ביקורת: מה שאנחנו עושים בצללים

הסרט המוקומנטרי הטוב ביותר על ערפדים שמתגוררים בניו זינלד שיצא בשנת 2014.
שם רשמי
מה שאנחנו עושים בצללים
שם לועזי
What We Do in the Shadows

קודם כל, וגם אחרי הכל (וגם באמצע הכל), חשוב שתדעו ש"מה שאנחנו עושים בצללים" מצחיק. זהו סרט קומדיה ולכן כל הביקורת שניתן להפנות אליו בענייני בימוי, צילום, משחק, עריכה ומסר היא חסרת משמעות מול האמת הפשוטה: צחקתי. ואז צחקתי עוד קצת. ואז צחקתי עוד הרבה. רוג'ר איברט כתב פעם שהקולנוע הוא "מכונת אמפתיה" – כלי ייחודי שמאפשר לך לשים את עצמך בנעליו של אחר ולקדם בכך שלום, הבנה ושגשוג בין האומות. וזה אולי נכון, אבל חזק יותר מכל אלו הוא היכולת של המדיום לגרום לי לצחוק משורה כל כך מטומטמת שהיא הופכת כיוון ומתקרבת לשמימי: Werewolves, not Swear-Wolves.

בחזרה להתחלה.

"מה שאנחנו עושים בצללים" מציג את קורותיהם של שותפים לדירה שהם במקרה, או שלא, ערפדים: וויאגו (טאיקה וואטיטי, שגם מביים) הוא אם הבית שמנסה לשמור על הסדר, ולאדיסלב (ג'מיין קלמנט, שגם גם מביים) היה פעם ערפד קלאסי שהשליט טרור מכל הסוגים אבל עכשיו בעיקר יושב בחדר מדוכא מאז העסק עם 'החיה' (אל תשאלו), דיקון (ג'ונתן ברה, עושה הרבה עם מעט) הוא הצעיר המורד שבקושי מלאו לו מאתיים שנים ולא בטוח אם להתחרט על כל הקטע הזה של להיות נאצי (ואתם חשבתם ש"ג'וג'ו ראביט" אולי טיפה מוגזם) ופיטר (בן פראנשם, תחת מספיק איפור בשביל דאג ג'ונס) הוא כל כך עתיק שהוא פחות דמות ויותר נוכחות. 

שלוות הבית מופרת כשצוות צילום מתחיל להתלוות אליהם לכל מקום ולתעד את שגרת ימיהם בתור אימת וולינגטון, ניו זילנד – בעיקר לריב אחד עם השני על מטלות לבית ולקחת את האוטובוס מהפרברים בערב כדי למצוא משהו לאכול (עדיף מנה בתולית). מכאן הדברים רק ימשיכו להשתבש – עם שוטרים נודניקים, אנשי זאב מנומסים יתר על המידה, מאהבים מהעבר והפלא החדש הזה שנקרא "האינטרנט".

 יש לי בעיה, כבר שנים, עם קומדיות בקולנוע. מאז עלייתו לגדולה של ג'אד אפטאו אני יוצא מכמעט כל להיט קומי של השנים האחרונות מאוכזב: הסרטים שלו ושל ההולכים בדרכו תמיד מרגישים איטיים וחסרי תנופה – את הבדיחות בהם אפשר לראות מקילומטרים (ולמקרה שלא ראיתם אותן בפעם הראשונה ידאגו לחזור עליהן עוד פעמיים שלוש) וכל העסק מבוצע בלי שום ניסיון להשתמש במדיום כדי להצחיק: אנשים פשוט עומדים באמצע הפריים ומדברים.

"מה שאנחנו עושים בצללים" אמנם לא מתקרב לקצב השיא של מל ברוקס או הצוות צוקר-אברהאמס-את-צוקר שהיו  משחררים אל הקהל בדיחות בקצב של מכונת ירייה על ספיד (אל תשאלו אותי איך מכונת ירייה השיגה סמים או מאיפה היא לוקחת אותם) אבל הוא כן מרגיש כל כך משוחרר וצעיר בהשוואה לקומדיות האמריקאיות של העשור האחרון. זה עוזר שהוא קצר, פחות משעה וחצי, מה שבהחלט מסייע לו להימנע מכל הקטעים המיותרים שנמצאים בסרט רק כדי לנפח את הזמן בין הבדיחות. למעשה, זה אחד הסרטים הקומיים המעטים שאני אתלונן שהם קצרים מדי – רציתי עוד מהדמויות האלו, עוד מהבדיחות האלו ועוד מהעולם הזה (מזל שיש סדרת טלוויזיה שמשמרת את הרוח של היצירה). 

