וויליאם הארט נפטר. זה קרה, אומנם, בגיל צעיר יחסית, 71, אבל מכיוון שעל פי הצהרת המשפחה המוות הוא מ-"סיבות טבעיות", ובטח על רקע מגפה עולמית ומלחמה באירופה – אין כאן מימד טראגי יוצא דופן.
זאת אומרת, אין ממד טרגי יוצא דופן מעבר לאובדן של עוד אדם עבור האנשים הקרובים אליו. והאדם הזה היה שחקן מצויין. את שיא הקריירה שלו חווה בשנות ה-80, כשהיה מועמד לאוסקר שלוש שנים רצופות – על "נשיקת אשת העכביש", "ילדים חורגים לאלוהים" ו"משדרים חדשות". שלושה תפקידים שאם צפיתם בסרטים האלה אתם יודעים שאין ביניהם שום קשר והם לא מזכירים בכלל אחד את השני. בראשון, "נשיקת אשת העכביש", הוא שיחק אסיר פוליטי הומוסקסואל מוחצן ומניפולטיבי ועל התפקיד הזה הוא גם זכה. זה היה ביצוע כ"כ מוצלח לדמות ותפקיד כ"כ חריגים ששחקן בימינו היה צריך אומץ אדיר בשביל להוציא אותו לפועל, אז באמצע שנות ה-80? זה די מטורף כשחושבים על זה, וצריך שחקן מוכשר בטירוף כדי לגרום לזה לעבוד כל כך טוב.
בין לבין הוא היה גם שותף קבוע של לורנס קסדן ("כחום הגוף", "החברים של אלכס" ו"תייר מזדמן"). גם הפעם – סרטים מגוונים מז'אנרים שונים לחלוטין אחד מהשני, ובכולם תפקידים מגוונים. להרט אין ולא היה שום טייפקאסט, הוא סתם שחקן ממש ממש איכותי.
העשור שאחרי האייטיז היה קצת יותר קשה עבורו ולא כלל יותר מדי הופעות בולטות בסרטים בולטים (אם כי ראויות לציון הופעותיו ב"עישון" וב"עיר אפלה"), אבל בשנות ה-2000 הוא עשה מיני-קאמבק בשתי חזיתות. באחת הופעות בדמות גנרל ת'דאוס רוס (ת'אנדרבולט) בייקום הקולנועי של מארוול, במה שדווקא התחיל באחד הסרטים הכי נשכחים ומוקדמים של הזיכיון אבל הסתיים בהופעות גם בשיאי הזיכיון כמו "סוף המשחק" ו"מלחמת האזרחים". הן תרמו בוודאות למצבו הכלכלי וחשפו אליו קהל צעיר, אבל השיא האמיתי של הרט בשנים האחרונות, מבחינתי, הוא בהופעה שלו ב"היסטוריה של אלימות".
"היסטוריה של אלימות" היה בעצמו סוג של סרט קאמבק עבור דייוויד קרוננברג. זה היה תפקיד קטן-גדול בסרט קטן-גדול, תפקיד של בערך רבע שעה ממש לקראת סוף הסרט, ואחרי הייפ ובנייה שהדמות שלו קיבלה לאורך כל הסרט שלפניו – אבל אלוהים אדירים, איזו חריכת מסך הוא נתן שם בזמן המוגבל הזה. דמות מצחיקה, פתטית ואיכשהו עדיין מפחידה ומרתיעה בטירוף, הרבה שחקנים לא מצליחים לעשות בשעתיים וחצי את מה שהוא עשה בכ-15 דקות. לא לחינם הוא היה מועמד לאוסקר על ההופעה הקטנה הזאת, אחת הקצרות ביותר שהיו מועמדות לפרס, ומתוך ההיצע של אותה שנה הוא היה הראוי ביותר לזכות, לעניות דעתי.
