בכך בזעמם של המעריצים.

אין הרבה סצינות אקשן בסרט, אבל כשיש, כל מכה זוכה לכבוד הראוי לה, וכל עצם מתפצפצת – מתפצחת בקלוז-אפ. הילוך איטי מפציע מדי פעם, אבל לא נעשה בו שימוש יתר, כך שסצינות האקשן – למרות כוריאוגרפיה פשטנית (מסוג "אדם מסתובב מהר ובועט לכל הכיוונים, וסביבו הרעים עפים בספירלה") – נותרות מהנות. רובן של סצינות האקשן חד צדדיות: בתחילתן צד אחד מנצח – והוא מנצח גם בסוף. גם כאן, אגב, רורשאך מפתיע לטובה, בסצינה היחידה שלא נראית כאילו היתה יכולה להיות לקוחה מתוך עשרות סרטים אחרים.

פרט לאלימות הגרפית, שכוללת גם כריתות איברים ושאר מרעין בישין, הסרט מצדיק את דירוג ה"למבוגרים בלבד" שלו בסצינת מין בוטה ומיותרת לחלוטין, ובהצגה חוזרת ונשנית של איבר המין של ד"ר מנהטן, כאילו רצה להגיד "תראו כמה אני בוגר, תודו שכזה עוד לא ראיתם". אז נכון, בהחלט עבר זמן רב מאז נחשפתי לכמות כזו של עירום גברי פרונטלי, אבל פרט להתרסה לא ראיתי שום ערך בבחירות התמוהות האלה, שיקשו את הצפיה על הצופים הרגישים יותר. 'השומרים' – הספר – התפרסם בזכות היותו היצירה הראשונה שניסתה לשקול ברצינות את רעיון גיבורי העל בעולם האמיתי. אם זה לא מספיק כדי להפוך את הסרט ל"מציאותי" או חדשני מספיק, התרסה ילדותית בדמות דם ומין גלויים היא לא מה שיבדיל אותו מיצירות כמו 'האביר האפל'.

'השומרים' לא היה רע. העלילה שלו מצוינת ומעוררת מחשבה, הויזואליה שלו בהחלט מרשימה וסצינות האקשן טובות. אבל הוא עמוס בפרטים שקשה לקלוט בלי להגיע מוכן מהבית, המשחק בו אנמי ברובו והוא משעמם לפרקים. לאנשים שמכירים את הקומיקס בעל פה ורוצים לוודא שסניידר לא סטה מהמקור, הוא יספק חוויה מצוינת. לשאר כדאי לשקול את האלטרנטיבה – פשוט לקרוא את הגרסה המודפסת של הקומיקס, כי קשה להגיד שלסרט יש ערך מוסף.