ממש היום עולה ביפן הסרט החדש של גדול האנימטורים (נהוג לסייג את זה ב"בני זמננו" או "ביפן", אבל בשביל מה), הייאו מיאזאקי. הסרט נקרא "הרוח עולה" והוא עוסק בחייו של ג'ירו הוריקושי, האיש שעיצב את מטוסי הקרב היפניים במלחמת העולם השניה. עד כאן מה שקראתי בתקציר העלילה בימד"ב. הייתי מפרט לו הייתי יפני. זה כנראה הסרט הראשון של מיאזאקי שמתרחש כולו בעולם שלנו, בלי פנטזיה כלשהי, וזה, אני חייב להודות, קצת מאכזב. מה הטעם במיאזאקי בלי פנטזיה?
בזמן שסרטים גדולים במערב נטחנים בהמון טריילרים שמציגים פחות או יותר את כל הסרט, הסרט הזה כמעט שלא נחשף. בשביל היפנים, מן הסתם, שמו של הבמאי הוא די והותר כדי להפוך את הסרט הזה לשובר קופות (בצדק). רק לפני חודש הגיעו טיזורנצ'יקים ראשונים, ו- שוב, מכיוון שמדובר ביפן – הם היו לקוחים מתוך תכניות טלויזיה מלאות בכותרות צבעוניות על המסך ורעשים של מכונות פאצ'ינקו. רק עכשיו, כשהסרט יוצא, מגיע מין מגה-טריילר, באורך של ארבע דקות. והוא, איך לא, מרהיב עין. תדלגו ל-1:20 כדי לוותר על הראיונות, הכותרות והפאצ'ינקו.
מה זה פאצ'ינקו?
כמו כן, יפהפה! אגב, מה הסיכוי שלו להגיע לארץ הקודש?
לא יודע.
מאז "הנסיכה מונונוקי", כל הסרטים של מיאזאקי הוקרנו בארץ (אם כי באיחור), אבל הם נחשבו לסרטי ילדים ושווקו ככאלה. נראה שהסרט הזה לגמרי אינו סרט לילדים, אז אני לא יודע אם מפיץ ישראלי כלשהו ייקח על עצמו את האתגר.
אה, וזה פאצ'ינקו.
http://www.youtube.com/watch?v=H78VLPqfbfI
באותו נושא,
נדמה לי ששמעתי איפשהו ש'ארייטי' אמור להגיע לארץ מתישהו בקרוב. אלה חדשות אמתיות או שסתם חלמתי?
אמיתיות.
http://www.fisheye.co.il/movies/secret_world_of_arrietty/
(עדיין לא ברור האם הוא יוקרן גם באנגלית/יפנית).
האוזן אם כך? או אולי נאלץ, בלאת ברירה לארגן עוד קון...
מה אתה עושה ער בשעה כזאת? מיאזאקי גזל את שנתך :-)
זה רק אני או ש....
זה רק אני או שלעשות סרט אנימציה על האיש שעיצב מטוסי קרב ליפנים במלחמת העולם השנייה זה כמו לעשות סרט על האיש שתכנן טנקים לוורמאכט?
אממ...
פרידננד פורשה?
בדיוק חשבתי את אותו הדבר
בויקיפדיה כתוב שזה על האיש שעיצב את מטוס הקרב זירו, שזה המטוס שאיפשר בתחילת המלחמה ליפנים לבצע דברים כמו המתקפה בפרל הארבור ואת הכיבושים בדרום מזרח-אסיה, שאליהם נלוו זוועות די גדולות. מצד שני, בתור חובב די גדול של היסטוריית זירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השניה, זה לא שאין ספרים די מרתקים שנכתבו על-ידי חיילים יפנים שביצעו את האסטרטגיה של יפן (לדוגמא, מידוווי מאת מיצואו פושידה – ספר מדהים).
בכל מקרה, בגלל שזה מיאזאקי – חובה לצפות.
נכון שזה לא כזה קשור, איכשהו זה מתקשר לי לדיון (המרתק) לגבי אורסון סקוט קארד – להחרים או לט.
אני יכולה להוסיף משהו?
הנושא הזה ריתק אותי כבר לפני שנים.
ולמעשה אני כותבת פה תגובה של אחרי מחקר (באשכרה כתבתי על זה עבודת סמינר בתואר הראשון שלי:) :
מיאזקי עצמו היה בן למשפחה שייצרה מטוסי זירו. אבא שלו עבד בבית המלאכה של דוד שלו לייצור חלקי מטוסים, גם בזמן המלחמה.
הוא חווה את מלחמת העולם כילד, ומניחה שהוא חווה ומעבד אותה עד היום כמבוגר. מי שמכיר את הסרטים שלו רואה שהיא נוכחת ברבים מאוד מהם.
אז העיסוק שלו במטוסים הוא יותר מהתעסקות בכפפות סטריליות בשאלות פוליטיות, בצורה פוליטקלי קורקט יותר או פחות.
הוא מאוהב במטוסים (תראו לי סרט אחד שלו שאין בו תעופה), הוא אוהב מטוסי קרב. הוא לא מסוגל שלא ליצור אותם שוב ושוב, אבל גם שימו לב כמה פעמים הוא מרסק, שורף ומשמיד אותם.
במלים אחרות – בעיניים רגישות אפשר לראות את כל החום, האש, התמיהה, האהבה והפחד שיש לו כלפי המכונות הענקיות, האכזריות והמדהימות האלה.
בכל מקרה, בעיניי, היופי אצלו הוא שאין תשובות. או שאולי משהו במחשבה היפנית + הכשרון העצום של מיאזאקי, משאיר אותנו כצופים מערביים קצת מבולבלים. וזה כל הקסם.
כן, גם כאן חשבנו על זה… שלא לדבר על אלה שהפכו לקאמיקאזה.
כי לעשות סרט על טרומן זה בסדר גמור
(ל"ת)
האמת? כן.
(ל"ת)
זה בהחלט מעניין.
אני לא מבין גדול, אבל נראה לי שבעולם פוסט-מודרניסטי כזה, שבו מגלים הבנה (מסוימת) גם לנבלים, פושעים או אויבים לשעבר/בהווה, זה אולי לא הימור כ"כ גדול. מה גם שעושה רושם שהיחס של יפן ושל שאר העולם להיסטוריה היפנית הוא יותר בריא (כלומר, אחרי החלמה) וסגור (כלומר, לא פצע פתוח) יחסית, בהשוואה לבת בריתה הגדולה.
ע"ע צמד הסרטים של קלינט על איוו-ג'ימה, למשל.
אבל אולי זו רק נקודת המבט הישראלית שלי.
לא בטוח שהקוריאנים והסינים יסכימו אתך
לא על ״בריא״ ובוודאי לא על ״סגור״.
בדיוק בגלל זה
הוספתי את השורה האחרונה, כדי לפתוח את זה לדיון.
לכן התגובה שלי היתה מסויגת ובמקור, במקום "שאר העולם", היה כתוב "המערב". אולי הייתי צריך להשאיר את זה.
למעשה, טריילר ארוך (אני לא בטוח אם הטריילר הזה)
הוקרן בבתי הקולנוע ביפן בחודש האחרון, אבל בניגוד לטיזרים הקצרים, לא שוחרר לרשת (כאמור, יכול להיות שמדובר בטריילר הנוכחי).
יש כבר ביקורת ראשונה באנגלית על הסרט בג'פאן טיימס – חיובית, אבל מסויגת. אזהרה: יש שם פירוט על העלילה ברמה שנראית לי ספוילרית, אבל אני לא בטוח.
http://www.japantimes.co.jp/culture/2013/07/18/films/kaze-tachinu-the-wind-rises/#.UeoBaVRBTIX
לא עובד ):
(ל"ת)
צודק.
החלפתי לאחד שעובד. ואפילו אין בו פאצ'ינקו.
והנה אני,
צופה בסרטון ושובר את הראש בניסיון להבין מה מכל מה שאני רואה\שומע עשוי להיחשב לפאצ'ינקו.
