"מרשעת" הוא עיבוד למחזמר בעל אותו שם שאפשר לתאר פרקטית כפאנפיק (סליחה, סיפור מחדש רוויזיוניסטי) ל"הקוסם מארץ עוץ" – או אולי יותר נכון, ולמרות שלא כל כך אוהבים להגיד את זה בקול רם – למערכה הראשונה של אותו המחזמר. כן, כמו "חולית" (או שלל להיטים אחרים מ-2023), גם "מרשעת" הוא בעצם חצי סרט. להגנתו צריך להגיד שלמרות שמחביאים את זה בפרסום, זה נאמר בתחילת הסרט בשקופית שבה שם הסרט הוא "מרשעת – חלק 1" ולא רק "מרשעת" כמו שהוא משווק. החלוקה הזאת די עובדת: החלק הראשון של המחזמר הוא מעין פריקוול, בעוד שהחלק השני (שאמור לצאת בשנה הבאה) מספר מחדש גרסה משלו של "הקוסם מארץ עוץ". אז אומנם הסיפור בסרט הזה לא "נגמר", אבל צופים, ובטח צופים שמכירים את הסרט המקורי, לא ירגישו שהסרט נגמר באמצע, אלא בערך ב-95%.
הסרט מספר את סיפורה של המכשפה המרשעת מהמערב, היא אלפבה (סינתיה אריבו). הסרט מתחיל איפה ש"הקוסם מארץ עוץ" מסתיים, בחגיגות סביב מותה, ואז חוזר אחורה לספר את סיפורה, שעיקרו מועבר דרך מערכת היחסים שלה עם גלינדה המכשפה הטובה (אריאנה גרנדה). כיאה לז'אנר ה"נבלים הם בעצם טובים" שהמחזמר היה מחלוציו (ואחריו הגיעו גם "מלפיסנט" ו"קרואלה"), הסרט מסביר שבעצם אלפבה הייתה ילדה מסכנה שנולדה בצבע ירוק ועל כן כולם שונאים אותה אוטומטית, כולל אבא שלה. כשאחותה הצעירה נֶסָרוֹז (מריסה בודי) נוסעת ללמוד במכללת שיז, תקרית בלתי צפויה גורמת לכך שגם אלפבה נרשמת למכללה, נתקעת בחדר עם גלינדה, ומשם מתפתחת בין השתיים מערכת יחסים מורכבת, שנהפכת אף למורכבת יותר עם הגעתו של הנסיך פיירו (ג'ונתן ביילי המושלם, שעל אף שלמותו לא הרוויח מהארכת זמן הסרט עוד סצנה מונפצת או שתיים). ברקע של כל הדברים, די ברור שאלפבה לא באמת מרשעת כמו שהסביבה המיידית שלה דוחה אותה על סמך צבע העור שלה, ומסלילה אותה להיות נבלית.
יש הרבה דברים שקורים ב"מרשעת", אבל במרכז הסרט עומדות סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה, שהן הסיבה העיקרית לראות אותו. שתיהן מצליחות להביא את הדמויות לחיים בצורה ממש כיפית – במיוחד גרנדה, שמרגישים כמה היא נהנית מכל רגע בתפקיד הזה. היא מצחיקה, מרגשת, עומדת בגבורה באתגר הווקאלי של התפקיד ואפשר לראות שזה תפקיד חלומותיה. אריבו קצת יותר דרמטית ורצינית, גם בהתאם לדמות וגם כי היא שחקנית ברודוויי במקור, וזה מורגש. עם זאת, ולמרות שהיא מוצלחת, קשה שלא להשוות אותה לאידינה מנזל (אלפבה המקורית) – וכאן, לפחות לדעתי, היא לא מצליחה להגיע לרמות האייקוניוּת של מנזל בביצועים שלה לשירים. אני לא מספיק בקיאה כדי להגיד אם זה בגלל שינויי סולמות, או הצבע שאריבו מוסיפה לביצוע (מליסמה בעגה המקצועית), אבל אני חיבבתי פחות; וזאת בניגוד לגרנדה, שמבצעת את התפקיד באופן מאוד קרוב לביצוע המקורי של קריסטין צ'נוות'. היא מביעה את המניירות של גלינדה אחד לאחד, ולדעתי עומדת בדיוק על התפר הדק שבין העתקה למחווה מושלמת.
בנוסף לשתי השחקניות הראשיות הסרט מתהדר בעוד חברי קאסט גדולים – ג’ף גולדבלום בתור הקוסם, מישל יאו כמדאם מוריבל, ופיטר דינקלג' כקולו של דוקטור דילמונד, העז. מעבר להם יש שלל שחקנים שמגיעים מהתאטרון (הצעה לחובבי ווסט אנד: נסו לעשות משחק שתייה ולשתות בכל פעם שיש פרצוף שאתם מזהים, ובשתייה הכוונה היא למים, אחרת תסיימו את הסרט בבית חולים). לא יפתיע שאגיד שהשחקנים הנ"ל עושים את עבודתם בצורה טובה, אבל שווה לציין את זה בכל זאת. לכל אחד מהם תפקיד משני אך חשוב, והשירה שלהם בסדר גמור. נראה שג'ף גולדבלום לקח את הקוסם וביסס אותו על דמותו של וולט דיסני (ספציפית, בלטה לי הסצינה שבה הוא מציג את החזון שלו לעוץ). בסיפור יש עוד שתי דמויות משנה חשובות לא פחות כמו נסרוז, אחותה של אלפבה או בוק (אית'ן סלייטר), והם שרים נהדר, אבל לא מצליחים לבלוט בין שאר השחקנים הגדולים שנמצאים איתם.
כשמעבדים מחזמר עם גדוד מעריצים כמו "מרשעת", צריך לשאול איך הסרט עובד למעריצים, ואיך הוא עובד למי שלא. לחובבים, הבשורה משמחת – הסרט נשאר נאמן ברובו למחזמר. כל השירים האהובים שם, בתוספת שיר חדש לגמרי – חששתי שהוא ירגיש מיותר ורק יהיה תירוץ למועמדות לאוסקר, אבל הוא דווקא מוצלח ממש – הוא גם משתלב יפה בעלילה וגם כיפי וכמעט ממכר כמו שאר השירים האייקוניים. השינוי העיקרי, בשל האורך והמעבר מהבמה למסך, הוא הקצב. שירים לפעמים מפסיקים לרגע כדי להוסיף סצינות דיאלוג באמצע או כדי להוסיף רקע על הילדוּת של אלפבה. זה עובד לרוב, והפעמים שפחות הייתי מרוצה בהן היו כי לא יכולתי להמשיך לשיר בראש.
למי שמגיע בלי היכרות עם המחזמר אדווח, בהסתייגות קלה, שהסרט לא נשען על ידע קודם. יש כל מיני קריצות לסרט מ-1939, בין אם אלה שוטים שמאזכרים רגעים אייקוניים ובין אם חוטי עלילה שנשזרים ומרמזים על רגעים עתידיים במסעה של דורתי גייל. אבל מי שלא מכיר את הסיפור או הסרט, אין מה לדאוג – אפשר ליהנות מהסרט גם אם הרגע יצאתם ממערה שבה חייתם עשרות שנים. יעידו חבריי שבאו בלי שום סנטימנטים וגם יצאו מרוצים.
הסיפור של "מרשעת", על פני השטח, עוסק בקבלת השונה ויציאה נגד שטחיות. על פני השטח, כי אם מסתכלים קצת יותר לעומק נראה שהעיסוק העיקרי בסרט הוא הדרך שבה תדמית היא הדבר הכי חשוב בארץ עוץ, ומי ששולט בנרטיב הכללי יכול לשלוט גם בציבור. ההיסטוריה והפוליטיקה מוכתבים לאזרחי עוץ מלמעלה, והופכים לאמת המוחלטת. זה נשמע רציני, אבל הוא מסופר בהמון הומור וכמעט כל בדיחה ומניירה בו זמנית מצחיקות וגם מתכתבות עם הרעיונות הללו. דבר נוסף שהסרט עוסק בו הוא חברויות, וספציפית החברות בין אלפבה וגלינדה. אין הרבה סרטים על חברויות בקולנוע, ובטח שלא על חברות נשית, וזה חבל. אלו סיפורים שיש להם חשיבות בהצבת מודל מסוים לנשים והקשר שהן יכולות ליצור אחת עם השנייה – ובמיוחד כשהם מבוצעים בצורה כיפית כמו כאן. כי הסרט מהנה לכל אורכו, אבל כשהוא מתעכב על הדמויות הראשיות שלו ומערכת היחסים שלהן – שם הוא ממש זורח.
שווה לציין שהסרט סובל מהמחלה ההוליוודית של העשור האחרון – סרטים ארוכים מדי. הסרט נמשך שעתיים וארבעים דקות – יותר מגרסת הבמה המלאה, ובהתחלה חשבתי שזה מוגזם לגמרי, אבל למרבה ההפתעה, רוב הזמן זה עובד. הדיאלוגים והסצנות החדשות מוסיפים רובד נוסף לדמויות ולעלילה, והקצב נשמר טוב כמעט עד הסוף (רק לקראת עשרים הדקות האחרונות הרגשתי שהכול קצת נמרח). ג'ון מ. צ'ו, הבמאי, חוזר לעולם מחזות הזמר אחרי "שכונה על הגובה" והפעם נראה שמצליח לו. מבחינה ויזואלית, הסרט הוא חגיגה לעיניים – צבעוני, מלא חיים, ותפור בול על סיפור כזה פנטסטי. האפקטים נהדרים, התלבושות מהממות, והנאמברים המוזיקליים גדולים מהחיים – בדיוק מה שציפיתי מהבמאי שאחראי על כמה מסרטי "סטפ אפ". גם הפסקול, תחת ידיו של ג'ון פאול, עושה עבודה מדהימה בשילוב מוטיבים מהשירים המקוריים בסצנות החדשות. בקיצור, אפשר ללמוד ולהבין שאם כבר עושים סרט מחזמר לא צריך להתבייש בזה, אלא ליהנות מהעניין.
