ביקורת נטפליקס משולשת: בארדו, רעש לבן ופינוקיו

באומבאך מתנסה, איניריטו מקבל כתף קרה לא מוצדקת ודל טורו עושה את הגרסה הכי טובה של פינוקיו עד כה.

שלושה סרטי נטפליקס יצאו לאחרונה – חלק בקולנוע, חלק בשירות – כאשר כולם מכוונים לא רק לככב למשך יומיים במסך הזה של ההמלצות ואז להיעלם מהתודעה של השירות, אלא גם בתקווה אולי לזכות באוסקר או שניים. כולם סרטים של יוצרים מכובדים (לצורך העניין, שלושתם השתתפו בשלב כזה או אחר בסינמונדיאלים באתר וכולם מגיעים לאחר שהסרט הקודם שלהם היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר) והנה עכשיו כולם מנסים את מזלם שוב – אחד במקסיקו, אחד בקומדיה שחורה, ואחד באנימציה. 

בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות

מבין שלושת האמיגוס – איניאריטו, דל טורו וקוארון – איניאריטו תמיד היה האחד היותר אמנותי פלצני שכזה. האחד שעושה דרמות חובקות עולם על כמה מרגש ויפה הכל, בעוד שדל טורו העדיף לעשות סרטים על כמה אנשי דג הם סקסיים וקוארון העדיף לשחק עם ז'אנרים כדי להגניב אמירות פוליטיות מורכבות. 

ובכל זאת, איניאריטו פרץ גם מחוץ לגטו האוסקרים שלו ב-2014 ו-2015 עם שני סרטים שהיו יותר קלילים ומדממים ממה שעשה עד אז – "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" – שאפילו זכו לשבחי הקהל והמבקרים ואף השיגו את הדאבל הנדיר של זכיות אוסקר על בימוי שנתיים ברצף. אני קצת פחות התחברתי אליהם, אבל אין ספק שכל העולם חיכה לסרט הבא של איניאריטו.

 וכשהוא יצא, כולם קפצו עליו עם סכינים, קראו לו במאי שהאגו עלה לו לראש ודי ביטלו מראש את הסיכויים של הסרט הזה להצלחה. בארץ למשל, הסרט בקושי זכה לביקורות – ובטח שלא לביקורות אוהדות – פשוט כי נטפליקס הפיצו אותו כמעט בשקט. כשניסיתי לראות אותו בקולנוע גיליתי שמרבית ההקרנות שיועדו לו פשוט נעלמו ותוך זמן קצר הוא נעלם כליל. 

 כל זה הכין אותי לסרט שאמור לנוע בין קטסטרופה מוחלטת ל"טוב, זה לא כזה נורא". על כן הופתעתי לגלות סרט שהוא טוב, ואפילו ברגעים מסוימים טוב מאוד. 

את הסרט אפשר לתאר, סוג של, כשילוב של "8 וחצי" והקולנוע של חודורובסקי – מעין טריפ ויזואלי מתמשך שעוקב אחר יוצר סרטים (במקרה הזה תיעודיים, בניגוד לאיניאריטו עצמו) שחוזר למקסיקו לאחר שנודע שהוא הולך לקבל פרס חשוב. 

מכיוון שהסרט מתרחש "בתוך הראש" של היוצר שלו, זה אומר שסצנות נעות בין טריפים סוריאליסטים לחלוטין, למשהו שנראה כמעט אמיתי ורק לאחר מכן מתברר שהוא לא, לבין סצנות שככל שאפשר להבין אכן התרחשו. ככלל, הסרט משתפר ככל שהוא מאפשר לעצמו להתפרע – דיאלוג על מלחמה כלשהי שמופרע על ידי אותם חיילים מתים מהמלחמה הוא יותר מרתק מאשר סתם דיאלוג של הבמאי והבן שלו על אמריקה מול מקסיקו. כמו "בירדמן", איניאריטו מאפשר לעצמו להיות מצחיק ולהשתחרר והתחושה העיקרית שנובעת מצפייה בסרט זה שהסרט לא רוצה שניקח אותו רק ברצינות – בייחוד כשהוא צוחק על עצמו. 