אתה פשוט אוהב את המילה נכון?
(ל"ת)
אריגטו דורון סאן ^^
(ל"ת)
יש השנה היפוך תפקידים
מיאזאקי בעל מגע הזהב הפנטזי מביים סרט עם נופך ראליסטי, בעוד איסאו טקהאטה הראליסטי-לרוב (קבר הגחליליות, רק אתמול, משפחת יאמדה) מוציא בסתיו מה שנראה כמו סרט פנטזי לכל דבר (הנסיכה קאגויה) – השני בלבד ברזומה שלו אחרי פום פוקו. אישית, אני נרגש יותר לקראת צאתו של הסרט המאוחר יותר. שנים רבות חלפו מאז שראינו סרט של טקהאטה.
בכל אופן, "הרוח עולה" נראה ממש טוב (אלא מה). אריאטיי ו-גבעת קוֹקוּריקוֹ היו סרטים שהפתיעו אותי לטובה. לא חשבתי שבמאי טירון והבמאי של סיפורי ארץ-ים יוציאו סרטים שיותירו חותם חיובי, אך הם הרשימו אותי מאוד לבסוף. מקווה ש-"הרוח עולה" ימשיך את הרצף הטוב שעובר על הסטודיו.
בתור בור בעיניני מיאזאקי, איפה אתם ממליצים לי להתחיל
נדמה לי שהמסע המופלא הוא היחיד שראיתי בפילמוגרפיה שלו. על מה אסור לוותר?
אגב, שמתי לב שגם הסרטים שלו שפונים גם לילדים אורכים שעתיים. עם סבלני היפנים האלו…
אי אפשר ממש לטעות עם מיאזאקי.
הוא מעולם לא עשה סרט גרוע. כל הסרטים שלו הם איפשהו בין טובים מאוד ליצירות מופת.
איזה סרטים מומלצים במיוחד? אם אתה צופה בסרט עם ילדים קטנים – "טוטורו" נחשב לגדול מכולם, אם כי אני מאוד אוהב גם את "שירות המשלוחים של קיקי". ("פוניו" מקסים, אבל קצת בעייתי בתור סרט ילדים, לדעתי).
אם אתה בקטע מבוגר יותר, "הנסיכה מונונוקי" בדרך כלל מוביל את הרשימה. אבל גם "נאוסיקה", "הטירה המרחפת", ו"הטירה הנעה" שהעלילה שלו אמנם מתבלגנת לקראת הסוף, אבל כולל המון דברים מקסימים בדרך.
רציתי להגיב
אבל דורון כבר כתב מה שרציתי בצורה מאוד מדויקת. אז קבל חיזוק.
(כמו כן, שירות המשלוחים של קיקי! בין הסרטים הכי אנדרייטד של מיאזאקי. מקסים לגמרי)
אחד הסרטים שלעיתים קרובות מדלגים עליו, וחבל
הוא "לופן השלישי: טירתו של קליוסטרו", הסרט הראשון באורך מלא שמיאזאקי ביים. אמנם לא יצירת מופת, אבל כן אחד מסרטי האקשן/הרפתקאות הגדולים ביותר שנעשו אי-פעם, באנימציה או מחוץ לה (כשאת האבחנה הזאת השמיע לא-אחר מאשר סטיבן ספילברג). וזה גם אחד הסרטים הכי מצוטטים ומשפיעים שמיאזאקי ביים בכל הקריירה שלו: ג'ון לאסיטר, היום המנהל היצירתי בפיקסאר, מספר שזה הסרט שגרם לו להבין איזה סרטים הוא רוצה לעשות ולמה אנימציה יכולה להגיע. ג'ון מוסקאר ורון קלמנטס, לימים האנשים שמאחורי הרנסנס השני של דיסני ("בת הים הקטנה" ו-"אלאדין") נתנו רפרנס לסרט הזה כבר בסרט הבכורה שלהם "The Great Mouse Detective" (הפעם הראשונה שסרט של דיסני ציטט סרט של מיאזאקי – או סרט אנימה כלשהו, למיטב ידיעתי). וגם "באטמן: הסדרה המצוירת" הושפעה ממנו מאוד.
וחוץ מזה, זה סרט כיפי במידה לא רגילה.
לדעתי הסצנה עם השעון הופכת אותו ללא מתאים לילדים.
(זה לא ספויילר אם לא ראיתם את הסרט).
מוזר – לי הסצנה עם השעון ב – The Great Mouse Detective נראתה הרבה יותר אלימה ואפלה.
רד, למה אתה חושב שפוניו
בעייתי לילדים? בת הכמעט חמש שלי אוהבת אותו במידה כזאת, שהיא מציעה ברצינות ששמו של אחיה-לעתיד יהיה סוסקה (אנחנו עוד שוקלים את ההצעה). פוניו והמסע המופלא הם הסרטים האהובים עליה, ומשניהם דווקא המסע המופלא פחות מתאים לילדים בעיני.
כי אותי הוא הפחיד
ברור שלא כל ילד יגיב באותה הצורה, אבל חלקים מהסרט הקטן והחמוד הזה עוסקים במה שמבחינה מעשית הוא סוף העולם (ואחרי הצונמי ביפן בשנה שעברה זה נהיה עוד יותר לא נעים), וצורת-הביניים של פוניו, בין דג לבין בת אנוש, מקריפה אותי לחלוטין.
אבל בהחלט ייתכן שזה רק אני. הסרטים האלה יכולים לעבוד בתור מבחן תמימות: דברים שעשויים להיות מטרידים למבוגרים (אפילו ב"טוטורו") הם שקופים לחלוטין עבור ילדים.
פוניו הפחיד אותך?
"בת הים הקטנה" של דיסני הפחיד אותי יותר (אבל באמת היו כמה קטעים מפחידים בסרט ההוא).
אני מסכימה לגבי צורת הביניים של פוניו
אבל הזמן שאחרי ההצפה הוצג באופן כל כך אגבי, "טבעי", אף אחד שם לא מתרגש יותר מדי (מעל פני המים ומתחת להם), שזה גרם לי לחשוב שאולי אחרי אינספור תרגולים, אירועי צונמי וגישה בסיסית לחיים (ולאסונות טבע) שהיא שונה משלנו, ילדים (ומבוגרים?) יפניים יראו בחלק הזה של הסרט משהו מאד טבעי ומתקבל על הדעת (סירות ההצלה, פינוי מסודר וכו'). לא חיובי בהכרח (גם ילדים בישראל לא מתים על ירידה למקלט), אבל לא בלתי-שגרתי.
האמת שזו שאלה טובה מאד – מה מטריד מבוגרים אבל עובר מעל, מתחת ומצדדי הילדים. מכל הדברים המוזרים להחריד במסע המופלא, ומתיאור של מה שהוא בבירור עבדות ילדים, הכי הטריד את הבת שלי שיובאבה צועקת על צ'יהירו. לך תבין.
המסע המופלא.
(ל"ת)
הוא הסרט שנמרוד כבר ראה.
(ל"ת)
אה. אז שיראה עוד פעם.
(ל"ת)
'פורקו רוסו' נפלא בעיני
אם איני טועה, זה הסרט היחיד (עד לחדש שדנים בו למעלה) שמתרחש במקום ותקופה מוגדרים לחלוטין ולקוחים מן המציאות. למעשה, כל העלילה הייתה יכולה להתרחש במציאות אלמלא הגיבור היה חזיר (אגב, עובדה שאין לה שום השלכות משמעותיות על העלילה- קשה לי להחליט אם זה פלוס או מינוס לסרט).
אמנם קיימות הרבה מאוד נקודות פתוחות בתסריט, והמבנה לא כ"כ הולם את הלינאריות שהורגלנו לצפות לה (הסוף ללא ספק משונה), אבל זה סרט מצחיק ושנון מאוד, מתקדם להפליא, ויש בו יופי של אקשן ומטוסים. ומלבד זה, פורקו עצמו הוא אחת מדמויות מייזאקי האהובות עליי.
