ביקורת: סיפור הפרברים

כשאתה סילון, אתה נשאר סילון.

"סיפור הפרברים" הוא לא המחזמר הטוב ביותר בשום צורה, אבל הוא בהחלט יבהיר לכם לאיזה צד בקרב מחזות הזמר אתם שייכים: הוא מרהיב, סוחף וקולנועי בצורה שרק מחזות זמר יכולים להיות, ובאותה נשימה הוא משעמם, נמרח ועם דמויות ראשיות בלתי נסבלות, ודורש מכם השעיית חוסר אמון בכמות שתספיק כדי לא להרים גבה למראה הכנופיות הכי שכונות בעיר מפזזות כלהקת בלרינות.

במחזות זמר קלאסיים אחרים יש עוד משהו מעבר למחזמר עצמו. בין אם זה "שיר אשיר בגשם" או "מרי פופינס", לכל אחד מהם יש איזה טוויסט משלו שיכול לגרום לאנשים להגיד "אני לא ממש בעניין של מחזות זמר, אבל פה יש משהו". ב"סיפור הפרברים" אין – או שאתם עוצרים את נשימתכם מהאופן בו במאי הסרט עיצבו את סצנת הפתיחה שאומרת כל כך הרבה בכל כך מעט, או שאתם ממלמלים לעצמכם "השם ישמור, מתי מישהו כבר יעשה משהו בסרט הזה". זה לא שהשיוך הזה יקבע את דעתכם על הסרט – גם חובבי מחזות זמר יכולים למצוא את עצמם נאבקים לשמור על עניין ברגעים מסוימים, וגם מי ששונאים אותם יכולים ליהנות מההומור של, נניח, "אמריקה" – אבל "סיפור הפרברים" הוא כמו נייר לקמוס שיגלה לכם כמה אתם מרגישים בנוח עם ז'אנר מחזות הזמר "הקלאסיים".

"סיפור הפרברים" הוא עיבוד לרומיאו ויוליה: יש שני נאהבים משני צדדים של משפחות יריבות, רק שבמקום המשפחות יש כנופיות ובמקום הנאהבים יש צמד שואבי אבק ששואבים כל פירור של עניין על המסך. כי אם לרוב "רומיאו ויוליה" הוא "רומיאו ויוליה, ועוד כמה דמויות ששכחתי את השמות שלהן, כי זה בעיקר רומיאו ויוליה", כאן רומיאו ויוליה נדחקים לא פעם לטובת הסיפור על הכנופיות – הסילונים (קרי, הלבנים) והכרישים (קרי, הפורטו ריקנים). וטוב שכך, כי פרט לחמש דקות במצטבר ("I Feel Pretty" של מריה [או בעברית "מאוהבת", משום מה], "Something's Coming" של טוני), מדובר בשתיים מהדמויות הראשיות הכי פחות מעוררות סימפטיה או עניין, בייחוד כשהן מוקפות בשלל דמויות מרתקות כמו ברנרדו, אניטה וריף; והכימיה שיש כשהן ביחד היא פחות "ניצוצות מתעופפים" ויותר "כיריים שלא נדלקות גם כשמבעירים אותן עם להביור".

לכאורה, שתי בלטות בתור דמויות ראשיות היו אמורות להוות מכשול מאתגר עבור הסרט, וזה באמת מה שקורה – אבל רק בחציו השני. כי החצי הראשון של הסרט פשוט מתעלם בחינניות מהדמויות הראשיות שלו כך שאפשר ליהנות מהסרט האמיתי: הכרישים, הסילונים, השירים והריקודים.

