ביקורת: מחזור כישור הזמן, עונה ראשונה

למי שאוהב את סדרות הפנטזיה שלו עם טעם תעשייתי ומהונדס.
שם רשמי
מחזור כישור הזמן
שם לועזי
The Wheel of Time

ל"כישור הזמן" ניגשתי בחשש. אני מאוד אוהב פנטזיה, ומאז 'משחקי הכס' עוד לא נמצאה המחליפה הראויה שבאמת שווה את הזמן שלי. סדרת פנטזיה שבועית, גדולה; משהו מעולם אחר ומרגש שכל שבוע מחדש אני אחכה לו, ושאחרי הצפיה אני אחשוב עליו ואדון בו בקבוצת המעריצים בפייסבוק. אחרי ש"חומריו האפלים" התגלתה כנחמדה אבל עם כמה בעיות משמעותיות, נשארה "כישור הזמן" כמועמדת המשמעותית היחידה בתחום, לפחות עד הגעתה של סדרת שר הטבעות הסופר-מצופה של אמזון.

למה חששתי? אין לי ממש הסבר. קראתי רק את הספר הראשון בסדרה, אז לא היו לי רגשות חזקים מדי אליה. לא, זה היה יותר בכיוון של "הם מפחדים לטעות, מצד אחד לא לעצבן את מעריצי הספרים ומצד שני להישאר נגישים לאלו שלא מכירים, אז הם ילכו על בטוח לאורך כל הדרך ולסדרה יהיה טעם תעשייתי ומהונדס מההתחלה עד הסוף".

ונחשו מה? הם הלכו על בטוח לאורך כל הדרך ולסדרה באמת יש טעם תעשייתי ומהונדס מההתחלה עד הסוף.

"כישור הזמן" מתרחשת בעולם פנטזיה שחי כולו בצל אירועים משמעותיים שהתרחשו לפני שלושת אלפים שנה: "הדרקון", המכשף הגדול ביותר שחי אי פעם, יצא למלחמה סופית נגד אדון האופל. המלחמה הזו החריבה את העולם והחזירה את ההתפתחות שלו אלפי שנים לאחור. מאז נאסר על גברים להשתמש ב"כוח האחד", שזה כמו "הכוח" של מלחמת הכוכבים רק שהוא… "אחד", או משהו כזה.

רק מה, העולם ככללותו הוא מחזורי ולכן הדרקון צפוי להיוולד מחדש, והפעם או שהוא יצליח סוף סוף לנצח – או שהוא שוב יחריב את העולם. לשם כך, מנהלות נשות ה"אאס סדאי" – ארגון נשים מכשפות רב עוצמה – מעקב מדוקדק אחרי מי שעלולים להיות הגלגול של אותו דרקון רב עוצמה, על מנת לטפל בהם בזמן ולמנוע נזק אפשרי.

אחת מן המכשפות הללו, מוריין סדאי (רוזמונד פייק), מגיעה לכפר נידח כי על פי הנתונים שלה, יש שם נער או נערה שמתאימים להיות הדרקון שנולד מחדש. שלושה נערים ושתי נערות עונים לפרופיל שהיא מחפשת, ולכן היא יוצאת איתם למסע ארוך אל טאר-ולון, העיר בה נמצא המרכז של האאס-סדאי. הבעיה היא שכמובן גם כוחות האופל מודעים לכוחותיהם של חמשת המועמדים, ויצורים פראיים ומסוכנים רודפים אחרי הקבוצה ומעמידים את חבריה בסיכון תמידי.

כאמור, לא קראתי את כל הספרים – אבל כן קראתי את הספר הראשון עליו, בגדול, מבוססת העונה הראשונה. אז בואו נשים את זה על השולחן: יש כאן הרבה שינויים. לא כולם נחוצים וחלקם מיותרים או מטופשים לחלוטין; בראשם, ההחלטה לא לגלות לנו מיהו הדרקון שנולד מחדש (דבר שבספר ברור כמעט מהפרק הראשון) אלא להפוך את זה לתעלומה. 