אגב, הוא גם קצת פחות ארוך מסרט מייזאקי ממוצע.
מסכימה לחלוטין -- פורקו רוסו - בעיני המשובח מכולם
בקטגוריית מיאזאקי.
מישהו חוץ ממני שם לב איך אומרים Nice Catch ביפנית? אם לא, התשובה ב-3:18.
נייס קאצ'י
(ל"ת)
כמות נכבדת מאוצר המילים היפני המודרני הוא לועזי
וזה לא נכון רק לגבי מילים שאין להן מילה ביפנית. לדוגמא, יש מילה ל-"בניין" ביפנית (建物- tatemono) ולמרות זאת שומעים יותר את השימוש במילה הלועזית- building (שמבוטאת אצל היפנים bi-ru). גם שלטי חוצות רבים נכתבים בכתב היפני שבו משתמשים לכתוב מילים לועזיות (כתב שנקרא קאטאקנה) ולא בכתב יפני שנתפס מסורתי יותר (כמו היראגאנה וקאנג'י) כי זה מרגיש יותר מודרני ומגניב. בערך כמו שאצלנו כל השלטים באנגלית. שירי פופ רבים משלבים משפטים באנגלית במילים. השפה היפנית מאוד מושפעת מהשפות הלועזיות, במיוחד מאז הכיבוש האמריקני, אבל גם עוד לפני כן- המילה לעבודה חלקית ביפנית (アルバイト- arubaito) היא מילה בגרמנית, לדוגמא.
בקיצור, זה שהיו שתי מילים באנגלית בטריילר של הסרט, זה רחוק מלהיות מוזר או מפתיע.
הסבר מעניין
ועל זה חכמינו סאות'פארק כבר אמרו:
http://www.youtube.com/watch?v=-VILgSsesD0
איזה כיף לצפות בזה.
כמו לחזור להיות ילד לארבע דקות ולתת לעיניים ולמוח להישטף בצבעים ובתנועות מאוירות.
לדעתי ראיתי רק את הטירה המרחפת והטירה הנעה שלו, אחד מהם אפיל בקולנוע, ומשניהם אני לא זוכר כמעט כלום. חייב להשלים בהזדמנות.
ממש לא היחיד של מיאזאקי שמתרחש בעולם האמיתי
"זה כנראה הסרט הראשון של מיאזאקי שמתרחש כולו בעולם שלנו, בלי פנטזיה כלשהי" – טעות חמורה.
יש עוד שנוי מיאזאקי שמתרחשים בעולם אמיתי, נטול פנטזיה וריאליסטי לחלוטין:
From Up on Poppy Hill
Whisper of the Heart
שניהם סרטים נפלאים ומומלצים בחום.
רק שהראשון הוא של מיאזאקי אחר.
גורו מיאזאקי, הבן של. ואת השני האיאו מיאזאקי רק כתב ולא ביים.
אולי כי... הוא כבר לא.
מה לעשות, מיאזאקי הוא מיושן. הגישה שלו היא מיושנת. כבר שנים שאני מחכה שהוא יעשה עוד "הנסיכה מונונוקי" אבל הוא ממשיך להוציא דברים כמו "פוניו", לא רעים, נחמדים, אבל לא מחדשים שום דבר.
בתור מעריץ אנימות יש לי כבר רשימה של במאי אנימציה יפנים שמעניינים אותי יותר ממנו. מקוטו שינאקי, למשל.
שינקאי הוא עבורי המאכזב הסדרתי
עשה יצירת מופת אחת שלמה (Voices of a Distant Star), ואז המשיך עם סרטים שמתחילים מבטיח, ומתפרקים לשום-דבר-מעניין-לא-קורה אחר כך. "5 סנטימטרים לשניה" התקרב איכשהו ליצירת המופת הראשונה שלו, אבל גם הוא לא הצליח להחזיק לקראת הסוף. וזה היה סרט קצר.
האמת היא שהאחרון שלו באמת היה מאכזב
*דווקא* כי הוא ניסה להיות יותר כמו מיאזאקי. אני מקווה לראות אותו חוזר לעצמו בקרוב. הבנתי שהסרט הקצר האחרון שלו היה טוב אבל עוד לא יצא לי לראות אותו.
אגב, אני לא יודע בכמה אנימות אתה צופה, אני יותר צופה אדוק. אבל יש *המון* סדרות וסרטים בכל שנה, ואני צופה בלא מעט. סדרת הסרטים החדשה של ברסרק, מאדוקה, אוונגליון, כל מיני סרטים אחרים פה ושם. סדרות שונות. הסרטים של מיאזאקי הם עדיין טובים אבל הגישה שלו, האופטימיות שלו והמסרים שלו (וגם עיצוב הדמויות שלו ושל סטודיו ג'יבלי באופן כללי, בוא נודה באמת) מרגישים מיושנים*. אנחנו חיים בתקופה צינית, אני אוהב לראות דברים שמנסים ללכת לכיוונים אפלים ומתוחכמים יותר. והסרטים של מיאזאקי הם, מה לעשות, סרטי ילדים. אין בזה שום דבר רע כמובן, גם סרטי ילדים יכולים להיות בוגרים ומתוחכמים, סרטי פיקסאר וכמה מאלה המוקדמים יותר של מיאזאקי מוכיחים בדיוק את זה. אבל בשנים האחרונות אני מרגיש שמיאזאקי די תקוע במקום. הוא לא באמת מנסה לחדש יותר.
דווקא היוצר האהוב עליי מתעשיית האנימה בשנים האחרונות, יותר משינאקי, הוא לא במאי אלא תסריטאי, גן אורובוצ'י, לא יודע אם ראית יצירה שלו אבל הוא די מפורסם ביפן. הוא סוג של שילוב בין ג'וס ווידון וכריסטופר נולאן, רק הרבה יותר אכזרי משניהם גם יחד.
*גם מבחינת האנימציה עצמה, ג'יבלי די מיושנים, רוב האולפנים היום משתמשים ב-CGI ומנסים לחקות סרטי לייב אקשן עם תנועות מצלמה משוגעות (כמו זה). סרטי ג'יבלי הם די רגועים ופסטורליים. שוב, אין בזה שום דבר רע, אבל אני מרגיש שהם די נתקעים עם זה ומפחדים לנסות דברים חדשים.
למה אף אחד שם לא, ובכן, מלוכסן?
(ל"ת)
כי יפנים לא חושבים על עצמם כעל מלוכסני עיניים.
שאלה דומה היה יכול לשאול את עצמו שוודי, כשהוא מסתכל על ציורים של ישראלים: למה אף אחד שם לא גמד עם אף גדול?
אנלוגיה לא טובה.
ליפנים יש עיניים מלכוסנות. זה מאפיין גנטי מובהק, ולא סטריאוטיפ שלא מעוגן במציאות. למעל 90 אחוז מהיפנים יש עיניים מלוכסנות (והם בעלי גובה נמוך מהאירופאים, בהרבה). לישראלים, אין מאפיין פיזי בולט של אף עקום או גדול.
האנלוגיה לא משהו, התשובה עדיין זהה.
ליפנים יש עיניים מלוכסנות ביחס אלינו. אין להם עיניים מלוכסנות ביחס לעצמם. כשיפני מסתכל בראי הוא לא רואה איש עם עיניים קטנות, אלא איש עם עיניים. לכן מבחינתם אין שום סיבה לצייר את עצמם עם עיניים מלוכסנות.
אנחנו מדברים על סרטים מצוירים, והם אינם ריאליסטים. תסתכל על
" rel="nofollow">מיקי מאוס: העיניים שלו הן אליפסות מאונכות. הן לא באמת דומות לעיניים של בן אנוש כלשהו, מגזע כלשהו. לא רק שזה לא מפריע לאף אחד – אף אחד אפילו לא שם לב לזה. לרוב המוחלט של דמויות האנימציה בכל העולם יש עיניים סופר-ענקיות ביחס לבני אדם אמיתיים. אז למה שהיפנים יהיו שונים?