לסיכום, הסרט הזה הוא בדיוק מה שרציתי לראות: סרט צבעוני, כיפי, ומרגש, גם אם קצת ארוך מדי. יש לי כמה תלונות על דברים כמו ה"מריחה" של חלק מהשירים והביצועים שלא בדיוק בדיוק כמו שאני מכירה ואוהבת, אבל למזלי אני יודעת להגיד שאלה תלונות קטנוניות, ואילו הייתי מגיעה ללא ידע מוקדם הייתי פשוט מתאהבת בסיפור ובשירים ורצה ישר לאינטרנט לקרוא כל פיסת מידע שאפשר למצוא. עכשיו נשאר רק לבחור לאילו גרסאות של הפסקול מאזינים עד השנה הבאה.
הייתה לי תחושה שזו תהיה מכונת מזומנים בלי נשמה
וכבר אחרי חמש דקות הבנתי שטעיתי.
עשוי נהדר וניכר שהעוסקים במלאכה באמת אהבו את הסרט. מנצל את המדיום כדי לעשות דברים שאי אפשר בתיאטרון (יש נקודות שיוצר אהבתי מהמקור ויש כאלה שלהפך, אבל גם באלה הוא אחלה). ארוך וכמו שכתוב בביקורת קצת נמרח בסוף, אבל בסך הכל האורך לא מורגש. בקיצור עיבוד נהדר, ואריאנה גראנדה רמה מעל כולם.
משעמם ונמתח כמו מסטיק משומש. לא מומלץ
אין שום שיר חדש בסרט, בניגוד לנאמר בביקורת
רק תוספות של בתים, גדולים למדי או קטנים, לחלק מהשירים. לכן הסרט אינו יכול להשתתף באוסקר הקרוב בקטגוריית השיר המקורי, דבר שמאוד לא מאפיין עיבודים מוזיקליים הוליוודים להצגות ברודוויי שתמיד מוסיפות שיר או שניים חדשים ומקוריים לסרט על מנת שיוכלו לגרוף עוד מועמדות נוספת לאוסקר בקטגוריית השיר. ראוי להערכה חוסר הגרידיות של ההפקה הגרנדיוזית הזאת.
אם מפיקי הסרט עצובים על כך ומתחרטים בדיעבד על ההחלטה הזו, הם תמיד יוכלו לנסות להשתתף אולי בקטגוריית הפסקול "המקורי" בפרסי אופיר, שם פסקולים שהם עיבודים למיוזיקלס כמו "העיר הזאת" לא רק שלא נפסלים על אף חוסר מקוריותם, אלא גם זוכים בקטגוריה. פחח.
העיר הזאת היא לא דוגמה גבולית?
(ל"ת)
בעניין שיר נוסף
סטיבן שוורץ אמר שנכתב שיר נוסף אך אמר שיהיה רק באחד מהסרטים. מאחר ובסרט הראשון הוא לא מופיע – אז הוא יהיה בסרט השני. דבר אחר שאנצל פה לשאלה – ראיתי שהסרט משום מה דובב. כמובן מיותר להפליא במיוחד כשאני לא חושב שאפשר להגדיר את זה כסרט לילדים בדיוק. בטח לא כזה שמצריך דיבוב. מישהו יודע אבל איך היה הדיבוב מבחינת השירים? איך נקראו, כדי להבין את רוחת התרגום לשירים. מעניין אותי האמת תוצאת השירים אם זה היה איכותי או כמו כל תרגום שירים של סרט של שרון כהן – זוועתי (לפחות לדעתי)
סרט PG שמדובב לעברית, מה מפתיע פה?
כאילו, כבר היו סרטי PG-13 שדובבו לעברית (מישהו פה זוכר שוונדר וומן 1984 דובב לעברית? ולא, גל גדות לא דיבבה את עצמה), אז סרט שמקבל סיווג של ״לכלל המשפחה״ – מה מפתיע שהוא מדובב?
בעיקרון פה בארץ זה עובד כך: אם זה יכול להתאים לילדים זה ידובב.
טכנית, יכול להיות שילדים בגיל 10 ומעלה כבר יסתדרו עם כתוביות, אבל אני מניח שלא כולם.
ועד כמה שאני זוכר מילדותי, ילדים בדרך כלל מעדיפים דיבוב גם אם טכנית הם יכולים לנסות להסתדר עם כתוביות, ברמה שמשתלם לדבב לעברית גם סרטים שמיועדים לגיל 10 ומעלה.
רק מגיל 10?!
(ל"ת)
לא יודע, כל ילד זה משהו אחר
יש ילדים שיהיה להם קשה עם כתוביות גם אחרי גיל 10.
כי הנקודה היא לא רק לדעת לקרוא, אלא לקרוא במהירות של הרצת הכתוביות, שלעיתים עשויה להיות די מהירה.
תכל׳ס, גם ילדים בכיתה ו׳ עשויים לבחור את הגרסא המדובבת.
למען האמת, אני זוכר שהלכתי עם חברים לקולנוע לסרטים מדובבים גם בחטיבת הביניים (אם כי אז גם הלכתי לסרטים מתורגמים).
הנקודה היא שהרבה פעמים ילדים יעדיפו את הגרסא המדובבת גם אם טכנית הם כבר בשלב שהם יכולים להסתדר בגרסא מתורגמת, פשוט כי זה יותר נוח להם וכילדים אין להם עניין עם לראות דווקא את המקור.
זה לא נחשב מביך?
(ל"ת)
תלוי למי, תלוי מתי
לי זה לא הרגיש מביך.
אבל היי, אני גדלתי להיות בחור בן 33 שממש אוהב לצפות בתכנים מדובבים (לא בקולנוע, כי שם זה בא בחבילה אחת עם קהל הרבה יותר בעייתי. אבל בצפייה ביתית אני לרוב מתעדף את הגרסא המדובבת, במיוחד באנימציה אך לפעמים גם בלייב אקשן), כך שאני לא יודע עד כמה אני מייצג.
אני גם גדלתי על תוכן מדובב
וגם ממשיך לצפות בתוכן מדובב עליו גדלתי, אבל אז הדיבוב לא נעשה על כל דבר. גם היום למעט סרטים שהם לילדים באופן מובהק או עיבוד לייב אקשן של דיסני נדיר שיהיה לך דיבוב כדוגמאת מרשעת. אני לא אכנס לסוגיית מתי הדיבוב היה יותר טוב, אבל בשורה התחתונה, למעט סרטי אנימציה או לייב אקשן לילדים או סרטי לייב אקשן מבוססי סרט אנימציה של דיסני (וגם זה לא כולם, כדוגמאת קרואלה) לא נהוג לדבב סרטים, סרטי הארי פוטר אפילו הופסקו להיות מדובבים היות ונחשבו ללא רווחיים והתבגרו (זו הטענה ששרון כהן אמר שבגלל זה הפסיקו לדבב אותם). אם מותג כמו הארי פוטר הופסק, קשה לי למצוא הגיון לדיבוב הזה, אבל הוא נעשה, ולמען האמת נראה שגם שירי מימון לא מצליחה כל כך להציל את חוסר המכירות שלו, לפי מה שניתן לראות באולמות הריקים בכל ההקרנות
נ.ב.
עניין וונדר וימן 1984 זכור היטב, שאגב הוא גם ירד אחרי שבוע וחצי בערך לגמרי מהמסכים כי לא היה ביקוש
קצת מוזר שבחרת לדוגמא דווקא את הארי פוטר
שכן את הארי פוטר הפסיקו לדבב רק בשני החלקים האחרונים של אוצרות המוות.
הארי פוטר וגביע האש והארי פוטר ומסדר עוף החול דורגו שניהם PG-13 ובכל זאת דובבו לעברית.
הנקודה היא שמרשעת הוא סרט PG וזה אומר שהוא סרט לכל המשפחה.
לא רק האמריקאים העניקו לו דירוג שכזה. אתה מוזמן לראות כאן איך בכל מדינה הסרט דורג בדירוג ידידותי לכל המשפחה.
כך שגם אם אתה חולק על זה, ברוב העולם מסווגים את הסרט הזה כסרט לכל המשפחה וסרטים שכאלה לרוב מדובבים.
נכון שיש לפעמים דוגמאות חריגות של סרטים לכל המשפחה שלא מדובבים (״הוגו״ של סקורסזה, לדוגמא), אבל על פי רוב סרטים שכאלה זוכים לדיבוב כיום.
