ליד כפר קטן וקודר לחופה של אנגליה הקודרת יש בית אחוזה גדול וקודר, שעומד חמור סבר על אי מבודד ששביל הגישה אליו מתכסה במים בזמן הגאות ומבודד אותו מהעולם. הזקנה (הקודרת, מן הסתם) שגרה בבית הזה החזירה נשמתה לבוראה זה מכבר, אם כי לא לגמרי ברור האם היא נחה בשלום על משכבה. אל הבית נשלח עורך דין לונדוני צעיר (דניאל רדקליף), כדי לחטט בכל הניירת שהשאירה הזקנה מאחוריה בבית ולוודא שכל ענייני הירושה סודרו. כשהוא מגיע אל הכפר, התושבים כולם מתנהגים אליו בעוינות מנומסת, ומבהירים שאין פה שום דבר אישי, אבל לכל המעורבים ייטב אם הוא יעזוב את המקום מוקדם ככל האפשר. בפרט, המקומיים היו מעדיפים שהזר החטטן לא יתקרב אל בית האחוזה. אבל מכיוון שעבודתו יקרה לו, הוא נכנס אל הבית. אחרי הכל מה כבר יכול לקרות בלילה בבית ענק מלא מסדרונות ארוכים ואפלים, דלתות חורקות, חדרים קריפיים, נברשות מתנדנדות, קירות מכוסים קורי עכביש והמון בובות קפיץ של קופים שנראים כמו שדים מהגיהנום?
אז מקורי זה לא יהיה. "האישה בשחור" הוא צ'יזבט בנוסח מוכר וחביב, מורכב מכל האלמנטים הכי נדושים בסרטי רוחות: רעשים מסתוריים בלילה, פנים לבנות מגיחות מהאפלה, כסא נדנדה שמתחיל לזוז בלי סיבה נראית לעין, ילדים קטנים וקריפיים עומדים ללא תנועה, וכל זה. נשמע משעמם. אבל הנה הקטע: יש סיבה טובה לכך שכל הדברים האלה הפכו לקלישאות אימה. הם עובדים. או לפחות, הם עובדים אם עושים אותם טוב.
אבל כדי להגיע להבהלות צריך להשקיע. "האישה בשחור" הוא סרט בטעם של פעם שלא ממהר לשום מקום. בעוד רוב סרטי האימה המודרניים מקפידים, מהסצינה הראשונה, לעשות "בום!" פעם בשלוש דקות לפחות, שלא תשתעממו – "האישה בשחור" לוקח את הזמן, הרבה זמן, בבניית האוירה. במשך הרבה זמן אתם עשויים לחשוב שנחתתם בטעות בדרמה תקופתית, ואנשים שגדלו בין "יעד סופי" ל"המסור" עלולים להרגיש כמו בסיור במוזיאון השעווה. בדיוק כשתתחילו לחשוד ששום דבר מבהיל יותר מסדין מלוכלך לא יקרה כאן, וזאת בדיוק הנקודה שבה תגלו שטעיתם. הסרט הזה הוא רכבת-שדים: הכל צפוי לגמרי, את הכל אפשר לנחש מראש, לגמרי ברור לכם שעוד רגע משהו יקפוץ ויבהיל אתכם – אבל זה לא אומר שכשזה יקרה לא תקפצו גבוה מאוד מתוך כסא הקולנוע. ההקפצות כאן אפקטיביות. ואת כל זה הסרט עושה בלי טיפת איברים מרוטשים או גועל.
דניאל רדקליף, אקס הארי פוטר, מופיע כאן בתפקיד המשמעותי הראשון שלו מחוץ להוגוורטס. טוב, הוא היה חייב לעזוב את בית הספר בשלב כלשהו; מה שמפתיע יותר זה שהוא מגלם כאן אדם מבוגר, אבא לילד בן ארבע. לוקח זמן להתרגל לזה: רדקליף הוא הילד הממושקף שראינו מגיע ליום הראשון בבית הספר – וזה לא היה כל כך מזמן, לא?! הדבר הכי מפחיד בסרט שיחושו חובבי הארי פוטר יהיה ההכרה הפתאומית בגילם המתקדם. על כל פנים, השנים לא הפכו את רדקליף לשחקן גדול. הוא פשוט… שם. בדיוק כמו בסרטי הארי פוטר, התפקיד שלו הוא להיות סוג של דחליל –זה שמקשר בין סצינת לסצינה בעצם העובדה שהוא זה שהעלילה מתרחשת מסביבו. כמנהגם של גיבורי סרטי אימה בכל הדורות, רדקליף מגלם שילוב של אמיץ וקשה תפיסה: שוב ושוב הוא זה שנכנס בשמנו לחדרים אפלים, פותח באיטיות רבה דלתות חורקות ועולה במדרגות אחת אחת למרות שאנחנו צועקים עליו שירד למטה, יא אידיוט. בשלב כלשהו אפילו עובר הדחף לצעוק בשמו על כל רוח חולפת "אקספקטו פטרונום!".
מהרגע שבו המציאו את הקומזיץ, אנשים סיפרו זה לזה סיפורים מפחידים מסביב למדורה, כי לפחד זה כיף. אבל בתקופה הנוכחית, רוב סרטי האימה כבר לא מנסים להיות כיפיים, אלא מזעזעים. הם מתחרים זה בזה במי יצליח להיות יותר מזוויע, לצלול כמה שיותר עמוק אל תוך נפשו האפלה של האדם, ואם זה לא יילך – אז לפחות לתוך הגוף. אלה סרטים שמתגאים ביכולתם לעשות לכם רע. "האישה בשחור" הוא שינוי מרענן: הוא סרט אימה תמים כמו צ'יזבט טוב מסביב למדורה. לא כל כך ברור איך אפשר לומר על סיפור כל כך קודר, שכולל מספר לא קטן של ילדים מתים, שהוא "קליל" ו"ברוח טובה" – אבל ככה זה. זאת לא יצירת מופת, אבל בלי דם ובלי גועל, זה סרט שמצליח להיות מה שכל סרט אימה צריך להיות: מפחיד וכיפי.