אני אתייחס בנפרד לשתי הפיסקאות שלך
בקשר לפיסקה הראשונה שלך – אתה טועה. היפנים יודעים למדוד ולאפיין צורות. אם יראו ליפני צורה גיאומטרית צרה הוא ידע לאפיין אותה בתור צורה גיאומטרית צרה. כשיפני מסתכל על העיניים שלו במראה, הוא *רואה* שהצורה שלהן מלוכסנת. *לא ביחס לאנשים מערביים*, ביחס לעיניים עצמן. המרווח בינהן, האורך שלהן, הצורה שלהן – מלכוסן. יותר מזה, אם חייזר היה נוחת בכדור הארץ ורואה רק יפניים, ואז היה מתבקש לצייר אותם – זה היה מוזר אם הוא היה מצייר אותם בתור אנשים עם עיניים עגולות.
בקשר לפיסקה השנייה – נכון. בגלל זה לא התייחסתי להאם זה מוצדק או לא. יש כל מיני סגנונות אנימציה. מצד שני, כשראיתי את המסע המופלא (הסרט הראשון של מיזאקאי שראיתי) הדבר בהחלט קצת גרם לי להרים גבה. פה, כפי שציינת, מדובר בסרט הכי ריאליסטי של מיאזאקי. לכן התהייה במקום.
אז מערביים ייצורו כבעלי עיני צלחת ענקיות?
(ל"ת)
בנוגע לעיניים המלוכסנות:
אם מה שאתה אומר היה נכון, משמע גם ציורים מיפן הטרום-מודרנית היו אמורים להציג יפנים עם עיניים "רגילות", וזה לא נכון. אני אתן את הדוגמא הטובה ביותר להוכיח את טעותך- אומנות מתקופת טוקוגאווה, שהייתה תקופה שבה במהלך יותר ממאתיים שנה רוב היפנים לא נחשפו למערביים בכלל עקב סגירה של השלטונות את גבולות יפן בפני מערביים כמעט לחלוטין, מלבד כמה סוחרים הולנדים שלא הורשו לבוא במגע עם כלל האוכלוסייה. גם בתקופה הזו, שבה לרוב האמנים היפנים לא היה כל אמצעי להשוואה בין מראה אסייתי לבין מראה אירופאי, צויירו היפנים והיפניות עם עיניים מלוכסנות.
הנה דוגמאות:
https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcR68jbtZf3vZ_gJNaqDje_HNOaP8DSYsR9rWw3xapg5AGgHfPN4
התמונה השנייה נראית כמו
הגרסה היפנית לקריקטורה אנטישמית.
זה ציור של שחקן קבוקי
וההבעה הגרוטסקית ותנועות הידיים שהאמן נתן לו נועדו כדי להמחיש את אופיה האכזרי של הדמות שאותה השחקן מגלם.
בוא נודה באמת, יש משהו במה שהוא אומר
רוב דמויות האנימה\מנגה נראות לבנות לחלוטין, הסיבה לכך היא כמובן שיהיה יותר אפיל מערבי (כלומר, למדינות כמו ארה"ב ודומיהן).
מה שכן, זה מצחיק כי בזה שהם עושים את זה הם די מקשים עוד יותר על תעשיית הסרטים בהוליווד שרוצים לעבד מנגות או אנימות ללייב אקשן. אפשר לקרוא להם גזענים, וזה נכון, אבל תעשיית האנימה לא ממש עוזרת להם בזה. איך אפשר ללהק מישהו אסייאתי לתפקיד איקרי שינג'י שהוא נראה כמו ילד לבן עם עיניים כחולות? מצד שני, אי אפשר ללהק מישהו לבן לילד בשם איקרי שינג'י כי זה שם יפני ואי אפשר לשנות את השמות של הדמויות מבלי להכעיס את המעריצים.
עוד דוגמה: הליהוק המושלם לדעתי ללייט יאגאמי מדת' נוט הוא ניקולס הולט (ביסט מ"אקס מן: ההתחלה" וטוני מהסדרה "סקינס"), כי הדמות מזכירה לי אותו במראה שלה ובגינונים שהוא הראה למשל בסקינס, אני לא יכול לדמיין מישהו יפני בתפקיד.
לא, הסיבה היא ממש לא "אפיל מערבי"
לרדת למכלול הסיבות של המראה ה-"מערבי" של דמויות במאנגה ובאנימה זה בלתי אפשרי פה בעין הדג, אבל בקצרה – האנימטורים הראשונים ביפן, במיוחד אלו שפעלו בזמן המלחמה (ואמני מאנגה שפעלו אחרי המלחמה), מאוד הושפעו מסרטי אנימציה מערביים, במיוחד אלה של האחים פליישר – בטי-בופ היתה דמות מאוד פופולארית שם – והסגנון חלחל לעיצוב המקומי.
כאמור, ממש על רגל אחת.
ומיאזאקי, אגב, הגיע מאסכולה אחרת לגמרי, שעיצוב הדמויות
שלה היה בהתחלה שונה לחלוטין, ורק בהמשך היא ספגה את המראה המערבי יותר. אבל כאמור, סיפור ארוך ומורכב.
ומאוד מעניין
יש מקום שמפרט יותר על הנושא? גם לי השאלה הזו עלתה בראש כמה פעמים
כנ"ל, גם אשמח לקרוא את התשובה ה"מורחבת"
(ל"ת)
תשובה מאוחרת:
יש שני ספרים שקצת נוגעים בנושא, למרות שהם לא ממש מתמקדים בו: The Astro Boy Essays של פרדריק סקודט ו-The Art of Osamu Tezuka של הלן מקארתי. שני הספרים עוסקים באוסמו טזוקה, גדול אמני הקומיקס וחלוץ האנימה שקם ביפן אחרי המלחמה, ושניהם גם דנים פה ושם במצבה של תעשיית האנימה (והמאנגה) לפניו, ועל מכלול ההשפעות שלו. באנציקלופדיית האנימה, שמקארתי כתבה ביחד עם ג'ונתן קלמנטס, ישנם ערכים שנקראים Early Anime ו-Wartime Anime וגם Foreign Influences, שמסכמים יפה את ההיסטוריה המוקדמת של האנימה.
ואם כבר: עשרה דברים שלמעריצי מיאזאקי כדאי מאוד להכיר
(קשור רק באופן רופף מאוד להודעה הקודמת).
אני חושב שבתור מעריץ מיאזאקי, אחת החוויות הכי מרתקות שהיו לי מעבר לצפייה בעבודות שלו היא ההיכרות עם היצירות שנתנו לו השראה, באנימציה ובקולנוע המצולם. ואחרי ההיכרות הזאת, החוויה של לראות את העבודות של מיאזאקי קיבלה מימד חדש, עמוק יותר. אני מניח שזה ניסוי שאפשר לעשות עם כל במאי מצליח, וההוכחה שצעד חשוב בדרך להפוך ליוצר משמעותי הוא לגבש רפרטואר מגוון ככל האפשר של דברים שנחשפת אליהם. בכל מקרה, ההמלצות:
האחים פליישר – הזכרתי כמה הודעות למעלה את האחים פליישר, מגדולי החלוצים של האנימציה האמריקאית והמתחרים הגדולים של אולפני דיסני בין שנות ה-20 לשנות ה-40 של המאה הקודמת. לאחים פליישר היתה השפעה גדולה מאוד על האנימציה היפנית בכלל (משפט שחזרתי עליו המון בהרצאות שלי הוא "אם אתם רוצים להבין מאיפה צמח הסגנון של המאנגה והאנימה, אתם חייבים לראות את הסרטים של האחים פליישר"), ולמרות שמיאזאקי צמח דווקא בתוך אולפן Toei, שמקורות ההשראה שלו היו אירופאיים ולכאורה "אמנותיים" יותר (פירוט בהמשך), לאחים פליישר היתה השפעה עצומה גם עליו, יותר בתוכן מאשר בסגנון. בהקשר הזה מומלצים במיוחד סרטי פופאיי של הפליישרים, שהם כנראה סרטי האנימציה המצחיקים ביותר שנוצרו בארה"ב בשנות ה-30, ומיאזאקי למד מהם המון על הנפשת הומור סלפסטיק, וסרטי סופרמן שהיו אחד הדברים האחרונים שהפליישרים הפיקו לפני שזרקו אותם מהאולפן שהם הקימו, ושמו דגש על מראה מודרני וסצנות אקשן מרהיבות – עוד שיעור שמיאזאקי (ואגב, גם בראד בירד והאנימטורים האמריקאיים שמאחורי "באטמן הסדרה המצוירת" והמשכיה) למדו מהם.