אז כן, לאנשים שלא נהנים מצלילה לתוך ראש של אדם וקולנוע שהוא רק חצי-קוהרנטי שכזה אין מה לחפש ב"בארדו", אבל באמת שאני לא מבין את הכתף הקרה שהסרט הזה מקבל ממבקרים חובבי קולנוע אומנותי יותר – מדובר בסרט חכם, מצחיק, יפהפה, עם הופעה ראשית נהדרת של דניאל חימנס קאצ'ו שמהדהדת באופן יפה, מפתיע וכיפי את משבר אמצע החיים של היוצר שלו – או לכל הפחות של הדמות שלו. ארוך מדי? טוב, בטח היה אפשר לקצץ רבע שעה מפה או משם, אבל מדובר בסרט שאני מקווה מאוד שהזמן יעשה איתו צדק, כי הטרחנות הנוראית שנוכחת ברוב הסרטים מהסוג הזה נעדרת פה, ונראה שאיניאריטו אפילו כמעט עניו ביצירה שלו, אפילו כשהוא ממלא את המסך עם עצמו. 

רעש לבן

עוד רגע נגיע גם לחבר השני בשלושת האמיגוס שהוציא סרט השנה, אבל קודם לכן נדבר על נואה באומבאך. יוצר שעבד די בעקביות בתוך סצנת האינדי האמריקאית וסיפר סיפורים שתמיד היו בערך באותו גודל – משפחתיים, ניו יורקים, נוירטים אבל לא לחלוטין וודי אלן-ים. ואז, אחרי "סיפור נישואים", כל העולם זקף אוזניים ושאל אותו מה הלאה.

התשובה היא, קודם כל, סרט שהוא די שונה מסרטים אחרים של באומבאך. אנחנו מחוץ לניו יורק, בעיירת פרברים של מכללה כלשהי. והסגנון כאן הוא יותר קומדיה שחורה פילוסופית מאשר הסרטים האחרים שלו, בשילוב של קצב דיאלוגים מהיר יותר וסגנון הגשה קצת יותר ווס אנדרסון-י מבד"כ. בקיצור, מדובר ביוצר שמנסה להשתכלל ולנסות משהו חדש. זה עובד, אבל זה לא "סיפור נישואים".  

בעלילתנו, פרופסור ללימודי היטלר (אדם דרייבר) חי חיים שלווים עם משפחתו עד שתאונת רכבת שגורמת לענן של חומר רעיל להתפשט מערערת את שגרת חייו ומעמתת אותו עם התמותה שלו אפילו יותר מהרגיל. דרייבר כאן במצב רוח קומי מהרגיל – מעין דמות וודי אלן-ית שמנסה להגיב באופן מאוד רגוע ככל שהיא נכנסת יותר ללחץ, ובעוד שניתן להעריך את כל זה, קשה להתפעל מזה. 

בכלליות, מדובר בסרט שהוא לא בדיוק ניסיוני אבל הוא כן מוזר – הסרט מסתיים בסצנת ריקוד לצלילי שיר של LCD סאונדסיסטם בתוך סופרמרקט, ואפילו כשנכנסים לקצב המוזר שלו הוא לא פעם זורק אתכם מהאוכף רק בשביל שתצטרכו להתמקם שוב. הוא לא מצחיק מספיק בשביל להיות קומדיה מטורפת, ולא דרמטי מספיק בשביל להיות מאסה על הניסיון של החברה המערבית להתמודד עם המוות אבל הוא איכשהו בהחלט קומדיה על הניסיון הנ"ל. מסוג הסרטים שמסיימים בצורך לדבר עם מישהו, לא כי כל כך התלהבתם אלא כי אתם פשוט צריכים להבין האם בכלל אהבתם אותו או לא. 

אני אישית עוד לא החלטתי. אני בהחלט מעריך את הניסיון, ואולי זה סתם הציפיות וצפייה חוזרת שמכוילת יותר לניסיון של הסרט תשפר אותו פלאים (סצנת הנזירות, למשל, היא באמת נהדרת וקורעת מצחוק). כרגע הוא נשאר כניסוי שטוב שבאומבאך הוציא מהמערכת, אבל אפשר עוד "סיפור נישואים"? בבקשה?

גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

ונסיים בסרט הטוב ביותר של המקבץ. לא רק של המקבץ, בעצם – אלא גם של הבמאי שלו. ויודעים מה? אולי אפילו, בשנה שבה אמרתי את זה לא מעט, הסרט המונפש הטוב של השנה. ובטח ש, ויסלחו לי הרבה אנשים, הסרט הכי טוב על בסיס הסיפור של "פינוקיו".