אני לא בהכרח מסתכל על שיטת הדירוג האמריקאית כמדד
ואם לדייק, גם המפיצים בארץ לא פועלים לפיה, אלה לפי הישראלית שגם אליה כרגע אני לא בדיוק מתייחס, כי כל שיטה והפגמים והחסרונות שלה. הארי פוטר 6 הוא דוגמה לסרט בדיורג האמריקאי, שבזמן אמצ בארץ קיבל דירוג של 14 ומעלה כולל גרסתו המדובבת. קטונתי, אבל אם אתה מגביל מישהו לכניסה מגיל 14 ומעלה אלא עם בליווי מבוגר, זה לא ממש נקרא סרט לכל המשפחה בהגדרתו. אני לא חולק על כך שיש סרטים שמדובבים מתוקף היותם בשורה התחתונה לכל המשפחה, למרות שבפועל הם לא מצליחים כלכלית. מאז ומתמיד דיבוב זו השיטה היקרה יותר, וגם הכי לא מתגמלת כי תמיד קמים מתנגדים (אני בעד לרוב, אני הרי לא משלם על הפקת הדיבוב, אז טוב שיש אופציה. מצידי רק שיעשה ברמה גבוהה) שאומרים שהאנגלית עדיפה והדיבוב על הפנים וכל מיני. אם זאת המפיצים מעבר לדירוג הסרט גם שוקלים את עניין האינטרס לדבב, אם יהיה ביקוש. מן הסתם סרטי אנימציה היום עוברים אוטומטית ומדובבים אבל זה לא תמיד בסרטי לייב אקשן. לצורך העניין נקח סרט לפי השיטה האמריקאית שהוא pg – המופע של טרומן או הסרט קאטס. הסרט לא יעניין ילדים שצורכים בדרך דיבוב, ואין מה לעשות, עיקר הקהל הוא עד גיל 10 ויש גם כאלה שמפסיקים לפני וכאלה שלא מפסיקים כלל אך הרוב הוא עד גיל 10. התמות שלו לא נוגעות אליהם. אמנם מרשעת באמת יותר מתאים אך עדיין, גם במבחן התוצאה רואים שלא נרכשים מקומות וההקרנות יורדות אט-אט, והוא אמנם סרט לכל המשפחה, אבל פחות יעניין ילדים לדעתי. הוא לא נע בקצב של סרט ילדים. העניין של לכל המשפחה הוא לא בדיוק מדד הנקודה. הוא תורם בכך שאתה יכול לומר ״יש פוטנציאל לדבב את זה״ השאלה בכלל לאחר מכן זה האם זה לכל המשפחה כי זה סרט שמיועד גם לילדים, או שפשוט אין שום דבר בסרט שמצריך הגבלה (מה לעשות, לא בכל סרט מקללים או יש אימה או עירום) והתמות הספציפיות של מרשעת, היות וקשה לי להאמין שילד יתחבר אליהן, לא, לדעתי בלבד, מצריכות גרסה מדובבת. וכמו שצויין, מצביעים בעניין הזה גם ברגליים. לא הרמתי גבה על עפרון הקסם ואחרים. מרשעת ספציפית הוא כן משהו שמוזר לי מאחר והוא לא סרט לילדים בהגדרתו. הוא סרט לכל המשפחה, אבל מיועד יותר לנוער ומעלה מבחינת התמות, ונוער הוא לא קהל שברובו צורך דיבוב, בטח לא בלייב אקשן, וכמו שצויין קודם – סרטי הארי פוטר היו דוגמה לכך שהדיבוב לא היה רווחי, רק השלושה הראשונים היו רווחיים לפי שרון כהן (בימאי הדיבוב של סרטים 3-6, שמביים בין היתר גם את מרשעת) דוגמה לסרט pg נוסף שדובב בזמן אמת וברור לי למה, אך במדדים של אז כעקרון לא היו מדבבים אותו זה נסיך מצרים שדובב ב99. מן הסתם לא צריך לפרט למה הדיבוב הכרחי, אך אם לא היה מדובר בסיפור יהודי, בספק אם הסרט היה מדובב בתקופה הזו היות והוא כן סרט אנימציה מםחיד יותר מהרגיל למה שדובב אז. לצורך השוואה הסרט עבודת נמלים לא דובב אז, שהוא היה סרט פחות מםחיד אבל תמה פחות מתאימה לילדים. השאלה שלי ספציפית היא למרשעת ולדומיו (שאין בדיוק) – מה שיקול הדיבוב שנלקח פה?
השיקול הוא מאוד פשוט: לדעתם זה כן סרט ילדים היות וזה מבוסס על הקוסם מארץ עוץ
יכול להיות שהם טעו ואין באמת קהל ילדים גדול שהולך לסרט, אבל לכל הפחות אפשר להבין את השיקול שהביא אותם לדבב סרט פנטסיה צבעוני ומבוסס על אחד הסיפורים המוכרים והאהובים לילדים שגם קיבל סיווג של לכל המשפחה.
בעצם, אותו שיקול
שבגללו ההפקה וההפצה חתרו מראש ל-PG וקיבלו אותו.
כנראה נסכים שלא להסכים במקרה הזה
רק שוב, מפיצי הסרט בארץ פועלים לפי הדירוג הישראלי, ולא לפי האמריקאי. לאמריקאי יש הרבה דברים שהישראלים פחות מחמירים בו וההיפך, וכתוצאה מכך סרט לכל המשפחה לפי האמריקאים לא בהכרח יהיה כזה בארץ או ההיפך. בכל מקרה ברור שיהיו תקלות, לפעמים גם כשנראה שהדיבוב זה הדבר הכי מתבקש, העניין שלדעתי, מיוזיקל מאד מםורסם מחו״ל, שחשוב לציין גם לא תורגם לעברית ומתוקף כך מוכר לקהל יותר מבוגר במקרה זה בארץ כנראה שמבוסס על ספר שלא מיועד אגב כלל לילדים (למען הסר ספק, המחזמר מבוסס על הספר מרשעת, שמבוסס על הקוסם מארץ עוץ. בספר קיימים מספר קטעים שלא מתאימים כלל לילדים, ביניהם סצנת סקס). הנאמבר שפותח את הסרט מציג מפורשות בגידה של דמות ורמיזה קלה (לא מזעזע בעיניי, פשוט בסטנדרטים של לפני כמה שנים זה לא היה עובר) ותוסיף ״דרמת תיכון״ שמלווה חלק מהסרט. זה סרט לכל המשפחה אבל לא לילדים, במובן של זה לא יעניין אותם פשוט. זה לפחות דעתי ואם היה ניתון לשיקולי זה כנראה לא היה מצדיק דיבוב בעיניי. אז נכון, זה שהמחזמר לא תורגם לעברית זה לא מחסום, כי אפשר לדבב עדיין, ואם התרגום לשירים יהיה מעולה, אז אחלה, כן יירבו. פשוט מראש זה לא יהיה שירים שמוכרים לילדים, בעוד לקבוצות אחרות שמבינות אנגלית זה כן יהיה מוכר. אבל זה לא באמת שיקול הדבר הזה אם המחזמר תורגם או לא. אם המפיץ היה צופה במחזמר כנראה היה מבין שהחלק השני עוד יותר פחות מתאים לדיבוב. אבל זה פשוט כמה וכמה דברים שלפחות לי בהגיון שלי פחות מסתדרים וכאילו זועקים מראש שסרט כזה נידון לכשלון בהפצה. באותה מידה אם מדבבים כזה סרט, למה לא לדבב את קאטס? או למה אם כבר לא לדבב את הסרט מ39, שלדעתי, אגב זה דיבוב מתבקש, למרות שלא אצרוך אותו, אבל מתישהו צריכים לשלוף את הכפפה הזו.
הדירוג הישראלי של מרשעת הוא “מגיל 9 ומעלה”
שזה סיווג שיצא לי לראות כבר כמה סרטים שקיבלו אותו ודובבו לעברית.
אם זה היה מסווג פה בארץ כ”מגיל 12 ומעלה״ ובכל זאת זה היה מדובב, אז עוד הייתי מבין את הטענה שלך, אבל בהחלט יש היגיון לסרט שמכוון גם לילדים בני 9 שידבבו אותו לעברית.
וזה שזה מבוסס על מחזמר שלא תורגם לא קשור לעניין. מניח שהרבה מהצופים שיבואו לסרט, בוודאי הילדים שביניהם, לא ראו לפני כן את המחזה.
ולגבי הספר מרשעת, מניח שאם הסרט היה בעייתי כמו הספר הוא לא היה מקבל סיווג לכל המשפחה (וכמו שציינתי מקודם, גם בארץ הוא זכה לסיווג שכזה, שכן ״מגיל 9 ומעלה״ נכנס לדעתי תחת הקטגוריה של ״מתאים לילדים״), כך שזה לא רלוונטי מה שיש בספר מרשעת.
מה שרלוונטי זה אך ורק 2 דברים: האם יש סצינות בעייתיות לילדים בסרט? והאם נראה שהסרט עשוי למשוך אליו ילדים?
לפי הסיווג אני מבין שאין בסרט משהו ממש בעייתי בפרמטרים של היום (והיום הרבה מאוד דברים שפעם היו אסורים להצגה מכל וכל בסרטי ילדים מותרים ולא יוצרים בעיות. כיום כמעט בכל סרט ילדים שני ישנם רמיזות מיניות ברמה שפעם היו גורמות להורים להתפלץ) ולאור הטריילרים והעובדה שמדובר בסיפור שמתקשר לקוסם מארץ עוץ נראה לי בהחלט הגיוני לחשוב שילדים ירצו ללכת לסרט ודיבוב יהיה משהו שיועיל להם.
בכל מקרה, אם באמת כמו שאתה אומר, אף אחד כמעט לא יבוא להקרנות המדובבות, אז המפיצים יעשו חושבים לגבי סרטים מהסוג הזה וכנראה שחלק 2 לא ידובב.
אך אם גם חלק 2 ידובב זאת תהיה הוכחה שכנראה שכן היה קהל שהלך להקרנות המדובבות ברמה שמצדיקה את הפקת הדיבוב.
אותי משעשע לקרוא על העניין אך ורק מהזווית של הדיבוב
כשאני שואל את עצמי איזה ילד מאיזה גיל יישב *שעתיים וארבעים* (וזה הרי יותר בדרך כלל, פרסומות וטריילרים) על הכיסא בקולנוע.
זאת דווקא טענה שאני יכול להבין
נצטרך לחכות ולראות אם חלק 2 ידובב כדי לדעת אם באמת היו הרבה ילדים שהלכו לסרט בגרסא המדובבת.
אגב, בזירת הסטרימינג יש החלטות בנוגע לדיבוב שהן הרבה, אבל הרבה, יותר תמוהות והזויות
באמאזון פריים וידאו אפשר למצוא תכני R מדובבים לעברית, וזה משהו שאף אחד, אבל אף אחד, לא מבין מה ההיגיון הכלכלי מאחוריו.
מדובר בדיבוב שליטרלי אף אחד לא צורך והוא נטו בזבוז של כסף וזמן, אבל משום מה זה כן נעשה.
כך שלמול זה, ההחלטה לדבב את מרשעת נראית הגיונית לגמרי.
הדיבוב באמזון הזוי
לא ערכו מחקר שוק? האולפנים לא מסרו גילוי נאות?
ועדיין ממשיכים. גם בדיעבד לא בדקו נתוני צפייה?