רועת הצאן ומנקה הארובות (1952) – אחת מיצירות המופת הגדולות של האנימציה בכל הזמנים. סרט האנימציה הצרפתי של פול גרימו הוא עיבוד לאגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן על צמד נאהבים שבורח ממלך מרושע, והרבה מאוד מההשראה לעיבוד הזה הגיע מהחוויות של גרימו עצמו תחת הכיבוש הנאצי בצרפת. מעבר לעיצוב ולאנימציה היפהפיים, הסרט של גרימו היה אבן-דרך ביצירת עולמות מונפשים, והוא הביא לעולם האנימציה את הבשורה שלעולמות כאלה צריך להיות עומק והיגיון גיאוגרפי עקבי. "רועת הצאן ומנקה הארובות" יצא לאקרנים לפני שהושלם על ידי גרימו, עם סוף קיטשי מודבק, אבל כבר בגרסה הזאת אפשר היה להבחין באיכויות יוצאות הדופן שלו. מיאזאקי גנב בלי בושה (אין מילה אחרת לתאר את זה) רעיונות חזותיים מהסרט, במיוחד ב-"טירתו של קליוסטרו" ו-"לאפוטה". בשנת 1980, הבעלות על הסרט חזרה לגרימו, והוא הוציא אותו בגרסה חדשה שנאמנה לחזון שלו בשם "המלך והציפור" (ניתנת לרכישה בישראל על גבי DVD עם תרגום עברי).
חוות החיות (1954) – העיבוד של האלאס ובצ'לור הבריטיים לספרו של ג'ורג' אורוול הוא אחד מסרטי האנימציה הפוליטיים הראשונים באורך מלא, החשיבה הפוליטית שמאחורי הפקת הסרט היתה בכלל אנטי-סובייטית (ה-CIA השקיע בו כסף), אבל כשמיאזאקי ראה אותו לראשונה בתור סטודנט צעיר ורדיקלי, הוא ספג ממנו מסר של התנגדות לרודנות באשר היא. את ההשראה הזאת אפשר לראות ביצירות כמו "הולס נסיך השמש" (שמיאזאקי כתב), סדרת הטלוויזיה "נער העתיד קונאן" וגם סרטים כמו Castle in the Sky. "חוות החיות" היה גם בית הספר של מיאזאקי בכל הנוגע להנפשת דמויות של בעלי חיים, במיוחד בכל הנוגע להנפשה של להקות גדולות של חיות (אפשר לראות דוגמאות ב-"נאוסיקה" ו-"מונונוקי".
מלכת השלג (1957) – סרט שעלה בתגובות בעין הדג לאחרונה, פעם או פעמיים. עוד עיבוד, סובייטי הפעם, שמתהדר בהרבה מאוד רגעים מרשימים של אנימציה ועיצוב. התוכן אמנם לא מבריק, ומרגיש חלק מהזמן כמו ניסיון לחקות את הסרטים של אולפני דיסני, אבל הדומיננטיות הנשית שמופגנת בסרט היא מורשת שמיאזאקי נושא אתו עד היום, ואת העובדה שהוא נחשב לאחד הבמאים היותר פמיניסטיים בקולנוע היפני אפשר לייחס לצפיה בסרט הזה. הרבה מאוד מטיפוסי הדמויות הנשיות בסרטים של מיאזאקי, כמו הגיבורה האמיצה, האנטגוניסטית, ובמיוחד הזקנה החכמה, נוצרו בהשראת הסרט הזה.
אגדת הנחש הלבן (1958) – כאן זה התחיל. הסרט הזה, שנקרא במקור Hakujaden, היה סרט האנימציה היפני הצבעוני הראשון באורך מלא, וכשמיאזאקי ראה אותו לראשונה, הוא הבין שהוא רוצה להיות אנימטור. הסרט הוא עיבוד לאגדה סינית עתיקה, והוא משלב מרכיבים מכל הבא ליד – ההשפעה של האחים פליישר קיימת בו, אבל גם כזו של "חוות החיות", לצד השפעה של אמנות אסייתית מסורתית, והתערובת הסגנונית הזאת יוצרת משהו מאוד-מאוד ייחודי, עם מראה שונה למדי מזה של האנימה כפי שהיא מוכרת לנו כיום (הסרט יצא כמה שנים לפני שטזוקה הביא את הבשורה של הסגנון המוכר הזה). גם הגיבורה הנשית של הסרט, חזקה ועצמאית, נתנה השראה לגיבורות המאוחרות יותר של מיאזאקי.
מסע אל בטן האדמה (1959) – הסרט המצולם הראשון ברשימה הזאת. עיבוד כיפי מאוד לספר הידוע של ז'ול ורן, שנתן כיוון חדש לכל הז'אנר של "עולמות אבודים" בקולנוע: לא עוד מקומות שמאוכלסים במפלצות סטופ-מושן מבית המדרש של ריי האריהואזן, אלא חורבות שקטות ודוממות, שרידים לתרבות גדולה שאבדה. מיאזאקי שאב הרבה רעיונות חזותיים ועלילתיים מהסרט הזה, בזמן העבודה על "נאוסיקה" ובמיוחד "לאפוטה".
Silent Running (1972) – עוד סרט מצולם, אחד מהסרטים האקולוגיים הראשונים שהופקו בהוליווד ואחד מסרטי המד"ב המשפיעים ביותר שנוצרו אי-פעם – בין הסרטים ששאבו ממנו השראה אפשר להזכיר את "מלחמת הכוכבים", "גאטאקה" ו-"ירח". הסיפור על אסטרונאוט בודד שמשוטט בחלל עם חממת-הצמחים האחרונה שנותרה זכה להתייחסויות נרחבות אצל מיאזאקי, בסצנות "הגן הסודי" של נאוסיקה ואבושי מ-"מונונוקי", והחממה המעופפת שמטופלת על ידי רובוטים היתה אחד ממקורות ההשראה העיקריים ל-"לאפוטה".
כוכב פרא (1973) – עוד אנימציה צרפתית, ואחד הסרטים החלוציים בתחומי האנימציה למבוגרים של שנות ה-70. סיפור על בני אדם שהפכו לחיות-מחמד של חייזרים גדולים, וחיים בעולם שונה ומנוכר. למרות שמיאזאקי טען שהוא לא אהב את הסרט כאשר הוא ראה אותו לראשונה, אין ספק שהיתה לסרט הזה בשפעה מאוד גדולה עליו, במיוחד בעיצוב העולם הפוסט-אפוקליפטי של "נאוסיקה" – עולם שבו איתני הטבע ובעלי החיים מגמדים את האדם.
אי.טי. (1982) – בין כל ההקבלות שמנסים למצוא למיאזאקי אצל יוצרים אחרים, מ-"הוולט דיסני של יפן" ועד ל-"אקירה קורוסווה של האנימציה", נראה לי שההשוואה הכי רלבנטית היא דווקא לסטיבן ספילברג – במאי שהגיע מתחום הקולנוע והטלוויזיה הפופולאריים, ובמסגרת העבודה הזאת הצליח להפוך את המסחרי לאישי, ולייצר להיטי ענק על הדרך. מיאזאקי, אני מאמין, חייב המון לספילברג ובמיוחד ל-"אי.טי.", שממנו הוא ממש ציטט סצנות ב-"טוטורו" (סצנת הגילוי הראשונה של אי.טי. שנתנה השראה לסצנת הגילוי של טוטורו, סצנת ה-"טיסה לאור ירח" בשני הסרטים).