אני יכול להבין מאיפה ההחלטה מגיעה – רצון לעשות את העלילה מעניינת יותר – אבל המחיר ששולם במזומן ובריבית הוא משיכת כתפיים של כל מי שיודע מיהו באמת הדרקון המדובר, ובתכל'ס, כמעט כל מי ששמע על הספרים יודע מי זה: זה אשכרה הגיבור הראשי ברוב הספרים (ויש הרבה מהם, אגב). 

משיכת הכתפיים הזו מציקה ומתמשכת יותר משנדמה בתחילה: כדי לבסס את המסתורין, הסדרה ממציאה אירועים חדשים לגבי כל אחד מהמועמדים או המועמדות האחרות שעלולים לגרום לנו לחשוב "אולי זה הם". אבל זה לא הם, וכשהאמת מתגלה, כל הבלגן הזה מרגיש כמו בזבוז זמן. ראיתי טענות על כך שכל הסצינות הללו כן חשובות כי לכל הדמויות יש עתיד ותפקידים חשובים בעולם של הסדרה, אבל דווקא בגלל זה אני מתוסכל: למה לא יכולתם לתת להם את החשיבות שלהם, עם המסע המאופיין שלהם, במקום לרמות-בכאילו ולנסות ליצור מתח שלא קיים?

ואם עצם בניית המתח הזה היתה מטופשת, הרי שהפורקן של פתרון ה"תעלומה" מגוחך לאין שיעור: אנחנו מקבלים פלאשבקים למאורעות שקרו בסדרה, מול עיני הצופים – אבל נחתכו מהם השניות הרלוונטיות לעניין ושהיו מגלות את כל העסק. מה זה הפתרון התסריטאי העצל הזה לכל הרוחות?!

השינוי הספציפי הזה, הוא פשוט שגיאה נרטיבית שמציקה מהתחלה כמעט עד הסוף. ומילא אם כל השעיית האמון הזו היתה שווה את הזמן שלכם – אבל לא, כמעט בכל אספקט אפשרי.

ראשית, כי גם שאר העלילה לא משהו. יש כאן את אחד מסיפורי ההתאהבות הפחות אמינים בהם נתקלתי לאחרונה: זה שנתתם לבחור ולבחורה שתי סצינות משותפות לא אמור להסביר לי למה הם פתאום עפים אחת על השני. יש גם קו עלילה שלם שמתעסק בפוליטיקה של טאר-ולון, עיר הבסיס של ארגון ה'אאס סדאי'. הוא משעמם נורא, למרות שהוא אמור לתת עומק לדמותה של מוריין. הפרק הספציפי הזה גם נגמר בסצינת אבל ארוכה-ארוכה ומטופשת ברמות קשות. אני האחרון – האחרון – שיזלזל בקו של התמודדות עם אובדן, אבל וואו, מה אתם משקיעים עשרים דקות של סדרת טלוויזיה יוקרתית באבל על מישהו שלאף אחד לא אכפת ממנו?

עוד דברים שלא נעשו כמו שצריך אלה כוחות הקסם של הדמויות: הפגנת הכוחות של חלק מהדמויות לא עקבית ולא אמינה, כשמישהי שלפני דקה בערך שמעה על המושג של הכוח האחד מצליחה לעשות דברים שבעולם הזה עצמו מוגדרים קרוב לבלתי אפשרי. היכולות העל טבעיות בסדרה לא מוגדרות מספיק, כשלא ברור האם האאס-סדאי מתקשות להתמודד עם צבא לא גדול של בני אדם או שהן יכולות להביס כמעט בלי מאמץ צבא של עשרת אלפים מפלצות.