בעניין הדיבוב של אמאזון
כמובן שמודע לזה ומראש גם בחרתי להתעלם מזה, כי מדובר במקרה הזה בהוראה של אמאזון עצמם בסרטים, אכן האולפן של הסרטים ניגש למפיץ במידה ויש לו הערות או המלצות לשיטות ההפצה (מדובב בלבד / מתורגם בלבד / גם וגם) אך מעבר לזה האולפן נמצא בתקשורת אחידה אל אולפן הדיבוב (קיימת הפרדה מוחלטת לרוב בין המפיץ לאולפן הדיבוב). יכול להיות שמעצם כך שאמאזון מפיצים בעצמם, זה השיקול שלהם, שאין להם קיר מסנן לצרכן הישראלי או משהו כזה. יודע כי ידידה שלי עובדת באולפנים בארץ שאחראים בין היתר לדיבובים של אמאזון (וידיאופילם אינטרנשיונל). הדוגמה של אמאזון אבל היא דוגמה למשהו שמחזק את הטענה שלי, של דבר שלכאן או לכאן אין סיבה או שוק ועדיין מדבבים. כמובן לא משווה R לPG, אבל כמו שציינתי עניין הדירוג האמריקאי הוא ממש לא שיקול של המפיצים כי הם פועלים לפי הדירוג (לפחות חברות ההפצה לקולנוע) של המועצה לסרטים בתור התחלה. אגב מקרה מוזר לצורך העניין הוא הסרט המקורי של בובספוג מ2004 שדובב רק לדי וי די ולקולנוע יצא בתרגום בלבד. היו מספר סיבות האחת כיוון שהסרט הותר לצפיה מגיל 10 ומעלה בקולנוע (הסרט אגב מדורג PG, אבל הוא יצא בתקופה הרבה יותר נוקשה בדיבובים בארץ), עם מספר הערות על חשיפת הישבן (כנראה של פטריק) ובקשה לחיתוך הקטע שבו בובספוג שואל את פטריק האם יש אצלו את שק הרוחות והוא מוציא את השק ומגלים שיש לפטריק משהו שתקוע בתוך המכנסיים לפני הישבן, ממה שאני זוכר אגב, הסרט הוקרן בשלמותו בארץ, אבל עברו כמעט 20 שנה. בדי וי די בכל מקרה זה הסרט המלא ומאמין שכיוון שכשהסרט הגיע לארץ באפריל 2005 הסדרה רק רצה בארץ שנה וחצי ולא היתה מוכרת לכל אחד תרמה גם לעניין. כן צצו ביקורות אז בעיתון על כך שאין לסרט דיבוב ובאתרי ביקורות שונים וכנראה בעקבות כך יצרו את הדיבוב לדי ו די.
האם יהיה מוגזם מדי לבקש שתפרגן באיזה אנטר פעם בכמה זמן?
כי זה מאוד מקשה לקרוא את ההודעות שלך כפסקה אחת ללא הפסקה.
האמת מסכים אתך לגמרי
העניין שאני עושה אנטר ומשום מה זה כנראה לא רושם את זה כשמפרסם (כותב דרך נייד). אשתדל בכל מקרה מעתה והילך על מחשב לכתוב, כי גם לי זו מעמסה בעיניים
אני בחרתי מעל גיל 10 לראות סרטים מדובבים, אבל זה היה כי נמאס לי להקריא את התרגום עבור בני ה-9 ו-7 בחבורה… בעיקרון, כל עוד יש אחים קטנים שצריך להקריא להם, עדיף סרט מדובב על אולם קולנוע מלא לחישות של התרגום. וילדים בני 10 הרבה פעמים מצוותים באחים קטנים.
נכון אבל
את צודקת שזה לא בנפרד ולא יהיה מועמד לאוסקר, בפועל זה לגמרי היה נשמע כמו שיר אחר לחלוטין.
גם בהצגה המקורית הרי יש הצגה בתוך ההצגה, אז פה הפכו את זה ל״שיר״, שטכנית הוא חלק מone short day.
[הביקורת גם נכתבה לפני יציאת הפסקול אז לא ידעתי מה הטרקים בסרט באופן וודאי]
בכל מקרה, מסתבר שאת השיר החדש שיועמד לאוסקר מכניסים לסרט הבא (שוורץ אישר שיש שיר מקורי)
חביב
אני רגע מלהצטרף לתשבוחות שהסרט קוטף, אבל גם רחוק מלגדף על הסרט. יחסית לעובדה שהוא שעתיים וארבעים הוא אכן די טס, וכל הדברים בו די חביבים, כאשר בכל הנוגע לצבעוניות התפאורה והתלבושות שם אני אכן שותף מלא למחמאות.
אם כי, וזה חלקית מגיע מצפייה במחזמר אחר, נמאס לי מהציפיות הנמוכות שיש לג'ון מ' צ'ו מהרקדנים שלו. אני יודע שבגדול אין ב"מרשעת" מקום מבני לריקודים מרהיבים גם ככה, אבל לעזאזל, בא לי. מ' צ'ו מעריך הערכת יתר לכוחם של הרבה אנשים שרוקדים ביחד ריקוד די פשוט, ונמאס לי שזה הטריק היחיד בשרוול שלו בכל הנוגע לאקסטרווגנזה מוזיקלית.
יש גם עוד תסכולים על כל עצם הרעיון של משהו כמו "מרשעת" וחוסר היכולת שלנו להכיל באמת מורכבויות בנבלים ובגיבורים שלנו והרידוד העקרוני והחזרה הפבלובית לקיא התרבותי של עצמנו, אבל זה כללי על כל התרבות ולא ספציפי על "מרשעת" שהוא, כאמור, חביב מאוד ודרך לא מזיקה לבזבז המון זמן בקולנוע.
דווקא יש אלמנטים מורכבים בדמויות הטובות, בין היתר בגלינדה ופיירו. מסכים לגמרי שלדמויות הרעות אין אלמנטים כאלו וזה חבל, אבל זו לא בעיה ייחודית לסרט, גם המחזמר הבימתי סבל מאותה בעיה.
בסופו של יום הבעיה הגדולה שלי היא עם התכנית של הקוסם, שמשום מה מוצגת לי בצורה רשלנית אפילו יותר בסרט. מגיעה אליך אישה שאתה צריך ואומרת לך שהחיות חשובות לה, ואז אתה מתלהב מולה שהם יהיו מרגלים טובים? הקוסם הוא דמות שכתובה בצורה לא טובה, וזאת על אף הצורך בקריצה הברורה לסרט המקורי
יש יותר רבדים לדמויות הטובות
אבל בסופו של דבר אין לך דמות אפורה בסרט. הטובים טובים, הרעים רעים. זה בסדר לכשעצמו בסרטי אגדה – זה המצב ב"קוסם מארץ עוץ" ואין לי בעיה עם זה. זה יותר מוזר כאשר יש סרט שבא עם קריצה "לפרק" את המיתוס של הרוע של אחת מהנבליות האיקוניות של התרבות שלנו.
לגבי הפסקה האחרונה
אני יודעת שאמרת שזה לא לגמרי קשור לסרט, אבל סיקרנת, במיוחד כי זה היה מעורפל מספיק כדי שאני, לפחות, לא אבין ישר למה אתה מתכוון.
זה לגבי נבלים שהם בעצם טובים כי אנחנו לא יכולים להכיל רעיון של נבל שהוא מורכב אבל עדיין נבל? לגבי עיבודים שחוזרים על עצמם? לגבי משהו אחר?
כאמור, התגובה הבאה לא קשורה ספציפית ל"מרשעת"
ראשית כל, כן – יש כאן עניין שהסרט המקורי האחד של השנה שיסדוק את עשרת הסרטים הכי נצפים (בארה"ב) הוא בעצם עדיין חלק מזיכיון, רימייק לרבות שאינו רימייק, ושהניסיון לחגוג משהו כל כך לא מקורי כמשב רוח רענן פשוט כי עצם זה שלא מודבק עליו "2" הוא בהחלט עדיין משהו שאפשר, וראוי, להתבאס עליו כחלק מ"המצב הכללי של הוליווד". זה מתסכל, ובו זמנית משעמם. אני לא נהנה? אף אחד לא מכריח אותי לראות את זה. ואכן הרבה מזה אני לא רואה, אבל זה עדיין לא אומר שצריך כל פעם מחדש לבוא ולהזכיר שאנחנו ברפש במעגל הדדי שחלקו באשמת הוליווד, והרבה ממנו באשמת צופים שנוהרים לנוסטלגיה-בייט והבטיחות של המוכר, ומבקרים שנהנים ללרלר (לטובה או לרעה) על עיבודים מחודשים של אגדות שאנחנו מכירים במקום לעודד שיח על דברים חדשים שמתקשרים יותר למציאות שלנו ולא כבולים לאגדות ישנות ששימשו אותנו למציאות אחרת, ואז בניסיון להחזיק את העבר ולעדכן להווה אנחנו יוצרים כימרה לא ברורה שלרוב לא פה ולא שם, ונזנחת כמעט תמיד לטובת המקור (או גרסה כלשהי שאנחנו מזהים כמקור, והרי הרבה מהאגדות האלה גם ככה התגלגלו כל כך).
אבל מעבר למשבר היצירתי שמתרחש בברודוויי ובהוליווד ומכריח אנשים לחזור אל קיאם (וראוי להגיד: יש כמה שפים שעושים שם דברים נהדרים עם הקיא הזה, כל הכבוד, ממש כמעט אי אפשר להרגיש את האוכל שעלה חזרה בגרון), יש עניין ספציפי עם "סיפור מחדש" של אגדות אבל תוך כדי זיכוי הנבלים שמרגיש, בעיקר, מפוספס.
לא ראיתי את "מיליפיסנט", אז קצת יותר קשה לי לדבר עליו, אבל בבסיס סרטים כמו "קרואלה" ו"מרשעת" יש הבטחה שאומרת: בוא תראה מה הפך את הנבלים האלה לנבלים. בוא תנסה להבין איך אדם נהיה רע. וזאת הבטחה די מעניינת. אנחנו הרי חברה שאוהבת אנטי-גיבורים, ואין סיבה שנהנה מוולטר וייט ולא מקרואלה דה וויל.
