ביקורת: הרוח העולה

הסרט האחרון (לגמרי?) של הייאו מיאזאקי הוא יפהפה, אבל למה היה צריך את כל המציאות הזאת?
שם רשמי
הרוח העולה
שם לועזי
Kaze tachinu

אני מאלה שחושבים שהייאו מיאזאקי הוא אחד הדברים הנפלאים שקרו לעולם הזה. גאון האנימציה היפני מעולם לא עשה ‏סרט שאינו יפהפה. הסרטים שלו נעימים לעין במידה כמעט לא חוקית, אופטימיים באופן מפליא, ‏מלאי אהבת אדם וכל הדברים הטובים בחיים. אפילו כשהסרטים רחוקים משלמות (כמו "הטירה ‏הנעה", למשל) שווה לצפות בהם רק כדי לחזות ביצורי הפלא והקסמים הנהדרים הממלאים אותם ‏עד אפס מקום. אז כשאותו מיאזאקי מחליט – ודווקא במה שלטענתו הוא סרטו האחרון – לעשות ‏סרט מציאותי, כזה שמתרחש במציאות שלנו, ביוגרפיה של אדם אמיתי שהיה – זה נשמע לי כמו בזבוז מוחלט. מה יש לאיש שבורא עולמות חדשים בכל סרט מחדש לחפש במציאות המשעממת שלנו? קטן עליו. בשביל מציאות יש לי את ‏האחים דרדן, את מיאזאקי תשאירו לי בפנטזיה.‏

ברור, כמובן, מה משך את מיאזאקי לספר את הסיפור המציאותי הספציפי הזה. מיאזאקי הוא חובב נלהב של מטוסים ומכונות ‏טיסה, אמיתיות ודמיוניות – כפי שקל להבין מצפיה ב"פורקו רוסו", "הטירה המרחפת", ‏‏"שירות המשלוחים של קיקי" ולמעשה כמעט כל סרט אחר שלו – וכאן הוא עוסק באיש שכמוהו, ‏עסק כל חייו בהמצאת מכונות טיסה מופלאות. זהו סיפורו של ג'ירו הוריקושי, ‏מהנדס אוירונאוטיקה יפני, ושל שנות העבודה שהובילו ליצירת ‏המופת שלו – המיצובישי ‏A6M ‎Zero‏, מטוס הקרב ששימש את יפן במלחמת העולם השניה. ‏מטוסים מטוסים הוא בדה ממוחו הקודח.

דבר אחד ברור כבר מהרגע הראשון: מבחינת היופי הויזואלי, "הרוח העולה" לא נופל מאף אחד ‏מהסרטים האחרים של מיאזאקי. זאת כאילו לא חוכמה: מדובר בסך הכל בסרט מצויר, בסגנון ‏שלא נראה שונה בהרבה מעשרות סרטי אנימה אחרים. אותן דמויות גדולות עיניים, אותם שמים ‏כחולים ועננים לבנים.‏ אבל מיאזאקי והאולפן שלו, סטודיו ג'יבלי, עוסקים זה עשרות שנים בשיכלול ‏הסגנון הזה, עד שכל פריים יהיה ציור יפהפה. גם כשהם מציירים את המציאות, הם מציירים אותה ‏יפה יותר מעצמה, עם תשומת לב מדוקדקת לפרטים. ובכל זאת לא מפתיע לגלות שהסצינות המרהיבות ‏ביותר בסרט הן סצינות החלום, ואלה שנראות כמו חלום. הסצינה שמתארת רעידת אדמה ואת ‏החורבן שבעקבותיה היא נוראית ויפהפיה בו זמנית. כמעט אפשר היה לחשוב שיוצר הסרט הזה ‏הוא אדם הידוע בעיקר ביצירות פנטזיה.‏