"קראק!" (1981) ו-"האיש ששתל עצים" (1987) – פרדריק בק, גדול האנימטורים של קנדה, הוא ככל הנראה מקור ההשראה העיקרי האחרון שמיאזאקי ספג במהלך הקריירה שלו. "קראק!" (אין שום קשר לקוקאין, זה הרעש שעץ עושה כשהוא נכרת) שהביא לבק את האוסקר הראשון שלו, הוא התרפקות נוסטלגית על החיים הכפריים בקנדה, דרך הסיפור של כסא-נדנדה עם מסר סביבתי – לא בשונה ממה שמיאזאקי עשה ב-"טוטורו" (מיאזאקי צפה לראשונה בסרט בעת ביקור בארה"ב בשנות ה-80, והוא הביע התפעלות מהדרך שבה בק מנפיש צמחים). "האיש ששתל עצים", עיבוד לספר של ז'אן ז'ינו על יערן שמביא מזור לחוליי חבל-ארץ צרפתי בין שתי מלחמות העולם, נתן השראה לאפוסים הקודרים יותר של מיאזאקי בשנות ה-90 – "פורקו רוסו" ו-"מונונוקי" – ביחד עם תזכורת שגם בתקופות אפלות, אפשר למצוא תקווה.
אתה תותח.
(ל"ת)
ולמתעניינים, מאמר שלי שעוסק (בין היתר) בנושא השורשים של העיצוב המוכר של המאנגה והאנימה
התפרסם זה-עתה כאן:
http://media.wix.com/ugd/aa7d16_761fb1e8c44a48a6b42f22e3bb8d1b23.pdf
וזה ממשיך גם עם אנימטורים מודרניים יותר?
(ל"ת)
אז הם לא מנסים להאפיל למערב, זה ההפך
המערב האפיל על היפנים.
בכל מקרה, עדיין יש פה בעיה. אני לא ממש מבין למה הם לא מנסים יותר להכניס דמויות שנראות אסייאתיות (ב"מולאן" זה דווקא עבד לא רע) לאנימות, כי יש כמה דוגמאות לניסיונות כאלה.
אני רק תמה למה המבנה של המטוס החד-כנפי מזכיר דווקא מטוס
אמריקאי (ה-F4U Corsair), ולגמרי לא את ה'זירו' הידוע.
(ניטפיקינג כפול: היה מטוס יפני עם מבנה דומה, ה-B7A, אבל גם הוא מאוחר לזירו).
גם אני תהיתי בקשר לזה.
אולי הוא בכוונה צייר משהו שסוטה קצת מהמציאות המדויקת, כדי להעניק לזה גוון יותר סיפורי/פנטסטי ופחות דוקומנטרי, עם כל המטענים הנלווים.
חורבן העיר בסרטון זו הפצצה הגרעינית בהירושימה?
(ל"ת)
לא נראה לי
זה לא נראה דומה להירושימה בכלל. ככל הנראה רעידת אדמה כלשהי.
זו רעידת האדמה של שנת 1923
אירוע שהחריב עד היסוד את טוקיו ויוקוהאמה.
האם תחרימו את מיאזאקי?
כלומר, הסרט הזה לפי כל הסימנים מציג בצורה חיובית תקופה ומשטר לאומניים וגזעניים, משטר שנקט בג'נוסייד אימתני.
תחרימו אותו?
האמת, אין לי מושג אם הוא מציג אותם באופן חיובי.
(ל"ת)
בהנחה שחיפשת תשובה רצינית לשאלה הזו
אני, כמו שכתבתי בהודעה בעמוד על קארד, לא מחרים אף אחד, להוציא מקרים ממש קיצוניים – אם יתברר לי שמיאזאקי רצח מישהו כחלק מעשיית הסרט, אני מניח שאחרים את הסרט הזה.
לעניין תוכן הסרט: כמו שהדג אמר, עדיין אין שום סימן שהסרט מציג שצורה חיובית שלטון או משטר כלשהם – למעשה, אני הבנתי מהטריילר שהסרט מתרחש לפני המלחמה ואף לפני הקריסה של יפן למשטר של דיקטטורה צבאית. מה שמדאיג אותי מהתיאורים של הסרט הוא שמיאזאקי החליט להוסיף לסיפור עלילה לגמרי לא קשורה, שמבוססת בכלל על יצירה ספרותית ולא קרתה במציאות, לפיה זוגתו של הוריקושי גססה משחפת (לא ספוילר – רואים את זה בטריילר). *זה* באמת בעייתי, ולו בשל הניסיון להפוך אותו למסכן בכח. אבל כאמור – טרם ראיתי את הסרט, ואם זה אכן יהיה היבט בעייתי בו, לא תהיה לי בעיה למתוח על זה ביקורת.
אבל מה הבעיה בזה? בניגוד להרבה אנשים אחרים, לא התרגשתי לקרוא שהסרט הזה אמור להיות מבוסס על עובדות היסטוריות, ושלראשונה יהיה נעדר כל אלמנט פנטזי – הגבול בין הפנטזיה למציאות אצל יוצרי פנטזיה טובים, בעיני לפחות, לא באמת קיים. פרוקו רוסו (החזיר האדום) הוא דוגמא טובה. האלמנט היחיד הפנטזי בסרט הזה משמש כאלגוריה מובהקת לחלוטין.
כך שאם מיאזאקי החליט כן להשתמש ברעיונות עלילתיים בדיוניים ממקורות אחרים – תפדאל, העיקר שתהיה נאמן לרעיון המקורי שלך, לאחדות של הסרט. ושיצא טוב. אלוהים, שיצא טוב.
ובאותו עניין: הרבה מאוד צופים ביפן התעצבנו על מיאזאקי,
כי בראיונות לקראת הסרט הוא דיבר על תופעת האונס של נשים על ידי חיילים יפנים בזמן המלחמה, וטען שיפן עדיין צריכה להתנצל על הנושא:
http://www.movies.com/movie-news/new-miyazaki-and-studio-ghibli–movie-causes-controversy-in-japan/12901?wssac=164&wssaffid=news
בקופות, לעומת זאת, העניינים די כרגיל:
http://variety.com/2013/film/international/wind-blows-strongly-at-b-o-for-miyazaki-1200566758/
(מן הסתם, אם עדיין היו יומיות בעין הדג, זה היה מקבל את הכותרת "הרוח נושבת קרירה")
רק להבהיר למי שנכנס לקישור
הטענה שיפן "כבר התנצלה" בענין 'נשות הניחומים' ופשעי מלחמה אחרים היא, בלשון המעטה, ענין שנוי במחלוקת וכסות נוחה עבור יפנים רבים (שמצדם נחשפו רק לגרסה יפנית ונוחה-לעיכול של ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה).
זה לא מובן-מאליו שמיאזקי הביע את הדעה שהביע.
מאוד לא נכון להגיד שהיפנים נחשפו רק לגרסא "קלה לעיכול"
של מלחמת העולם השנייה. היפנים מחונכים מגיל מאוד צעיר שיפן עשתה דברים נוראים במלחמה, ואף מוצגים להם סרטים הממחישים את הזוועות. הם מקבלים חינוך מאוד פציפיסטי, בעיקר מכיוון שארגון המורים היפני נבנה כארגון שמאלני עקב ההשפעה האמריקנית בתום מלחמת העולם השנייה. בגלל חינוך פציפיסטי מסוג זה גואה מחאה ביפן כל פעם שראש ממשלה מכהן מבקר במקדש יאסוקוני- מקדש שנבנה לכבוד נשמותיהם של החיילים שנספו במלחמותיה של יפן, בכללן מלחמת העולם השנייה. נגד חלק מראשי ממשלה שעשו זאת אף הוגשו כתבי אישום לבתי המשפט על ידי הציבור, שדרשו מהם להתנצל.