אבל אז הסרטים משתפנים – בעצם קרואלה לא רעה. בעצם המכשפה הרעה ממש ממש סבבה. וזה… טוב, לפחות יכול לעבוד כתפיסת עולם אופטימית בטירוף אבל כזאת קוהרנטית ואמיצה. אין רוע, וכולם מנסים את הטוב ביותר שהם יכולים – ומדי פעם יש אי הבנות ואנשים נפגעים ופוגעים.
אבל זה לא מה שהסרטים האלה עושים. הסרטים האלה פשוט אומרים "מי שחשבתם שטוב הוא רע, מי שחשבתם שרע הוא טוב, תמחאו כפיים על הגילוי המדהים הנ"ל ברגע שתאספו את המוח הרגיש שלכם מהרצפה כי הוא הרגע התפוצץ".
כלומר, במקום לשמור את עצם הפרדיגמה של רע וטוב ולהפגיש את הצופים הצעירים (שכנראה נפגשים עם הסרט לראשונה. האם בעוד כמה עשורים יעשו סרט חדש שבו יתחכמו וינסו להגיד שבעצם אלפבה היא הרעה ועוץ הוא הטוב?) או המבוגרים שמנסים לבוא "עם ראיה ביקורתית" עם גווני אפור ולהתעמת עם מציאות שמורכבת מבחירות לא נוחות – לא. הבחירות עדיין נורא נוחות, פשוט המדיה שיקרה לכם, חינכו אתכם לאהוב את הנבלים, תשתחררו מהכבלים ששמו לכם ובוא שימו את הכבלים שאנחנו מציעים לכם. כל זה במקום לתת לנו מפתח לפתוח כל כבל וכבל שהוא.
וזה מגיע לגיחוך בדברים כמו "מרשעת" שם הם כל כך להוטים להצדיק את המכשפה הרעה שהם צריכים לשנות עוד ועוד דברים מהמקור עד שכמעט ולא נשאר שום דבר שקושר את זה למקור חוץ מכמה שמות ודימויים. זה מעין משחק של "סקאר זכאי" אבל שמישהו משום עשה ברצינות והשקיע בזה מיליוני דולרים (השקעה טובה, כי זה הרוויח ביליוני דולרים, ובכל זאת).
אז בצומת של עוד תוצר ציני תעשייתי עם דמיון ויזואלי מוגבל (איפה זה ואיפה "ברבי") אבל כזה שמנסה להעמיד פנים שיש בו איזה גילוי עמוק יותר לגבי התרבות שלנו, על השקרים שאמרו לנו, והוא הוא האמת. זה מתסכל, מאוד, כשהוא בעצם לא מפרק שום דבר, ולא הופך סיפור פשוט למורכב אלא סיפור פשוט לפשוט, אבל בהיפוך תפקידים, ותכלס אולי אפילו בדרך הופך אותו ליותר פשטני.
נראה לי שאני מברבר, אז אעצור, אבל על רגל אחת זה הכיוון (אוקיי זאת הייתה תגובה ארוכה כנראה שזה יותר על שתי רגליים ועדיין).
אין מספיק לייקים שאני יכול לתת לתגובה הזו
זה כל כך מדויק
כל הדבר הזה שמלפינסט(שאני כן ראיתי) הייתה בעצם הטובה (לדוגמא) זה פשוט טיפשי ברמות
רק אציין שמקרה של קרואלה זה עוד איכשהו מחליק כי בדומה לגוקר לא היה דמיון באמת למקור
ןזה נראה שהשם שלה בא למקור אבל לא ממש נגעו בסרט המקורי
לעומת זאת מלפיסינט זה ליטרלי אותו סרט רק בהיפוך כמו שאתה אומר
כן, קרואלה פשוט כל כך מנותק מסרט המקור
שאי אפשר באמת לכעוס על עיוות הדברים שם. אבל גם שם, נשמר עדיין העניין שבו הנבלים בעצם גיבורים (גם אם פה לפחות פירגנו לגיבורי הסיפור המקורי ולא הפכו אותם בעצמם לנבלים, אלא המציאו דמות חדשה שתשמש בפונקציה הזאת). "גנבת עם לב זהב" זה לא נבל, זה אנטי-גיבור, ובסטנדרטים של הוליווד היא תכלס די גיבור.
מאה אחוז ):
(ל"ת)
תודה על התגובה המפורטת
לגבי עיבודים — יש לי שתי מחשבות שקצת סותרות אחת את השנייה. האחת היא הבנה של התסכול, ומחשבה שזה באמת נובע מחוסר יצרתיות ופחדנות של הוליווד, יחד עם רדיפת נוסטלגיה של הצופים, כמו שאמרת.
מהעבר השני, יש כאן רמה שבה לחזור על אותם סיפורים שוב ושוב פשוט מייצג את הטבע האנושי. כפי שציינת בעצמך, אותם אגדות בעצמן סופרו שוב ושוב, ועיבודים וסיפורים מחדש הם מנהג עתיק ביותר. הרבה מהסיפורים הכי מוכרים ומוערכים בתרבות שלנו הם רימייקים באופן מוצהר (למשל, המחזה 'המלט' של שייקספיר שהוא עיבוד מחדש של מחזה דני) או שהם מושפעים משמעותית במודע, או שלא במודע, מיצירות קודמות (אני חושבת עכשיו על 'מלך האריות,' עם שלל השפעותיו, שמלבד הביסוס על חוויות חיים אישיות של הכותב, כלל השפעה שייקספירית של המלט והשפעות תנ"כיות ועד לטענות על השפעה מהסדרה היפנית 'קימבה האריה הלבן'.)
הבאתי את כל זה לא כדי לטעון שלא קיימת בעיה של חוסר מקוריות בהוליווד, כי ברור כשמש שהיא קיימת, אלא יותר לשים סימן שאלה על סימון של כל עיבוד מחדש באשר הוא כ-"קיא". כפי שציינת בעצמך, יש עיבודים מוצלחים יותר ופחות, אז אולי הבעיה היא לא בעצם העיבודים, אלא רק בהצפה שלהם, ובמיוחד בהצפה של מוצרים בינוניים ומטה, וזה מה שגורם לתחושת הגועל.
לגבי הנקודה של הנבלים, מסכימה לגמרי. סיפורים שלא מסתפקים רק בלהפוך את תפקידי הגיבור והנבל על ידי שינוי פרטי העלילה המקורית באופן קיצוני, אלא מנסים להגיד משהו משמעותי יותר על טבעם של טוב ורע, בהחלט מעניינים ועמוקים יותר.
תראי, הן מטעמי "ריאל פוליטיק" (כי זה מה יש)
והם באמת כי אני מאמין שיש רימייקים עם טעם, ויש עיבודים מחדש ראויים – אני לא פוסל כל סרט א-פריורית. ואני בטח לא מתעצבן מכל סיפור שבבירור מושפע מדברים אחרים. מאוד אהבתי את "מושבע מספר 2", נניח, אבל ברור כשמש שהוא מושפע משלל ספרי גרישהאם לדורותיהם, נניח. אני לא חייב שכל דבר יהיה שגעון מקורי ומטורף שחושב מחוץ לקופסה. אני כן אשמח ליותר דברים שלא הגיעו מקופסת היד השנייה.
כמו שאת אומרת, הבעיה היא ההצפה וגם סדר העדיפויות שבו יש יותר סיכוי שרימייקים ושות' יזכו לקדמת הבמה של תשומת הלב הציבורית לעומת סרטים יותר מקוריים. שוב, זה ברור – יותר קל להתעניין כשאתה כבר יודע במה מדובר. ועדיין, זה מתסכל כי הרי העבר הלא עד כדי כך רחוק מראה שכן היה זמן שבו הצלחנו לעניין את הקהל עם דברים מקוריים. (ובכוכבית – בטלוויזיה, למרות שגם שם התחילו רימייקים ועונות המשך מאוחרות, כן רואים שעדיין המקוריות היא בסך הכל השולטת. אין סיבה – או שיש אבל אז בוא נדבר על זה – שזה לא יהיה ככה בקולנוע).
רוצה לומר – קיא זאת מילה קשוחה בהחלט, אבל אני משתמש בה בהלצה מסוימת או תוך הבנה שגם אני בורג קטן ממסעדת השף המפוקפקת הזאת ושיש לי מעט עמדה מוסרית ואתית באמת לזעוק כנגדה (ולמרות שברור לי שההשפעה שלי מינורית בהרבה לעומת אחרים).
גרמת לי לתהות על הסיבה מאחורי מות המקוריות בקולנוע
יש לזה קשר למות הקולנוע באופן כללי? לא בדקתי נתונים, אבל הבנתי שמאז הקורונה אנשים בארה"ב ממש עברו בצורה מסיבית לצפייה ביתית ולא חזרו לקולנוע כמו לפני המגפה.
לא יודע לגבי מות הקולנוע
בייחוד שמדובר במגמה שבהחלט התחילה לפני הקורונה (חוסר המקוריות). שוברי הקופות של 2019, נגיד זאת כך, לא בדיוק סרט מקורי אחד אחר השני.
יש משהר שהוא לא מדומיין. קידמן לא מזמן אמרה בראיון שכולם מרגישים
כמה קשה נהיה לקבל אור ירוק פרוייקטים, גם לבמאים ושחקנים a list. יש מיתון עולמי אז כמובן שהדברים לא בואקום והבעיה הרבה יותר רחבה מ״הוליווד עושים רק המשכים״
זאת סוגיה אחרת
כאמור, אני חושב שראשי אולפנים הפסיקו לחשוב בלהיטים קטנים (קרי – משהו שמרוויח 200 מיליון בעולם על תקציב של 20 מיליון) והתחילו לחשוב בהכל או כלום. זה היה טיפשות, ואני מקווה שהחזרה שלהם (שתקרה, נכון? נכון??) לאישור פרויקטים אמצעיים תביא, מתישהו, גם הצלחות של יותר פרויקטים חסרי זיכיון.