כאמור, אין מה להצטער באופן יוצא דופן על הרט – הוא חי חיים טובים, למיטב ידיעתנו, ומלאך הוא לא היה (סיפור מערכת היחסים שלו עם מרלי מטלין הוא לכל הפחות מורכב) – ובכל זאת, גם באמצע הטירוף הכלל עולמי שמתרחש סביבנו, נחמץ הלב לדעת ששחקן כזה גדול הלך לעולמו.
די בטוח שיש מישהו ששמח שהוא מת
והמישהו הזה היא מרלי מטלין.
אני לא יודע אם היא שמחה שהוא מת
הוא התנהג אליה, על פי עדותה, באופן מזוויע – ועדיין אני מניח שהרגשות שלה מורכבים יותר מ"יאי הוא מת". אולי אני טועה.
אני לא יודעת מה נחשב ״סיבות טבעיות״
אבל למיטב הבנתי הוא מת מסרטן, ובמקרים אחרים נהוג להתייחס למוות מסרטן כדי טראגי.
בכל אופן, יכול להיות שפשוט לא ראיתי את הסרטים הגדולים שלו, אבל הוא שחקן שאף פעם לא היה לי כלפיו רגש מיוחד, לטוב או לרע.
בעקבות המוות שלו, המאמר הזה והסיפור שמאחוריו קיבלו את תשומת הלב שלא קיבלו בזמן אמת, ומה אומר, עכשיו יש לי רגש מאוד מסוים כלפיי וויליאם הרט.
להגנתי, כשכתבתי את זה הידיעה היחידה שעוד ראיתי דיברה על "סיבות טבעיות" ולא פקפקתי בזה.
(ל"ת)
מחלה היא סיבה טבעית...
אבל כן, כנראה לא ממש "בשיבה טובה". מכל מקום, כל העיסוק במידת הטרגיות נראה לי קצת לא לעניין כך או כך.
זה היה בתגובה ישירה
על השורה בכתבה ״אין כאן מימד טראגי יוצא דופן״.
גיל 71 הוא לא גיל שבו אנשים מתים בשיבה טובה מזקנה בימינו, ולכן זו הייתה נראית לי אמירה קצת מוזרה, בטח לגביי מישהו שנפטר מסרטן.
בכל אופן כבר הובהר שזה נכתב לפני שנודע מה סיבת המוות, אז לא ממש רלוונטי יותר.
נתן לא מזמן הופעה מעולה ב- Mythic Quest
היה לו מולו את אפ. מוריי אברהם בתפקיד עם הכי הרבה בשר מאז אמדאוס, בסדרה שלא מקבלת מספיק הערכה על הכתיבה המצוינת שלה (וכמובן שצריך להקפיד שלא לחשוב תוך כדי על ויליאם הארט "האמיתי") – אבל אני התרגשתי.
שותף לאהבה, בהחלט סדרה מומלצת.
את הכל הקרדיט שטד לאסו לקחה מיתיק קווסט הייתה צריכה לקחת במקומו. כנראה זה יותר מספר עלי שאני נוטה לחבב הומור יותר דוקרני וציני מאשר טד לאסו שמרגיש לי כמו עוגיות שוקולד ציפס עם חלב.
לא זכרתי שהארט הופיע שם, כנראה בעונה השנייה. אפ מוריי אברהם תמיד מרגיש בטבעיות בעולם קצת קומי (לא רק כמובן), בין אם ה גרנד בודפשט או לואין דיוויס, כך שזו בחירת ליהוק מוצלחת בהחלט.
למרות התפקיד הקלאסי (הא!) של סליירי
מאז "הומלנד" בכל פעם שאנחנו רואים את פ' על המסך אנחנו לא יכולים להפסיק לצעוק אליו "דרעאדל!" (כן, במילה אחת).
כל הזמן אני מרגיש שהתמונה שלו פה מזכירה לי מישהו ממארוול
ולא, משום מה התמונה שלו פה כצעיר לא מזכירה לי בכלל את רוס המבוגר מסרטי מארוול, כך שכל הזמן תהיתי את מי הוא כן מזכיר?
ואז קלטתי שהוא מזכיר לי פה את מייקל קיטון כנשר מספיידרמן השיבה הביתה.
מוזר.