עוד בונוס של הסרט הוא הדרך בה הוא מנצל את התקציב המצומצם שלו, שניים וחצי מיליון דולר ניו זילנדי (מאה עשרים ושבע דולר אמריקאי אני מאמין), כדי לספר בדיחות שמבוססות על דברים כמו קאטים ואפקטים. לדוגמה, בכל פעם שמוזכרת הדמות המאיימת הידועה רק בשם 'החיה' אנחנו מקבלים מנה של מוזיקה דרמטית מפחידה ואז שורה של קאטים קצרים לתמונות מספרים ישנים שמתארות מפלצת נוראית ומעשי הזוועה שמקושרים אליה. זה מצחיק קודם כל בגלל הניגוד בין ההופעה של הדמויות בסרט מוקומנטרי שמחקה ריאליזם, זה מצחיק בגלל הדרך שבהם הם חוזרים על זה גם ברגעים לא מתאימים ובסוף זה מצחיק כאשר אנחנו באמת נפגשים עם אותה החיה. זו דוגמה מצוינת של בניה קומית שנעשית במינימום אמצעים למקסימום אפקט. 

או תראו את הדרך שבה הערפדים נלחמים: הם מורמים באוויר על ידי חוטים וזה מצחיק בפני עצמו בקטע של 'האפקט הזה די מחורבן ואנחנו יודעים את זה' אבל הסרט ממשיך לפתח את הבדיחה בדרך שבה הם חושפים ניבים ונוהמים אחד אל השני כאילו הם חתולים עוינים לפני שהקרב עצמו מתגלה כמקבילה הערפדית של שני ילדים שסוטרים זה לזה כי הם לא יודעים איך להילחם באמת.

אבל מה שבאמת מקדם את הסרט זה השחקנים. אחרי הצפייה ב"מה שאנחנו עושים בצללים" הבנתי שהבעיה שלי היא לא עם אלתור בסרטי קומדיה מודרניים, זו הדרך בה אנשים שהם שחקנים ולא קומיקאים מאלתרים בדיחות: עם הרבה עצירות וצחוק מהבדיחות של עצמם. טאיקה וואיטיטי וג'מיין קלמנט מביאים אתם רקע של קומדיה ואלתור ונראה ששאר השחקנים בסרט מגיעים ממקומות דומים. התוצאה היא סרט שאף פעם לא נתקע וחשוב לו יותר שהקהל ייהנה מאשר שהמבצעים ייהנו. 

הדמויות מוגדרות היטב מהרגע הראשון ובגלל שכל המעורבים יודעים מה לעשות עם הרעיון הראשוני הזה, כל הסרט הוא כמו משחק פינג פונג אלגנטי במיוחד שבו כל המשתתפים מוציאים את המיטב אחד מהשני ושיש בו חצי תריסר משתתפים שיכולים להפוך לעטלפים ולהפנט אנשים ונהנים מקצת רצח והקזת דם. עכשיו כשאני חושב על זה קצת יותר לעומק זה בכלל לא כמו משחק פינג פונג (חוץ מהסוג המאוד ספציפי ששיחקתי פעם בקיבוץ). אלו אנשים (סליחה, ערפדים) נוראיים שמגיעים ממקום מוסרי ותפיסתי שונה לגמרי משל כל העולם שסובב אותם: הם לא מתביישים להודות שיש להם עבר בתור אנסים, רוצחי המונים ונאצים כי הם לא מבינים בכלל למה צריך להתבייש ברצח בני אדם; אבל הם כן מתקפלים קצת כשהם מודים ששכחו לנקות את הכלים בחמש השנים האחרונות.

צחקתי. צחקתי מהבדיחות החכמות ומהבדיחות המטומטמות ואז צחקתי עוד קצת רק בגלל שחשבתי כמה זה מטומטם  שצחקתי מהבדיחות המטומטמות. במידה רבה עבודתו של המבקר קשה יותר עם קומדיה מאשר עם איזו דרמה מרוממת נפש – לך תדבר על תמות או על משמעות כשאתה רק רוצה לצטט שוב את הקטעים שאהבת. אני מניח שאי שם יש תלמיד לקולנוע שכותב עכשיו סמינר בן 5,000 מילה על הדרך בה הסרט בוחן את השינוי בייצוג של ארכיטיפיים ערפדיים לאורך דורות של הבעה קולנועית באמצעות הדמויות (וויאגו הוא הערפד הרומנטי סטייל אן רייס, ולאדליסלב הוא דרקולה המפלצתי של סרטי האמר, פיטר הוא נוספרטו וכו'), אבל בשביל לעשות את זה הוא יצטרך לראות את הסרט שוב. וזה אומר שעוד פעם יהיה לו קשה להתרכז כי הוא עסוק מדי בלצחוק.


ולמי שרוצה הזדמנות לראות את הסרט על המסך הגדול, ביום חמישי יש הקרנה בסינמטק הרצליה. עוד פרטים כאן