כאילו, נניח, מבחינתי הוליווד צריכה להסתכל על מקרה של "סמייל 2" ו"סמייל" כלקח מה לעשות ומה לא לעשות… אבל כנראה שזה לא מה שיקרה.
חלק מההנחה השגויה הוא שמי שמחפש ״בידור אינטליגנטי למבוגרים״ יפנה פשוט לסדרות טלוויזיה
וככה קיבלנו סרטים שמתחו ל8 שעות, כמו הסדרה דיסקליימר של אלפונסו קוארון (שאין שום סיבה בעולם לכך שהיא סדרה ולא סרט של שעתיים)
זאת אכן הייתה הנחה של שנות ה-2010
עם מה שנקרא "תור הזהב" של הטלוויזיה עם שלל סדרות שמבוגרים הרגישו שפונים אליהם. אבל גם זה, בגדול, נראה שהסתיים (כמו שדיברנו בתגובות).
יותר ויותר נראה שמי שמחפש "בידור אינטליגנטי למבוגרים", ובכן, שילך לחפש מי ינענע אותו.
ומה ההנחה עכשיו בעצם?
היה שלב שניסו להעביר את הבלוקבאסטרים לטלוויזיה משופ מה אבל הם התבררו כפרוייקטים מאד יקרים ורובם לא כאלה מצליחים (סדרות מארוול וסטאר וורס, כאשר המנדולריאן 1 היא בערך היחידה שהשאירה חותם תרבותי). אבל נראה שכן ממשיכים בכיוון הזה (הארי פוטר, גרין לנטרן) . אז בקיצור החליטו פשוט לוותר על בידור למבוגרים, בתקציבים שהם לא אינדי, בעל החזיתות? ולמה התקציבים של כל הסרטים התנפחו אבל הם איכשהו נראים זולים יותר (וויקד מצולם באופן דהוי שמזכיר את סרטי מארוול שצולמו בחניון בגורגיה). הרבה דברים מוזרים קורים, אבל כצרכנית סרטים וסדרות אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חוזר לדברים שיצאו בעבר כי אני מרגישה שהיבול העכשווי דל למדי
אני חושב שההנחה היא שיש משבר
ושבעצם צריך לחזור למודל שעבד בפעם האחרונה שניסינו אותו. השאלה אם זה עוד יכול לעבוד או שהניסיון לשבור את הפרדיגמה שינה משהו באופן מהותי.
חייבת להודות סרטים בתקציב ביניים ואפילו אינדי נראים לא רע בכלל
לא תהיה לי בעיה עם סרטים צפון אמריקאים שילכו בכיוון הזה.
בנוגע לבלוקבאסטרים, אני מהמר שסין תמלא את החסר. הם כבר התחילו לעשות את זה בסרטי באנימציה ויש להם כמה בלוקבאסטרים ידועים בלייב אקשן אם הם ימשיכו בכיוון הזה אני יכול לראות מצב שיש הקרנות בינלאומיות של סרטי אקשן סינים.
הבעיה שכבר לא קיימים כמעט סרטים בתקציב ביניים למבוגרים, וגם סרטי אינדי לא קל במיוחד להרים.
זה שהם נראים יותר טוב מהתוצרים ההוליוודים זה לא מפתיע ( שליטה אומנותית, פחות מסכים ירוק וצילום דהוי כמו לדוגמה בוויקד)
אולי קוריאה תיקח את התקציבים האמצעיים?
זה כבר פחות סביר אבל אולי.
אני מתייחסת אל תעשיית הקולנוע בהוליווד. ברחבי העולם סיפור שונה לגמרי.
וזה לא עניין של ״ לקחת ״ מהאמריקאים
את חייבת להודות..... בכותרת
(ל"ת)
הקולנוע לא מת
הקולנוע, לדעתי, נמצא בשלב החיים שאותו כבר עברו התיאטרון ולפניו האופרה – מעבר מבידור להמונים לשילוב של בידור ואומנות. מה שמת הוא הקונספט של שובר קופות.
שוב, זה טיפה מוקדם מדי לצאת עם הצהרות כאלה
סרטים עדיין מרוויחים, ברחבי העולם, סכומים שתיאטרון ואופרה יכולים לחלום עליהם. תוסיף לזה משבר בסטרימינג של מודל שלא מכלכל את עצמו ובכך מכניס את הטלוויזיה גם היא למשבר – הקולנוע במקום מעניין, אבל לא מת ועוד לא תיאטרון ובטח לא אופרה.
זה עוד לא קרה,
אבל זה כיוון ריאלי.
מהצד השני – יאיר רווה מדווח על כיוון חדש שבתי הקולנוע הולכים אליו – הקרנה של סרטים ותיקים, כחלק מאירוע שהחלק הקטן שלו זה ללכת ולראות סרט שלא ראית.
ההשוואה הנכונה היא פחות סרט מול סדרת טלוויזיה. ההשוואה היא בין סרט שיוצא לקולנוע לבין סרט שיוצא לסטרימינג – שניהם הרי סרטים שאתה מדווח עליהם בסיכום השבועי. ברור שכיום המודל העסקי של סטרימינג הוא הרבה פחות רווחי מקולנוע (או שזה פחות ברור, הפעלת בית קולנוע עולה גם היא כסף). אבל זה כבר לגיטימי שסרט יעקוף את בתי הקולנוע ועדיין יחשב סרט, ולא כ"סרט טלוויזיה".
האם זה אומר שהקולנוע הולך בדרך בתי האופרה? לא. אבל אולי בעתיד ללכת ולראות עותק פילם על מסך ענק יהיה סוג של בילוי שמשלמים עליו מאות שקלים.
הקולנוע יתפצל וחלקו יהפוך לתיאטרון
רק עם שכלול וגם הוזלת CGI עד רמה שצילום יהיה מיותר וגם בזבזני.
קולנוע לייב אקשן (וגם טלוויזיה) יהיה בידור אמנותי.
אני לא בטוחה לגבי העניין של תיאטרון בתור רק בידור ואמנות. מחזות זמר זה תיאטרון? בית לסין חי בשנים האחרונות על בידור, ובעיקר בידור לצעירים (לכן שמעתי על זה). הוא פשוט מעבד סרטים ישראליים אהובים למחזות זמר. מסתבר שזה ממש מצליח.
חותמת על כל מילה
(ל"ת)
תגידו מה שתגידו על ״ארץ אוז״
אבל לפחות המכשפה מהמערב נשארה רעה והקוסם התגלה כנוכל שרלטן. והוא אמור להיות הטוב. (גלינדה נשארה גלינדה, הפעם מישל וויליאמס גילמה את התפקיד. יותר טוב מגרנדה אם מישהו שואל אותי)
אם אפשר לבקש
לא שאני לא נהנה מניפוח כמות התגובות בכתבה באופן טראפיקי, אבל נראה לי שעדיף לצמצם, במידת האפשר את מה שאת רוצה להגיד לתגובה אחת (אלא אם זה באמת שני נושאים שונים לחלוטין).
סאם ריימי זה קאמפ לטוב ולרע. אני אוהבת את המופרכות והמוגזמות. בדיוק כמו עם דוקטור אוקטופוס.
לפעמים נבלים כיפיים לא צריכים תהליך פסיכולוגי עמוק. הרעה החולה של השנים האחרונות זה להתחיל להסביר לנו את הנבלים באופן משעמם ומייגע כמו הגוקר. תביאו לי את סלינה קייל המזכירה שנופלת מהמשרד וכמה חתולים מלקקים אותה, והנה היא עוברת טרנספורמציה.
בטרילוגיית ספיידרמן זה לא ממש ככה
בדרך כלל הנבלים יצרו את האלמט הזה או שזה סוג של הגברת התגובות הרגשיות שלהם.
רק רציתי לתרום (מעט) לדיון
נתקלתי בנתונים הללו שמתארים את השתלטותם של הסיקוולים על טבלת הסרטים המכניסים בשנים האחרונות. ניכר כי זו מגמה חזקה שהגיעה לשיאה בשנתיים-שלוש האחרונות. אני לא אוהב לקונן על 'מות' הקולנוע, כי יש המון המון דברים טובים ומיוחדים שנעשים כל הזמן, אבל אני קצת מרגיש שהקולנוע המסחרי איבד כיוון.
זה אפילו לא טבלה מייצגת
כי ב-2023 היא לא סופרת את "בת הים הקטנה", "וונקה" או סופר מריו כהמשכונים, מה שנכון טכנית, אבל לא ממש מדוייק אם לוקחים בחשבון את העובדה שמדובר בפרנצ'ייזים מבוססים (גם אם נניח ש"ברבי" הוא סרט מקורי). אפילו The Batman לא נספר כאן כהמשכון.
דוגרי, נתוני הקופות מוכיחים שאין מקום, בתקציבים הגבוהים לסרטים מקוריים עם חזון עצמאי (בלי קשר לשאלת ה"המשכון/לא המשכון"), ואני חושב שהמלחמה לא צריכה להיות על ראש טבלאות הסרטים המכניסים (שכנראה תמיד ישלטו על ידי סרטים שנועדו לכוון למכנה המשותף הבינוני), אלא על קולנוע מקורי בתקציב בינוני.
סופר מריו אינו זיכיון מבוסס בקולנוע יותר מאשר "ברבי".
אבל בכלליות, השאלה "איך הקולנוע צריך להיות" היא תמיד קצת "איך שבא לי" כזה, לא?
אני כן חושב שיש עניין נוסף כלכלי פה והוא שהמודל של 2013-2019 של תקציבי ענק, שאנחנו רואים את אחריתו, צריך ללכת מן העולם – אלא אם מדובר בדרך חכמה מאוד להלבין הון. כי בין אם המשכים ובין אם לא, הסטנדרט החדש נהיה בערך 2-3 סרטי מיליארד דולר בשנה, ולא 5+ כמו שהיה בשנים לפני. לעשות המשך לרוב הזיכיונות תוך לקיחה כמובן מאליו שהסרט ירוויח קרוב ל-700 מיליון דולר כדי להחזיר את ההשקעה זאת אופטימיות שאפשר למצוא רק בהוליווד.
