ביקורת: סיפור הפרברים, גרסת ספילברג

"סיפור הפרברים" גרסת ספילברג הוא ממש בסדר. חבל רק שהוא ממש בסדר למשך כל כך הרבה זמן.

כמו כל רימייק לקלאסיקה, השאלה הגדולה שמרחפת מעל העיבוד של ספילברג ל"סיפור הפרברים" היא, "עשור מעכשיו, כשנדבר על "סיפור הפרברים", על איזה סרט נדבר?". אני לא יכול, כמובן, לדבר בשם אחרים – נראה שהסרט הוא להיט ביקורתי שם בארה"ב – אבל בדרך חזרה הביתה שמעתי וראיתי שוב את המקור, ואין מה להשוות, גרסת 1961 מנצחת.

למי שלא משופשף בנושא, הסיפור של "סיפור הפרברים" (שלא מתרחש בפרברים, אבל הוא כן סיפור, אז אחוזי הצלחה של 50% לתרגום הקלאסי הזה) הוא מעין רומיאו ויוליה, אבל בניו יורק של 1957: יש את הכנופייה של הלבנים (הג'טס), יש את הכנופייה של הפורטו-ריקנים (השארקס), הם לא אוהבים אחד את השני אבל טוני, לשעבר דמות בכירה בג'טס ומריה, אחותו של מנהיג השארקס, דווקא כן אוהבים אחד את השנייה, ומפה לשם יש הרבה צרות, בעיות, שירים וריקודים.

לגרסה של ספילברג יש מעלות משלה, והיא לא זוועה בשום קנה מידה, אבל אם אתם באים לסרט בשביל לראות נאמברים מוזיקליים מהמעלה הראשונה, אז ספילברג מקווה שאתם מוכנים להסתפק במעלה השנייה – ברמת נאמבר מול נאמבר, ספילברג מפסיד כל פעם, ובפער לא קטן: השירה פחות טובה, הריקודים פחות מרשימים, והאנרגיה פשוט קצת יותר מנומנמת. היחידי שאולי מנצח גרסה כלשהי מאלה שבמקור זה "מריה", שבגרסה הזאת הופך לרגעים לפארודיה על מחזות זמר. רק חבל שזה שיר שאף פעם לא אהבתי, אז למי אכפת.

מצד שני, אולי אתם הולכים למחזמר בשביל דברים אחרים שאינם הנאמברים המוזיקלים. ובגזרת עניינים אחרים, יש לומר, אנחנו כן מקבלים שיפור מסוים מגרסת 1961: ספילברג הוא במאי שיודע לעבוד עם מה שיש בתוך הפריים, וכשהסרט בין נאמברים הוא מתעלה ויזואלית וזורח (מדי פעם מילולית: יש מלא קרני אור במצלמה בסרט הזה. אולי בעצם ג'יי ג'יי אבראמס ביים אותו?). אם אני צריך לבחור את הרגעים האהובים עליי בסרט, הם אלה שהסרט משחק עם המוזיקה בלי שמישהו שר – מחוות קטנות של השחקנים (לאו דווקא ריקודים) שבאות בתיאום עם התזמורת ויוצרות משהו כיפי, שמראה על איזה הבנה קולנועית עמוקה שאפשר לצפות לה מאמן כמו ספילברג.

גם חלק מהליהוקים מהווים שיפור: ריף של הגרסה הזאת, מייק פייסט, הוא בהחלט שיפור (וגם מצטיין הקאסט), ואפשרי שרייצ'ל זגלר ואנסל אלגורט נראים קצת יותר בקטע אחד של השני מנטלי ווד וריצ'ארד באייר מהגרסה המקורית. מצד שני, הליהוקים הקריטיים לדמויות הכי כיפיות, ברנרדו (דייוויד אלוורז) ואניטה (אריאנה דבוז), מחווירים לעומת המקור – הם הרבה פחות כיפיים, סקסיים ומוכשרים מג'ורג' צ'יקרס וריטה מורנו. לא באשמתם דווקא, והם בסך הכל אחלה – פשוט קשה להתעלה על שלמות כמו ההופעה של ריטה מורנו בגרסה המקורית. וגם ריטה מורנו, לא עלינו, לא ממש מבריקה בתפקידה ההפוך מגדרית כבעלת החנות שנתנו לה בסרט החדש.

אבל אולי בעצם הבעיה העיקרית של "סיפור הפרברים" היא פשוט "סיפור הפרברים", המחזמר: כמו שכתבתי בביקורת על הסרט המקורי, סיפור האהבה של המקור פשוט לא משכנע, לא מעניין ולא סוחף והגרסה של ספילברג לא מצליחה לתקן אף אחד מהפגמים האלה, וגרוע מזה: אם בסרט מ-1961 הסרט ברובו מתנהל בשעה הראשונה בלי הרומנטיקה ולכן אפשר בקלות להישאב לסרט עד שהעניינים המציקים שנכנסים בחצי השני מוציאים אותך, כאן סיפור האהבה המשמים הזה מתרחש לאורך כל נקודה בסרט ועוצר בחריקת בלמים בכל פעם שמתחילים. וכן, אולי זגלר ואלגורט הם שיפור קליל על גרסת המקור, אבל לא מספיק בשביל אשכרה לגרום לי להתעניין במה שקורה להם.

אבל עזבו השוואות בלתי פוסקות: בפני עצמו, "סיפור הפרברים" גרסת ספילברג הוא ממש בסדר, בסופו של דבר. הנאמברים לא נהדרים, אבל אין מה להתלונן; השחקנים לא התגלות, אבל אין כאן תצוגות משחק מביכות; הסיפור עדיין טיפשי, אבל זה סביר; והוא באמת סרט מאוד יפה. אולי רק אפשר להגיד מילה רעה על כך שמה שהיה בסרט המקורי סאבטקסט שהטעין את הסרט באנרגיה, הופך פה לטקסט ששולל אותה ממנו – במקום להגיד את מה שהוא רוצה להגיד על פוליטיקה בין השורות הוא אומר את זה באופן ישיר, וזה פשוט הרבה פחות מעניין – אבל זה בסופו של דבר בקטנה.

לא, "סיפור הפרברים" הוא ממש בסדר, והבעיה העיקרית שלו היא שכשצופים במשהו ממש בסדר למשך שעתיים וחצי, זה מתחיל להיות קצת פחות בסדר. כי באיזשהו שלב, למרות שזה לא מעליב, ולמרות שזה לא נורא, זה פשוט נהיה מציק ורק רוצים שזה יסתיים כבר – למרות ששום דבר גרוע לא קרה, ואפילו אפשר להגיד שהמונולוג של זגלר בסוף די טוב. אבל הוא מגיע אחרי שעתיים וחצי של בסדר-יות אינטנסיבית, ולי, לפחות, יש גבול כמה בסדר אני יכול לספוג בישיבה רציפה אחת. אולי לכם יש סף אחר.


הערה ששווה לציין: הרוב המוחלט של הספרדית בסרט לא מתורגמת. זאת לא תקלה: המקרין לא פיקשש, המתרגם לא התעצל, בהפצה לא נרדמו – זאת, כך נאמר לי, החלטה ישירה של ספיבלרג. שתדעו.