רק שבמקרה הזה, מתחת לכל היופי הזה נמצאת ביוגרפיה במבנה הוליוודי סטנדרטי. הסרט ‏מלווה את התחנות הצפויות בחייו של הוריקושי: עוד מילדותו הוא אהב מטוסים ורצה לתכנן אותם, ‏בחלומותיו הוא פגש מתכנן מטוסים איטלקי נערץ, הוא גדל והגיע למפעל מטוסים והרשים שם את כולם ‏עם תכניותיו הגאוניות. בדרך הוא גם התאהב. הסרט נופל לאחת המלכודות הקלאסיות לביוגרפיות: אם אתה מעריץ דמות היסטורית מספיק כדי להקדיש שנים מחייך ולעשות עליה סרט, ייתכן שאתה מעריץ אותה יותר מדי. הסרט כל כך מקדש את דמותו של הוריקושי שהוא הופך אותה למשעממת. הוריקושי הוא ‏אדם מושלם. הוא גאון – כולם מסביבו מכירים מיד בכך שהתכנונים שלו מבריקים; הוא ‏צדיק – הוא ‏עוזר לזרים בצרה ולא מבקש תמורה; הוא צנוע, הוא אוהב את משפחתו והוא האדם המוסרי ביותר בסביבתו. הוא גם מדבר במין מלמול מונוטוני שלא הופך אותו לדמות מעניינת יותר. מי שמספק את קולו של הוריקושי בגירסה היפנית ‏המקורית הוא הידאקי אנו, הבמאי של סדרת "נאון ג'נסיס ‏אוונגליון", ובדרך כלל לא שחקן. ‏בגירסה המדובבת לאנגלית של הסרט, שלא מוקרנת בארץ, ביצע ‏את התפקיד ג'וזף גורדון לויט, ‏והיה יכול להיות מעניין לראות אם הוא הצליח להפיח בתפקיד הזה יותר רוח חיים ‏משהיתה בו ‏במקור.‏

מלבד כל אלה, בואו לא נתעלם מהפיל המעופף העצום שבאמצע החדר: היצירה הגדולה שעליה שוקד ‏הוריקושי לאורך כל הסרט היא מכונת הרג. אלה מטוסי הקרב ששימשו את טייסי הקאמיקזה, ‏שהפציצו את פרל הארבור, שהיו חלק מהצד הלגמרי לא נכון של מלחמת העולם השניה. נכון ‏שהוריקושי עצמו לא הרג אף אחד ולא צידד בחבירתה של יפן לנאצים – ובכל זאת, אי אפשר ‏להכחיש שהאדם הכה נאצל הזה היה שותף, גם אם לא ישיר, לפשעים איומים. כל זה היה יכול ‏להפוך את הדמות הראשית להרבה פחות מושלמת ואת הסרט להרבה יותר מעניין, אם רק ‏הסרט היה מתעכב על הקונפליקט הזה. אבל זה לא ממש קורה: הסרט מתייחס לבעיה רק ‏במרומז, במה שנראה כמו חצי-התנצלות מאוחרת. "מטוסים הם חלומות יפהפיים", לדבריו ‏של ‏ג'ירו – ובכך הוא כאילו פוטר את עצמו מכל אחריות למה שייעשה עם החלומות האלה, והעובדה שהם הפכו לסיוטים.‏

אני לא יכול שלא להמליץ על "הרוח העולה". הוא יפהפה מכדי לא לצפות בו על המסך הכי גדול בסביבה. ובכל זאת, הוא הגשים את החששות שלי: סרט המתרחש בעולמנו שלנו הוא בזבוז של מיאזאקי ‏טוב. ‏אם אתם רוצים להבין למה אנימטורים (וילדים, ומבוגרים, ואנשים בכלל) בכל העולם מעריצים ‏את הבמאי הזה, עדיף להתחיל מכל סרט אחר שלו. אז נכון שהוא הכריז על פרישה, וברור למה הוא ‏בחר כאקורד סיום בסרט שהוא מכתב אהבה לאחד הדברים החביבים עליו, אבל אולי בכל זאת, ‏מיאזאקי-סן, רק עוד סרט אחד, אם אפשר? והפעם פנטזיה פרועה כלשהי? בבקשה?‏


פורסם במקור בוואלה