נתחיל מהריקודים: זה אמנם מגוחך (מאוד) כשהבחורים הקשוחים מתחילים לפזז לפה ולשם, ואפילו יותר מגוחך כשאנחנו צריכים לחשוב שהקפיצות והניתורים האלה הם "מכות", אבל זה באמת לא משנה כי אחד הדברים הכי טובים שאפשר לשים על מסך הוא מישהו שיודע לרקוד, ולתת לו מוזיקה טובה לרקוד לצליליה. כבר התלוננתי על זה פעם באתר, אז אני לא אחזור על זה, אבל לשאלה "מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מפסיקים לצפות מכוכבי מחזות הזמר שלנו לרקוד", התשובה היא זה: רגעים שומטי לסתות בהם רקדנים דוחפים את עצמם לקצה היכולת ועושים מה שלא נראה שגוף אנושי אמור להיות מסוגל לעשות, בתיאום מוחלט עם עוד עשרה אנשים מסביבם. במידה מסוימת, כשהפלצנים מדברים על "קולנוע במיטבו", הם מדברים על זה: עזבו אתכם מעלילה ודיאלוגים, קולנוע הוא צבע, תזוזה ומוזיקה. ו"סיפור הפרברים" הוא אחד מהשיאים בכל הנוגע לשילוב שלהם.

השירים – טוב, לא ממש צריכים אותי בשביל להרעיף תשבחות על השירים או בשביל להגיד ש"מריה" הוא שיר חופר. אמנם הטענה ש"תכל'ס יש רק איזה 4 שירים טובים במחזמר" היא טענה לא בלתי מבוססת, אבל בחייאת – אלה לא רק שירים. "ג'י, השוטר קראפקי", "אני מרגישה יפה" ו"כשאתה סילון" הם המנונים, שירים שאפשר לשלוף ולשמוע בכל פעם שבא לכם לשפר את מצב הרוח שלכם או של האנשים מסביבכם (אם הם בקטע של מחזות זמר. אחרת אני לא נושא באחריות לתוצאות). ו"אמריקה" הוא ההמנון למלוך על כל ההמנונים – שיר ורגע בסרט ששווה כל דבר שבא לפניו ואחריו. שיר שהוא לא רק מצחיק (והוא כן) ומרהיב (והוא כן) אלא גם טעון בפוליטיקה בצורה שמצליחה לא להמאיס את עצמה. השאלה בבסיסו, "האם טוב או לא טוב לחיות באמריקה", אף פעם לא מונחתת כמו פטיש על הראש, ולשני הצדדים (שבעיקר נהנים להתגרות אחד בשני יותר מלבסס טיעונים משכנעים) – הגברים שמתגעגעים לפורטו ריקו והנשים שלעולם לא מוכנות לחזור לשם – יש מקום. וזה אולי הפאנץ' של השיר, שהוא חכם מספיק בשביל לא להגיד אותו בקול רם: מה שהנשים נהנות ממנו באמריקה הוא לא החלום והתקווה לכסף ורמת חיים גבוהה – אלא זה שיש להן בכלל קול ומקום לבטא את עצמן.

ולבסוף, הכנופיות. עלילת הסרט היא בסופו של דבר פשוטה – לסילונים (למי שעד כה נחרד כל פעם שתרגמתי את "הג'טס" לסילונים – לא, כי "הג'טס") נמאס מההתגרות הבלתי פוסקת של הכרישים שנכנסים לטריטוריה שלהם, אז הם מחליטים להזמין אותם לדו קרב שיסיים את היריבות אחת ולתמיד. אבל הסרט, שאורך בעצם יומיים ולא יותר, מתאר את העלילה הפשוטה הזאת שלב אחר שלב: ההתגרות, הגיית התוכנית, "מועצת המלחמה", ההתארגנות וכו' וכו'. אם הכימיה בין טוני ומריה מזכירה שנבוב מת, הכימיה האמיתית נמצאת בין מנהיגי הכנופיות, ברנרדו (ג'ורג' צ'קיריס) וריף (ג'ורג' צ'קיריס במקור בהפקה שהייתה בלונדון. בסרט, ראס טמבליין) – שני יריבים שמעריכים ומתעבים אחד את השני במידה כזאת שכל מפגש ביניהם מתיז מספיק ניצוצות כדי להתחרות בזיקוקים של יום העצמאות (אציין שגם הכימיה בין ברנרדו וחברתו, אניטה (ריטה מורנו) היא מחשמלת ומפצה על היעדר הרומנטיקה בין הצמד הראשי).