צריך להחריג את נולאן מהדיון
(ל"ת)
״האחים סופר מריו״ ו״הבאטמן״ כלל לא צריכים להיחשב כהמשכונים
כשם שכל סרט שמבוסס על ספר (ואיזה חצי מסרטי הוליווד הם כאלה) או על סדרת טלויזיה או על קומיקס או על מחזה או על משהו אחר לא נחשב להמשכון.
כשאנשים מדברים על המשכונים או על ״סרטים לא מקוריים״ הם לרוב לא מתכוונים לכך שהתסריט לא מה שהאוסקר מגדירים כ״תסריט מקורי״, אלא מתכוונים לסרטים שמבוססים על סרטים אחרים.
זה יכול להיות סרטי המשך, או פריקוולים, או רימיייקים לסרטים קלאסיים.
אבל האחים סופר מריו הוא לא רימייק לסרט הלייב אקשן הישן ההוא שאיש לא זוכר, אלא סרט שמבוסס על משחקי הוידאו של מריו ללא כל קשר לסרט ההוא.
כשמעבדים משהו שכבר עובד בעבר זה ממש לא בהכרח רימייק.
יצאו עד היום לא מעט סרטים המבוססים על האגדה סינדרלה, אבל עדיין אף אחד לא מחשיב את כולם כרימייקים לסרט הראשון שנעשה על סינדרלה.
לעומת זאת, כשדיסני הוציאו סרט לייב אקשן על סינדרלה הוא היה במובהק רימייק לסרט הקלאסי שלהם באנימציה, שהוא בתורו לא היה רימייק לאף אחד מעיבודי סינדרלה שבאו לפניו.
התבססות על אותו חומר מקור שהסרט הישן התבסס עליו לא הופכת אותך ישר לרימייק אליו, אחרת הרבה מאוד סרטים שאיש לא מחשיב כרימייקים היו אמורים להיחשב ככאלה (מספיק שיש איזה סרט ראינוע ישן שמבוסס על הסיפור הזה וזהו – הסרט הוא רימייק. לפי זה, כמעט כל סרטי האנימציה הקלאסיים מתקופת וולט דיסני הם בעצם רימייקים).
לא ראיתי את הבאטמן, אבל ממה שהבנתי גם במקרה שלו מדובר על עיבוד לקומיקסים של באטמן בלי קשר לעיבודים הקודמים של איש העטלף בקולנוע, על כן הוא לא רימייק.
מזדהה מאוד עם הטענה. אני באמת מרגישה ככה לגבי הרבה יצירות שמנופפות ב"אנחנו כל כך מורכבות" ובעצם הן סתם היפוך תפקידים. יכול להיות שבלי העמדת הפנים זה דווקא יכול היה להיות כיף- כמו ש"סקאר זכאי" זה כיף. אולי היה כיף לראות את זה על מסך והשקעה כספית, כיצירת פאנפיק שיודעת שהיא פאנפיק. אבל היומרה להראות לנו את האור הורגת כל הנאה.
גם אם היו מייצרים משהו יותר מורכב מבחינת טוב ורע- נגיד, שכולם רעים. תמיד השתעשעתי לכתוב פאנפיק שבו סלית'רין רעים אבל הארי מגלה שגם גריפינדור רעים ואפלים. שזה כן מבוסס על משהו בספרים- היומרה להראות את האור הייתה הורסת את ההנאה ואת הדיון.
אני יודעת שקיים ספר פאנפיק ישן יחסית לג'יין אייר, שעוסק באשתו של רוצ'סטר ואיך היא הקורבן בסיפור. בספר הזה לפחות היא לבנה שגדלה במושבות בקאריביים והזהות שלה קרועה וביקורת על קולוניאליזם (והתכתבות עם ספרות קלאסית על קולוניות וטירוף). לא קראתי אותו, הוא יכול להיות ספר שלוקח את עצמו ברצינות מחרידה והוא יכול להיות באמת זווית מרעננת על יצירה קלאסית. הגישה הרבה יותר חשובה בעצם מהתוכן.
כשאתה כותב פאנפיק אתה מנהל דיאלוג כקורא עם הקוראים האחרים של היצירה. זה צריך להיות במינימום דיון בגובה העיניים ועם כבוד ליצירה המקורית, אחרת למה אנחנו מדברים עליה.
בנוגע לתפיסת הרוע: מגנטו
כלומר, בהרבה ממחזות הזמר יש איזו עלילה של "בעצם זה לא רע להיות שונה, זה רע להכריח את כולם להיות אותו דבר", פשוט כי מי שכותב אותם הם אנשים יצירתיים, קצת שונים, הרבה פעמים גאים, שעברו חוויות קשות בגלל זה (אבל עדיין רוצים לספר סיפורים אופטימיים).
מגנטו הוא מאד הסיפור של "רוע זה מורכב, ולפעמים מי שעובר חוויות קשות, מאבד אמון באנושות ומוכן לעשות דברים די קשים כדי להגן על עצמו/על הקבוצה שלו". כמה זה מופיע בעיבודים לקולנוע, ובאיזה מהם, זו כבר שאלה אחרת.
בכל מקרה, מסכים איתך שהיה נחמד אם היו בקולנוע דברים שאינם עיבודים והמשכים.
יש לי תיאוריה:
אני מסכימה שסינתיה אריבו היא נהדרת בדרכה אבל היא לא מתקרבת לביצועים של מנזל.
התיאוריה שלי סוברת שליהקו בכוונה מישהי פחות טובה מאריאנה -כדי שלא תאפיל עליה מבחינה ווקאלית. בנוסף, אריאנה היא בחורה קטנטנה אז איכשהו מכל השחקניות בעולם ליהקו מישהי שלא תתנשא מעליה גם בגובה? מעניין מאד למה…
סרט נחמד למדי. אבל ארוך כגלות אז תדאגו להרבה נשנושים.
סרט חמוד ומקסים
אריאה גראנדה בהופעה אנרגתית וכיפית ממש (שלא לדבר על היכולות הווקאליות המרשימות). הסרט מאוד צבעוני ושמח. הריקודים, כשיש ריקודים, יכולים להיות ממש טובים לפעמים והכמעט שלוש שעות של הסרט עברו לי ממש מהר (מצד שני, השותפים שלי לצפייה אומרים שהאורך כן היה מאוד מורגש).
התסריט יכול להיות מקרטע לפעמים. במיוחד עם דמותה הלא ברורה של גלינדה. בהתחלה קיבלתי את הרושם שהיא באמת מאמינה שהיא טובה ונחמדה ולא שמה לב לזה שאת המעשים האלה היא עושה מסיבות אנוכיות. וזה היה חמוד ומשעשע והתאים להופעה של אריאנה. אבל אז היו כמה סצינות שבהן היא הפגינה מודעות ברורה לאנוכיות שלה וזה קצת צרם לי כי זה משנה את הדמות לגמרי. וגם עכשיו עדיין לא הבנתי אם החברות שלה עם אלפבה באה ממקום אמיתי ואחרי שינוי (מהיר) שהיא עברה או שזה גם העמדת פנים. באחד הסיקוונסים בסרט היא מחליפה צדדים מספר פעמים ולי לא היה ברור בשלב הזה מי זו הדמות הזו ומה עובר לה בראש.
המשפט בביקורת שאמר "כיאה לז'אנר ה"נבלים הם בעצם טובים" שהמחזמר היה מחלוציו" די הרס לי את כל הציפיות מסרט ההמשך. הרי כל הקונספט של הסרט, כך חשבתי, הוא לספר איך הילדה הקטנה והירוקה הזו הפכה להיות למרשעת אכזרית שרוצה להרוג את דורותי (נראלי, אני כבר לא זוכר מה בדיוק המטרות שלה בסרט המקורי) וחשבתי שהחלק הראשון של הסרט רק מציג את הבסיס העלילתי למהפך-אישיות שהיא הולכת לעבור בהמשך (והם בנו את הקרקע לזה בצורה לא רעה, לדעתי). אבל אם כל המטרה של הסרט היא להמשיך בקו הזה של "כולם בעצם רעים *חוץ* ממנה" אז חבל כי זה די משעמם. וזה לא משנה שהסרט הזה הוא החלוץ של הז'אנר כי זה קונספט לא מעניין מלכתחילה. אם אתם משנים התרחשויות ודמויות מקוריות בשביל להתאים את זה לקונספט שלכם אז זה כבר לא 'הקוסם מארץ עוץ' אלא סיפור אחר לגמרי שהיה אפשר וכדאי שיתרחש במקום אחר ומקורי.
מה שכן, דבר אחד שבהחלט הגביל את ההנאה של מהסרט (וגם שותפיי לצפייה הסכימו לגבי זה פה אחד) ואני ככל הנראה בדעת מיעוט לגביו: השירים בסרט ממש לא משהו. קודם כל, יש לציין שחלק גדול מהם מרגישים מיותרים, וזה משהו שאני לא מתלונן עליו הרבה במחזות זמר. אבל כדאי מאוד לנאמבר מוזיקלי לקדם את העלילה או להגיד משהו חדש על הדמויות. ופה, בהרבה מקרים, המילים של השיר ממש חסרות חשיבות. כל שיר לוקח בערך עשר דקות מהסרט (כולל ההפסקות באמצע) ומעט מאוד מהשירים באמת אומרים משהו או שהם מעבירים את הנקודה שלהם בדקה הראשונה ואז סתם מבזבזים זמן. מוזיקלית גם הרגשתי שהם היו סתמיים ביותר ובחלק מהם אפילו איבדתי עניין/ריכוז באמצע. וזה מבאס כי אני לגמרי הייתי מוכן להתאבסס על הפסקול של הסרט ושל המחזמר המקורי. לאחר הצפייה נתתי לשירים עוד הזדמנות והאזנתי לכל האלבום בנפרד וכן, הם חביבים, יש איזה שיר אחד או שניים ששווה לי לשמור לאחר כך, אבל אם תנסו להכריח אותי לזמזם את הפזמון של שיר כלשהו גם שנייה אחרי שהוא נגמר ספק אם אצליח.