נכון שעדיין יש רוחות מיליטנטיות יותר במדינה, אך רוח זו מיוצגת בעיקר על ידי החקלאים ובעלי העסקים הקטנים, התומכים במפלגת ה-LDP (שנבחרה לאחרונה לבית העליון ביפן) הניצית יותר.
אני חושב שלא נכון להכליל לשני הכיוונים
מצד אחד, בהחלט קיימת ביפן תופעה של הכחשה או המעטה בערך הדברים שנעשו בזמן המלחמה, והסיפור שהיה עכשיו עם מיאזאקי הוא משהו שחוזר על עצמו כל-כמה זמן – מישהו (במיוחד בבמה פופולארית) מעלה את נושא פשעי המלחמה של הצבא היפני, ויש אנשים שמקימים קול צעקה.
מצד שני, זכור לי בדיוק מקרה כזה מלפני כמה שנים – דיון בפורום כלשהו על דרישה שעלתה ביפן לצנזר פרק בסדרת מאנגה פופולארית מאחד המגזינים שעסק בפשעי המלחמה ביפן, ובמהלך הדיון עלתה הטענה שביפן בכלל לא מלמדים את הנושא בבתי הספר. מישהו מיפן התערב בדיון, וכשהוא נעלב עד עמקי נשמתו הוא ציין שהוא למד את הנושא לעומק בבית הספר, כמו כל תלמיד אחר ביפן.
מסקנה – רלבנטית לא רק לעניין היפני, אני חושב – לא תמיד האנשים שצועקים הכי חזק הם מקרה מייצג.
כן, ולכן כתבתי "יפנים רבים" בניגוד ל"כל היפנים כולם"
שנית, בדיוק כמו במדינות אחרות, יפן מנסה להתמודד עם זוועות מלחמה באופן שישאיר את כולם פחות או יותר מרוצים (או את כולם בלתי מרוצים במידה שווה?). ספרי היסטוריה לבתי הספר הם זירה בעייתית מטבעה שמתנקזים אליה הרבה מאד רגשות וגם אינטרסים שונים וסותרים, ומסיבה זאת הם נוטים להיות חלביים (כל אחד מוזמן לחשוב על הדוגמה האישית הקרובה למקום מגוריו, בית ספרו וילקוטו). זה לא ייחודי ליפן, אבל זה בהחלט קורה גם ביפן, ובאופן כללי נוטה להרגיז את מי שמרגישים שהיפנים לא עשו ובעיקר לא עושים מספיק על מנת לפצות על מה נעשה במלחמת העולם השניה. בואו נקרא להם "המון קוריאנים ועוד יותר סינים", או יותר מזה – כל אלו שנאלצו לקחת חלק שלא בטובתם ב" Greater East Asia Co-Prosperity Sphere".
"פציפיזם" כנטייה חברתית הוא לא תעודת ביטוח לנפנף בה, זה לא אישור שהיפנים כקבוצה מודעים ל, או הפנימו את, ההיסטוריה שלהם עצמם; במקרה שלהם ושל הגרמנים, החברות הפציפיסטיות האלה התהוו במהירות על-טבעית אחרי מלחמת העולם השניה בשל מגוון אינטרסים זרים (זרים למערכת הפנימית, כן?) שמנעו בפועל את קיומם של מוסדות ואירגוניים צבאיים, והעלימו ערכים ומסורות צבאיים בני מאות שנים. היפניים לא נהנים ממערכת ערכים פציפיסטית שהיא אינהרנטית לחברה, למסורת או להיסטוריה שלהם; בהינתן מערכת בינלאומית אחרת ומערך איומים שונה, הפציפיזם שלהם ישתנה מאד, והמצב הזה *כבר* קורה (אם כי כמובן בהדרגתיות), גם בגרמניה וגם ביפן.
עד כאן פציפיזם ומילטריזם. אבל צריך גם להזכיר שבעוד שלגרמנים הותוותה דרך ספציפית ביחס להיסטוריית הפשעים כנגד האנושות שביצעו, כלפי פשעי יפן היחס (הדיפלומטי, הליגלי, התרבותי) היה שונה, ממגוון של סיבות (הראשונה שבהן היא ככל הנראה שלארופה יש יותר "ניראות" מליפן במחשבה ובפרקטיקה של הפוליטיקה הבינ"ל, ובתשומת הלב והקצאת המשאבים האמריקאית אחרי מלחה"ע השניה).
בשורה התחתונה, יש הרבה דרכים לפרש ולממש את המשפט "למדתי לעומק את פשעי ארצי בבית הספר"; ככלל, עומקו של העומק הזה עמוק יותר בגרמניה מאשר ביפן.
לא השוותי את עומק הקבלה של היפנים מול הגרמנים,
מהסיבה הפשוטה שאני לא מכירה כל כך הרבה גרמנים, אבל הרבה יפנים אני כן מכירה. וכל יפני שעימו אי פעם שוחחתי בנושא, הביע חרטה עמוקה על מה שעמו עשה במלחמת העולם השנייה, סיפר לי באריכות על שיעורי היסטוריה שבהם עסקו בנושא לעומק, ולא שכח גם להזכיר כמה הוא מתנגד לנשק גרעיני.
ובנוגע לפציפיזם שהתפתח עקב לחץ חיצוני- לראות עיני, לא משנה הסיבה שבעקבותיה הפציפיזים התפתח. מה שחשוב להבין הוא שכן, החברה היפנית כיום מגדירה עצמה כחברה פציפיסטית. כל פעם שמישהו אפילו משתעל לכיוון סעיף 9 הפציפיסטי של החוקה, שאוסר על המדינה להקים צבא, נגרמת סערה תקשורתית לא קטנה ומייד נסוגים מההצעה.
אבל כמו שרז אמר, אי אפשר להכליל. כפי שאמרתי, יש חלקים באוכלוסייה היפנית שהם פציפיסטים יותר ולעומתם עומדים גם חלקים ניציים יותר בחברה. העובדה שהמפלגה הניצית (ה-LDP) שחברים רבים בה מעוניינים לשנות את סעיף 9 נבחרה לבית העליון בבחירות האחרונות היא אכן מדאיגה, וזהו מבחן שהפציפיזם היפני עלול שלא לעמוד בו. נותר לנו רק לחכות ולראות.
אנחנו כבר עמוק בממלכת העוף
אבל רציתי להודות לך על התשובה, וגם לציין ששינוי סעיף 9 (והצייטגייסט היפני הכללי), בעיקר בקונסטלציה הבינ"ל הנוכחית בדר' מז' אסיה, הוא לא בהכרח שלילי בעיני. רד, תודה על הסבלנות עד כה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ואני רוצה להודות גם לאליס וגם לקלמנטיין
על כך שבזכות המיני-פתיל הזה (וסבלנותו של רד) גיליתי על סעיף 9 בחוקת יפן, ועל זה שלאחת המדינות הכי חשובות בעולם אין פאקינג צבא. השכלתי ממש עכשיו. תודה.
רק לדייק: יש גם יש להם צבא. רק לא בשם.
כשיש לך רבע מליון חברי "כוחות ההגנה העצמית" שרשמית כפופים למשטרה, אבל מאורגנים ביחידות לפי מבנה צבאי, לובשים מדי הסוואה, ומחזיקים בארסנל משטרתי מקובל כמו טנקים, משחתות, ספינות טילים ומטוסי קרב – זה צבא.
(מה שכן, תפקידיו מוגבלים ותקציבו מוגבל, אם כי עדיין מדובר בתקציב גדול יותר משל צה"ל, ובצורה ניכרת גדול יותר)
זה מסביר למה אין כמעט פשעי רחוב ביפן.
… כל הדיבורים על האופי הלאומי ועל קונפרמיות חברתית ובושה כמניע עיקרי – כל מה שצריך זה לתת לשוטרים שלך טנקים ונשק אנטי מטוסים!