גם בתוך הכנופיות כיף. כאמור, אלה הם הרגעים שבהם הכנופיות מתחילות לפזז ולשיר (בעיקר הסילונים, שקיבלו יותר פיתוח בסרט ויותר דמויות משנה שאפשר להבדיל ביניהן, בעוד הכרישים הם "ברנרדו, צ'ינו וכל השאר") ולספר על עצמם ולשכנע אותנו שלמרות שהם בעצם שחקנים בני 30 שרוקדים בלט, הם בכלל בני נוער מתוסכלים שמנסים להוכיח את עצמם בדרך היחידה שהם מכירים.

על נקודות החולשה של הסרט, נטלי ווד בתפקיד מריה וריצ'רד ביימר בתפקיד טוני, כדאי לא להרחיב, בייחוד לנוכח רשימת השחקנים מעוררת התאבון שכמעט וגילמו אותם. זאת לא ממש אשמתם, אם נהיה כנים. כלומר, כן, ריצ'רד ביימר לא הפך לכוכב קולנוע ובצדק, אבל נטלי ווד הייתה והמשיכה להיות כוכבת קולנוע אחרי "סיפור הפרברים", ולחלוטין בצדק. היא שחקנית טובה שקיבלה תפקיד מתסכל ופרטנר שזה פשוט לא עובד איתו. מפתה להגיד שזה אולי כי ליהקו לתפקיד הפורטו ריקנית את נטלי ווד הלא-ממש פורטו ריקנית, אבל עם אחיה הקולנועי, ברנרדו, זה עובד (ג'ורג' צ'קיריס אמנם לא "לבן" ואף אחד לא היה צריך לצבוע לו את הפנים, אבל הוא יווני, לא פורטו ריקני). אולי זה גם עניין של השוואה: זה לא שווד וביימר והדמויות שקיבלו כל כך גרועים, אלא שפשוט כמעט אי אפשר לייצר שם עניין לעומת פצצות הכריזמה בצד האחר של העלילה.

אני מניח שצריכים גם להתייחס לפיל שהיה בחדר אבל יצא ממנו כדי לשמור על כללי התו הסגול: בסוף 2020 הייתה אמורה לצאת הגרסה החדשה של "סיפור הפרברים" תחת בימויו של סטיבן ספילברג, אבל קורונה וזה, והופ – זה קפץ לסוף השנה הנוכחית. בכנות, אני עדיין לא מבין מה ספילברג מחפש פה. אני מתקשה להאמין שהוא יצליח להשתוות ליופי הטכניקולורי של המקור (תמונות מהסט מראות פלטת צבעים אפורה ודיגיטלית), ואמנם יכול להיות נחמד אם תהיה גרסה של הסיפור עם ליהוק שתואם למוצא של הדמויות, אבל זאת לא בעיה חמורה עד כדי כך שחייבים להוציא רימייק כדי לתקן את העוול שנעשה. וזה לא שאני נגד רימייק ל"סיפור הפרברים" – בסיפור יש מתח פוליטי רב בין הדמויות (לא דיברתי על התפקיד שהמשטרה ממלאת בסרט, אבל הוא בערך מה שאתם יכולים לצפות ממשטרה בשנות החמישים) שגרסה חדשה יכולה להדגיש ולייצר ממנו אמירה אולי חריפה יותר מזאת של הסרט הקודם – אבל אני לא בטוח שהאדם המתאים למשימה הוא דווקא ספילברג.

"סיפור הפרברים" הוא אחת מהקלאסיקות הקולנועיות האלה, וכשרואים אותו מיד רואים למה – הוא מרהיב, תענוג לעיניים ולאוזניים, מצחיק ומרתק גם אחרי אוטוטו שישים שנה, וגם אם עדיין מדלגים על כל רגע שבו מריה וטוני נשארים לבדם על המסך.