אני עדיין מאוד בעד הסרט הזה והאמת שאני יכול להבין את ההתלהבות. בעיקר משום שמרגיש לי שאם רק הייתי מתאהב בשירים כמו כולם אז הייתי נסחף בחוויה הרבה יותר. עם השירים הנוכחיים הצלחתי בכל זאת ליהנות מהסרט ומרוב שאר האספקטים היצירתיים שהוא מציע. אבל הוא לא יותר מסתם סרט חמוד ומקסים שמעביר שלוש שעות בקלילות. שזה גם חתיכת הישג מרשים.
אז זהו, שגם בסיפור המקורי,
אלפבה לא בדיוק רוצה להרוג את דורותי. היא רוצה את הנעליים שדורותי גנבה מאחותה אחרי תאונת פגע וברח. אפילו לא צריך לקרוא יותר מדי סאבטקסט בשביל להבין שדורותי הייתה כלי בידי הקוסם וגלינדה כדי להיפטר מאלפבה.
כן.
ולכן די מפתיע כמה קפיצות דרך חישוקים "מרשעת" עושה כדי לסבך עוד יותר את כל הסיפור כאשר יש טיעונים די משכנעים שהמכשפה המרשעת בגדר הסביר במאורעות "הקוסם מארץ עוץ".
עם זאת, המכשפה בהחלט זוכה לתואר "מרשעת" – היא מנסה להרוג את הדחליל, ולא בוחלת באמצעים להשיג את הקולקציה החדשה של עוץ – דבר שהיא רוצה כדי לשלוט בארץ עוץ. ובהתחשב שאיך נראית הטירה שלה, לא נראה שהיא בדיוק תומכת בשלטון חביב ונעים לכולם.
ובכל זאת, היה אפשר די בקלות להגיד שהיא אדם אימפולסיבי שלא יודע איך לבקש ושכל כך התערערה ממות אחותה וכן חששה משליט שהיא תופסת כמרושע יותר – הקוסם מארץ עוץ.
במקום זה, "מרשעת" עשה… דברים אחרים.
עד כמה שאני זוכר, בספר ״הקוסם מארץ עוץ״ (שהוא המקור להכל) היא עוד אפילו פחות רעה מזה
היא אפילו לא רודפת אחרי דורותי.
היא מופיעה באיזה פרק אחד בלבד וגם בו היא לא זאת שרודפת אחרי דורותי אלא להפך.
עד כמה שאני זוכר, הקוסם מבקש מדורותי להרוג (או לבצע פעולת נטרול אחרת, אני כבר לא זוכר) את המכשפה כתנאי להגשמת המשאלות ולכן דורותי יוצאת אל עבר ארמונה של המכשפה במטרה לפגוע בה.
המכשפה עצמה לא עשתה שום דבר לדורותי לפני כן ולא היה לה שום סכסוך עם דורותי עד שזאת באה אליה הביתה כדי לחסל אותה.
בסרט מ-1939 הפכו אותה לנבל שכל הזמן רודף אחרי דורותי, אבל בספר לא היה לה כל עניין עם דורותי והיא כלל לא רדפה אחריה.
זוכרים את הסצינה בסרט בה דורותי וחבריה עוברים בשדה פרחים והמכשפה מטילה מרחוק כישוף שירדמו? אז בספר המכשפה כלל לא מעורבת בסיפור הזה והסיבה שהם נרדמים היא לא בשל כישוף אלא בגלל התכונות המרדימות של הפרגים.
כך שאם מרשעת היה בוחר להצמד לספר במקום לסרט מ-1939, אז היה הרבה יותר קל לכתוב כתב הגנה למכשפה הרעה.
בספר
היא לא יכולה להרוג את דורותי כי כל עוד הנעליים עליה הן מגנות עליה, לכן היא מנסה להערים עליה שהיא תוריד אותם.
כמו כן היא משעבדת את כל התושבים של ממלכת המערב
אני גם מהאוהבים
וזאת למרות שעד שבוע שעבר אפילו לא צפיתי ב"הקוסם מארץ עוץ". הסיפור באמת זורם והביצועים של השחקנים לעילא ולעילא.
סצנת הריקוד של אלפבה במועדון, בלי צלילים, היא אולי החזקה ביותר שראיתי השנה. פשוט… לא, אין לי מילים. סצנה א ד י ר ה .
גם השירים לכשעצמם היו חביבים לרוב, ואם מסינתיה אריבו ידעתי קצת למה לצפות אחרי "זמנים קשוחים באל רויאל", אריאנה גרנדה ממש הפתיעה אותי לטובה. אני כן מסכים קצת עם יהונתן שהבמאי לא יוצר ריקודים מספיק מעניינים; הנאמברים עצמם מרשימים מאד, אבל זה יותר התפאורה והעריכה ותנועות המצלמה ולא תנועות הגוף של הרקדנים.
בנוסף, הסיום באמת קצת מרוח. יש איזה שבעה שוטים אפיים שפשוט היה מתבקש לסיים בהם, ואחרי הראשון, והשני, והשלישי, הרושם שמתקבל אצל הצופה זה שהשיר הזה לא הולך להיגמר. אולי באמת מרחו את הסצנה *כדי* שהשיר יסתיים, אבל לא יודע, זה ממש היה יותר מדי. הזכיר לי, משום מה, את "ברחבי ממד העכביש" – גם שם הסרט לא ידע מתי לחתוך והרים למלא הנחתות בלי לבצע.
אבל זה לגמרי בטל בשישים. די הזוי שסרט שלא היה על הרדאר שלי (כאמור, אני ממש אבל ממש מחוץ למיתולוגיה של ארץ עוץ) יהיה כעת ברשימת סרטי השנה.
סרט טוב
נהניתי מאד מהופעתה של אריאנה גרנד כגלינדה אף על פי שגם לסינתיה יאריבו לא היו חסרים רגעים. נהניתי מאד מהצבע והיצירתיות וגם אהבתי את הדרך בה הוצגה הספרייה של שיז. היות ואני אוהב חיות מדברות, אהבתי את קו העלילה. אני מוצא שהעדפתי את גלינדה משום שהדמות שלה יותר מעניינת ומרעננת מהדמות של אלפבה. רק מלראות את סכמת הצבעים הכהה של חזון הקוסם, אפשר להבין שהוא לא אדם טוב.
בנוגע לאלפבה, יש לה כוונות טובות אבל קל לראות איך היא יכולה להקצין למישהי שהמטרה מקדשת אצלה את האמצעים.
היות ואני לא חסיד של מחזמרים, אני מצאתי את זה מוזר שדמויות נעו משורת דיבור לשורת שירה באותו הדיאלוג. אני מבין שלשבת על התחת שעתיים וחצי זה סיוט לקבוצת ביקורת אבל לא היה מקום יותר להשחיז את התסריט – הדמויות מדברות על שנאה לבעלי חיים, ובפועל, מה שרואים זה דיכוי. אף אחד לא מדבר בגנותם של חיות מדברות לאורך כל הסרט. ובכלל, העובדה שהחברה באוניברסיטת שיז כה מעורבת גזעית מחלישה את המסר של הסרט, ולדעתי, דורשת להסביר למה לאנשים יש בעיה עם צבע העור של אלפבה אם אין להם בעיה שלאנשים יש עור שחור או צהוב. בספר זה נובע מכך שאלפבה בולטת מאד בסביבה שהיא יחסית אחידה מבחינה המראה שלה. אפשר היה לקשר את זה עם שנאת בעלי חיים בכך, שכמו בספר, ישנה תיאוריה שאלפבה אנושית למחצה. גם חשבתי שהיה אפשר לעשות יותר עם "מכשפה ירוקה בעיר ירוקה" אבל לסרט היה חשוב להתמקד בדברים אחרים.
האם אופן הדיבור המוזר של הדמויות הוא גם במקור? "מגזימני" ו-"התגלמותיזציה" וכדו'
RENT (SEEKING), המחזמר
אני חושבת שהפעם האשמה על הסיפור המטופש נופלת גם על דיסני וגם על הסיפור המקורי.
המחזמר המקורי הוא קצת מגוחך, אבל הוא גם על במה, וכיפי, ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות (לפחות עד כמה שאני זוכרת), אבל הסרט מנסה להציג את הגזענות כלפי החיות ברצינות תהומית, וזה יוצא בעיקר משעשע. וזה לא עוזר שהוא ארוך יותר משעתיים, אני לא הרגשתי שהוא עובר מהר.
הרעיון העיקרי שהסרט העלה בי זה שביחס למאה הקודמת, האנושות מייצרת פחות ופחות דברים מועילים, כמו חיסונים, מכוניות, טכנולוגיה שמביאה אותנו לחלל, סרטים טובים, ובמקום זה חברות ואנשים פרטיים, שהתרגלו לקצב גדילה גבוה יותר, מצליחים בעיקר לעשות rent seeking, מושג שאומר שבמקום להשיג רווח על מוצר חדש שתורם לאנושות, הם מוצאים פירצה בגדר שמגדילה את ההון שלהם אבל לא מייצרת שום דבר חיוני או מעניין.
אני תוהה אם זה גם כי פשוט דיסני חברה גדולה מדי, והם לא יכולים להבטיח לבעלי המניות שלהם דיבידנדים וגם לעשות סרטים שהם לא המשכים.
מודה שלא הבנתי מהתגובה שלך איך דיסני קשורה
(ל"ת)
גרוע ממש
בעשור-שניים האחרונים יש דגש הרבה יותר גדול על התאמה לשפתיים מאשר על היגיון תחבירי/יופי יצירתי/התאמה ללחן/נאמנות למקור. שזה מגוחך בעיניי, זה צריך להיות אחרון בסדר העדיפויות.