ואיך השחקנים? ככה-ככה. רוזמונד פייק בסדר באופן מאכזב (כולם הרי יודעים שהיא מסוגלת ליותר), ושאר הקאסט נע בין "גרוע" ל"סתמי". ג'וש סטראזובסקי בתפקיד רנד אלת'ור מנסה לחקות את אלייג'ה ווד וזה גרוע כמו שזה נשמע. זואי רובינס בתפקיד נינאב אלמיר'ה שומרת על הבעת פנים קשוחה מאה אחוז מהזמן (כולל בסצינת האבל ההיא). לעומתה, מרקוס רות'רפורד בתפקיד פארין עושה משהו שונה לחלוטין ושומר על הבעת פנים עצובה מאה אחוז מהזמן (ולא רק בסצינת האבל ההיא). השניים היחידים מהקאסט הראשי שהרגשתי כלפיהם משהו היו בארני האריס בתפקיד מאט קות'ון ומדלן מאודן בתפקיד אגווין: גם הסיפור שלהם וגם הביצוע היו דרגה אחת מעל, ומספיקים כדי לעורר עניין גם בלי שנחשוב כל הזמן "האם הוא/היא הדרקון או שזה מישהו אחר". ודווקא האריס מכולם עזב את הסדרה באמצע העונה הראשונה, מה שגרם לחתוך את הדמות של מאט מהעלילה כמעט בפתאומיות.

אבל הבעיה הגדולה ביותר של הסדרה היא, כמו שהתחלתי, תחושת ההינדוס המחושב. הכל מלוטש מדי, מתוקתק מדי. האפקטים נוצצים מדי. הקרבות מסודרים מדי. הצילום יפה מדי. התסריט זהיר מדי. הבימוי פחדני מדי.

והכל, כולל הכל, נעשה ללא טיפת מעוף וחשיבה מחוץ לקופסה. יש, למשל, סצינה מרכזית בפרק אחד-לפני-האחרון, בה הקבוצה צועדת במקום שנקרא "הדרכים", רשת על טבעית של קיצורי דרך זריזים ממקום למקום שבה אורבת רוח שחורה הגורמת סיוטים. כמות המיינד פאק שהיה אפשר להוציא מהמקום הזה היא אדירה. רק הדמיון שלי, מקריאת הסצינה בספר, הרקיע שחקים. בסדרה? כלום ושום דבר. פשוט חשוך שם מאוד, וזהו. אין שום אתגר, שום לחץ אמיתי, שום העברה של תחושת היראה והקדמוניות הנדרשת במקום כזה. והכי גרוע? הרוח השחורה. היא נראית כמו מחטים שעפות באוויר בCGI לא משהו, וכל הסיוטים שלה מבוססים על עבודת סאונד עצלנית וחסרת השראה.

ואם כבר סאונד, אז לשאול למה אין כאן פסקול ברמה של "משחקי הכס" זאת שאלה לא הוגנת. אז הנה אחת הוגנת ללורן באלפי, מלחין הסדרה: אתה הלחנת גם את הסדרה "חומריו האפלים" ויצרת שם פסקול באמת מוצלח ומומלץ מאוד – אז למה כאן יצרת משהו כל כך, כל כך משעמם?!

ועוד לא הזכרתי את סצינת השיא, המאבק הגדול, הקרב הסופי. מילא שהמהלך העלילתי שמוביל אליה מטופש – הסצינה עצמה לא מצליחה לרתק או לעורר חשש, והמאבק עצמו משתמש בטריק עלילתי שחוק לחלוטין שלא ימתח אותכם לשניה.

תראו, לא הכל גרוע. הסדרה בסך הכל נאמנה לרוח הספרים, ואני מעריך את העבודה של היוצרים שהצליחו להעביר אקספוזיציה בצורה סבירה ובלי יותר מדי נאומים. הצילום באמת יפה, וניכרת ההשקעה בתלבושות, בתפאורה ובלוקיישנים. יש גם כמה דמויות משנה שפה ושם מוסיפות צבע ועניין. אבל אם זו התוצאה שההפקה היקרה של אמזון הביאה לנו, אז אני חושש מאוד ממה שמחכה לנו בסדרת "שר הטבעות": כל הכסף בעולם לא יצליח לעזור אם תלכו רק על בטוח.