הרי "פינוקיו" הוא לא ממש סיפור. הוא יותר רצף מעשיות שמקושרות ביחד בעוד שפינוקיו מתקשה ללמוד או להפנים משהו. הוא מתחיל די באקראי כשג'פטו מחליט שבא לו ילד, ונראה שפינוקיו לא ממש לומד כלום לאורך רובו. זה לא לחלוטין אקראי, כן, אבל זה גם לא לחלוטין מתחבר. זה בסדר, אגב – סרטים לא חייבים להיות סיפור. 

אבל "פינוקיו" של דל טורו לוקח את הבסיס העקרוני בלב פינוקיו, ויוצר ממנו משהו אחר לחלוטין, שמגמד את מה שבא לפניו. והוא עושה את זה תוך כדי לקיחת האלמנט האחד שלכאורה היה בבסיס הסיפור אבל מתגלה לאורך הסרט שהוא לא – המסע להפוך ל"ילד אמיתי".

הסימן הראשון שמשהו פה לא לחלוטין כמו בסרטי פינוקיו האחרים הוא שבניגוד למעשיות הללו, הזמן הוא שונה – אנחנו לא באיזושהי מאה קדומה לא מתחייבת אלא בעיתוי ספציפי מאוד: איטליה הפאשיסטית. הסימן השני הוא שכאשר אנחנו מתחילים את הסרט לג'פטו דווקא יש ילד – קרלו. אלא שמלחמה וילדים לא הולך ביחד, ולאחר כמה דקות עצובות למדי ג'פטו מוצא את עצמו עמל שוב על יצירת תחליף לקרלו. 

בשלב הזה מגיעה הפיה הכחולה – למרות שנראה לי שכאן היא לא ממש פיה כמו באגדות והיא יותר פיה כמו באגדות של דל טורו – ומפיחה חיים בפינוקיו. היא מזהירה אותו לגבי עניין האף, מסדרת את עניין הנדל"ן עם ג'ימיני הצרצר שחי בלב העץ שממנו נוצר פינוקיו (הוא מקבל משאלה בתמורה לכך שינסה לכוון את הילד לעשות טוב) ואז הולכת לדרכה. 

בבוקר, ג'פטו קם ומגלה יצור מלא בהתלהבות ואנרגיה שלא הייתה בפינוקיו הקודמים. כל דבר מסקרן ומלהיב אותו, כך נראה, מהחפץ הכי פשוט ועד למלחמה. אה, כן, המלחמה – קיומו של פינוקיו זוכה להתייחסות מיידית מהשלטונות (הדתיים והצבאיים כאחד) שנרתעים מהיצור אך גם נמשכים לדברים שהוא יכול לספק להם. ג'פטו מבטיח שהוא ישלח אותו לקבל השכלה, אבל הרוזן וולפה – שאחראי על תיאטרון הבובות הנודד – חפץ בו למען הכיס הפרטי שלו. 

מכאן, הסיפור מתפתח למקומות אפלים (התימה המשותפת לשלושת הסרטים היא ההתמודדות עם המוות), ילדותיים (יש כאן שיר שלם על קקי) ויפהפיים. כי תקשיבו, הסרט הזה אמנם נמצא כמה וכמה שנים בעבודה אבל כל שנה שכזאת הייתה שווה עבור התנועה החלקה, הפרטים והעיצוב של הבובות. פשוט אין השנה סרט שנראה טוב כמו הסרט הזה. 

אז למה את שני האחרים נטפליקס הפיצו פה בארץ ואת זה לא? אין לי מושג. זה סרט שיהיו הורים שירתעו מלהראות אותו לילדים (הזכרתי שיש פאשיסטים ומוות? כי יש פה) אבל צריך לזכור שזה לא ש"פינוקיו" של דיסני הוא סרט רגוע וקליל. דל טורו לא מפחד מהסיפור של עצמו וסומך על הילדים שידעו להתמודד עם סיפור מורכב, בקיצור, זה לא "המבוך של פאן" שרק מספר סיפור על ילדים. למרות שאני אבין את מי שיעדיף תוצרים שיניבו פחות שאלות כמו "מי זה בניטו מוסוליני", ההפסד, עם זאת, יהיה כולו שלהם.