במקרה ואתה לא מתבדח-
נא להפריד. הצבא היפני (ה-JSDF- japanese self defense forces) אמנם מוגדר ככוח שיטור אבל הוא בהחלט לא כזה. שוטרי הרחוב היפניים הם ממש לא חלק מהצבא היפני. הצבא היפני מוגדר כ-"כוח שיטור" רק כדי שקיומו לא יסתור באופן ישיר את הסעיף בחוקה שאוסר על הקמת צבא, והוא בהחלט לא מתפקד ככוח המשטרה כפי שאנו מכירים את משטרת ישראל, לדוגמא. הם שני מוסדות נפרדים לחלוטין, עם תוכנית אימונים שונה, מפקדים שונים, ומערכות בירוקרטיות שונות לגמרי. כמו צבא ישראל ומשטרת ישראל.
בקישור השני כתוב שדיסני מפיצים את הסרט מחוץ ליפן.
החוזה שלהם עם ג'יבלי לא הסתיים עם "ארייטי"? הבנתי שזה מה שקרה. הרי בגלל זה GKIDS היו אלה שהפיצו את 'From Up On Poppy Hill' שנה שעברה.
בכל מקרה, אלה בטח חדשות טובות כי כך סיכוייו של הסרט להגיע ארצה עולים קצת.
בארץ אורלנדו מפיצים את הסרטים של ג'יבלי
(ל"ת)
ועוד: מיאזאקי מגיב על הבחירה בהוריקושי כגיבור הסרט
בראיון הזה:
http://ajw.asahi.com/article/cool_japan/movies/AJ201308040009
רז,
להבדיל מאונס שהוא ארוע ספוראדי ובלתי מתוכנן (לרוב), בהקשר של יפאן מדובר על ניצול מיני ועבדות מינית של נשים לכל אורך המלחמה, בצורה שיטתית, מבוקרת, ומאורגנת מטעם השלטונות. בתחילה היו אלו נשים יפאניות שהוסעו ברחבי אסיה על מנת לספק את תאוותם של חיילי המולדת, אך לאחר מכן הצבא כארגון, או חיילים באופן בלתי מאורגן, לקחו/ חטפו נשים מקומיות – בקוריאה, בסין, באינדונזיה וכו' ואילצו אותן לעסוק בזנות. לפעמים פשוט פיתו אותן להצטרף בהבטחות למזון, מיטה ובית. מדובר באחד ממעשי התועבה החמורים ביותר בזמן המלחמה, ולא במקרים ספורדיים של אונס בלהט הקרב, האימה והשנאה. המושג "נשות נוחות" מתייחס לתופעה זו, והיא שונה באופנים רבים מהמושג אונס – אם כי היא אחד מהאפשרויות להחיל אותו. יפאן לא היתה היחידה בכך – זכורים לשמצה בתי הזונות של הצבא הנאצי – אבל בניגוד לגרמנים שלקחו אחריות לאחר המלחמה ועשו כל מאמץ אפשרי כדי לשלם ולהשלים עם תועבותיהם, ביפאן ישנה עדיין התעלמות מוחלטת מהעניין.
אם אתה רוצה התייחסות קולנועית צפה בסרטו של קיי קומאי "סנדאקן מס. 8" מ1974, או בסרטו של מאסומורה "הייטאי יאקוזה" (חייל יאקוזה) מ1972.
אין לי, אה, שום ויכוח איתך בנושא.
פשוט ציטטתי את מיאזאקי (שנדמה לי שגם הוא מסכים איתך).
התחלתי לצפות ב"הנסיכה מונונוקי" וזה העלה אצלי שאלה
באיזה פסקול לצפות בו? הרגיל או המדובב לאנגלית? זאת נשמעת שאלה טיפשית, כיוון שמעולם לא צפיתי בסרט מדובב, אבל ניסיתי לצפות בכמה דקות בפסקול באנגלית עם התרגום לאנגלית, והיה אפשר לראות מיד שבדיבוב הושקעה מחשבה בעוד שהתרגום הוא די "מחופף". לא מפתיע – נראה לי שגם בארץ משקיעים הרבה יותר מחשבה בדיבוב מאשר בתרגום. כיוון שאני לא מבין מילה ביפנית, והדיבוב "יושב" על האנימציה בצורה טובה, יש לי הרגשה שהגירסא המדובבת תעביר את הכוונה בצורה טובה יותר (אני די משוכנע שיש המון דברים שפיספסתי בסרטי לייב אקשן קוראניים, למשל, בגלל תרגום לקוי) – אבל הרעיון של לצפות בסרט לא בשפת המקור נשמע לי קצת לא הגיוני…
לדעתי המדובב עדיף.
בהנחה שאתה מבין אנגלית, יהיה לך יותר קל להבין את האינטונאציה של הדברים. כשמישהי כועסת ואומרת: "לכל הרוחות! זה שוב קרה..", אתה מבין באיזה מילה יש דגש, וזה נותן לך קונוטציה טובה יותר לדיאלוגים. כשאתה שומע מישהי כועסת ואומרת "@#$@ %#@^%$#@ !@#" (ככה אני שומע יפנית), זה פחות ברור לך. ולמיטב זכרוני הדיבוב לא רע באמת. אבל זה סובייקטיבי כמובן.
זה קרה לי בסרטי אנימה אחרים
ספציפית, "פפריקה". מטבע הדברים העדפתי לראות את הגירסה עם הפסקות המקורי ביפנית, אבל מהר מאוד הבנתי שהתרגום לעברית לוקה בחסר בלשון המעטה, אז העדפתי כבר לעבור לגירסה האנגלית. וכמו שמתוי אמר, אתה מבין יותר דקויות כשאתה שומע שפה שאתה מבין.
אם כבר, אז מטוי.
(ל"ת)
אולי אני לא מזהה פה בדיחה
אבל נראה לי ש"Matoy" זה היפוך של "Yotam", ואז כן צריך ת"ו כמו שרד כתב.
הצדק עמך.
(ל"ת)
ועכשיו, הטריילר בתרגום
לכבוד הקרנת הסרט המתקרבת בפסטיבל טורונטו, הטריילר שמופיע פה (למעשה, עם עוד כמה שניות בסוף) עם כתוביות באנגלית:
http://www.youtube.com/watch?v=PhHoCnRg1Yw
ובאותה הזדמנות, כמה איורים מתוך "הנסיכה הזוהרת" של טקהאטה:
http://www.crunchyroll.com/anime-news/2013/08/14-1/video-latest-look-at-ghibli-co-founder-isao-takahatas-kaguya-hime
הכול כל-כך יפה ותואם לסטודיו ג'יבלי עם כל השלווה והיופי והאווירה היפנית שנעשית מערבית קצת, בנימה מאוד נוחה [מה שתואם לרוב יצירות האנימה בעולם]. אני היחיד שנמאס לו קצת מטריילרים שאומרים לך פחות או יותר מה הולך לקרות בסרט? בקשתי פריוויו, לא תקציר. וכל החלק של ההקאות והמטוס המתרסק בדיוק בשניות האחרונות דיכא לי את החיים.
אבל אני בטוח שזה סרט נהדר.
כי מיאזאקי.
פורסם הקאסט המדבבים באנגלית של הסרט
והוא מרשים: ג'וזף גורדון לוויט, אמלי בלאנט, מרטין שורט, סטנלי טוצ'י, מנדי פטינקין, ווליאם ה. מסי, וורנר הרצוג ואליז'ה ווד.
http://www.comingsoon.net/films.php?id=107726
לכבוד הפרישה של מיאזאקי: הסימפסונים עושים עליו פארודיה
מצחיקה למדי, וב-Slate מציגים גרסה ערוכה שמפרשת את כל הרפרנסים:
http://www.slate.com/blogs/browbeat/2014/01/09/simpsons_miyazaki_tribute_anime_episode_says_goodbye_to_hayao_miyazaki_watch.html