פורסם במקור בוואלה
ביקורת כמעט מפתה מספיק כדי ללכת לסרט.
(ל"ת)
סרט אווירה תקופתי מפחיד ומהנה שאינו זוועתון
מזכיר באווירה את "האחרים" עם ניקול קידמן. זה כמו להיכנס לבית הרדוף בדיסנילנד, זה אולי לא מפחיד ברמות-על אבל עדיין מקפיץ ומרגישים שהשקיעו המון ביצירת האווירה הגותית.
מאוד, מאוד קלאסי.
חזרה לתקופה של סרט רוג'ר קורמן עם וינסנט פרייס – הפחדות ויקטוריאניות סטייל אדגר אלן פו – אבל כמובן עם יד מודרנית על ההגה ובלי הצ'יזיות המובנית של הבי מוביז הנ"ל. אפקטיבי למדי, וההישג הגדול הוא עצם הידיעה שניתן לחזור אחורה לאימה הקלאסית בלי לאבד את הצופה המודרני. אגב, זה מבוסס על מחזה למיטב זכרוני.
לא בדיוק
המחזה והסרט מבוססים על אותו ספר, אבל הסרט לא מבוסס על המחזה.
ביקורת מעולה.
בנוגע לסרט, לא ראיתי אותו עדיין, למרות שאני ממש רוצה לראות. אני מעדיף בהרבה סרטי אימה שלא מתמקדים בלהגעיל ואני שמח שיצא עוד אחד כזה.
ואם כבר סרטי אימה כאלה – אני מאוד ממליץ על Insidious (שבישראל קיבל את השם המוזר "הרוע שבפנים"). סרט אימה מהבמאי והתסריטאי של "המסור" הראשון והמעולה. גם בנושא הרוחות למרות שבניגוד לכאן הוא מתרחש בהווה, ואין בו ניסיונות להגעיל בכלל.
אכן, Insidious מצוין.
כבר רשמתי זאת כאן בעבר, זה סרט האימה הכי טוב של השנים האחרונות. הוא באמת מפחיד, מאד אווירתי ועושה דברים טיפה אחרת. יש אותו עכשיו ב-VOD של יס אגב, למי שרוצה לראות. מומלץ בחום.
גם הסרט הקודם של במאי הסרט המדובר, Eden Lake מאד מוצלח אגב.
מאוד נהניתי.
זה נראה כאילו הסרט עובר את כל הצ'ק ליסט של דברים שצריכים להופיע בסרטי אימה, אבל הוא עושה אותם טוב.
לחובבי הז'אנר זה מאוד מומלץ. עכשיו בא לי לראות את המחזה ולבדוק הבדלים.
אכן סרט נחמד, לא כזה מפחיד.
ממליצה לראות את סרט הטלויזיה שנעשה ל BBC ב 1989.
איך הוא לעומת קודמו?
יש לו יתרון כלשהו על הסרט מ1989?
ראיתי את גירסת 1989מתישהו והביקורת (הטובה יש לציין) היתה יכולה להכתב עליה באותה מידה.
מה, גם בסרט מ-1989 השתתף דניאל רדקליף?
לשאלתך, לא ראיתי את סרט (הטלויזיה) מ-1989. לא ידעתי שבכלל ניתן להשיג אותו.
מלבד הרפרנסים להוגוורטס... כמעט
עובדה שהשחקן לחלוטין לא זכור לי אלא רק כדמות שמתנהגת בדיוק כמו שתיארת.
ואפשר למצוא טורנט של הסרט מ1989 בקלות (אני מעדיף שלא להכניס כאן לינק).
ראיתי אותו לפני הרבה זמן.
לא זוכרת אפילו בת כמה הייתי (בטוח שדניאל רדקליף לא היה בו:)) הדבר היחיד שאני זוכרת שהוא הרבה יותר מפחיד מהסרט הנוכחי, לא ישנתי שבועיים.
בסרט מ-1989 השתתף מי ששיחק את אבא של הארי פוטר.
(ל"ת)
Six Degrees of Potter?
(ל"ת)
הביקורת באמת עושה חשק לראות את הסרט
ועדיין, עולה שאלה בנוגע לפחד שסרטי אימה אמורים לגרום לך להרגיש – האם סוג האימה היחידי שבאמת מסוגל להפחיד כיום צופים הוא ההקפצות וה"בו!"? כבר אין תמימות כמו שהיתה פעם, אין תחושה אמיתית של פחד מסרט כלשהו, אם בגלל האווירה שבו או בגלל מה שקורה בו (למעט ההקפצות). נראה שאם הזמן יוצרי סרטי האימה קלטו את זה והלכו על הניסיון להגעיל כמה שיותר, כמו שכתבת. אבל מגעיל זה לא מפחיד.
הקפצות זה לא כיף
פשוט לא, ואני מתקשה להבין אנשים שנהנים מזה. את "החוש השישי" ראיתי בבאסה, בידיעה שכל שנייה יכולים להפריע למתח עם איזה קרצייה שיקפוץ לי מול המסך ויקפיץ אותי מהכיסא. בשביל מה צריך את זה?
סיפור מצחיק בהקשר..
פעם ראיתי ביוטיוב איזה סרטון. מפה לשם קפץ בסוף משהו מבהיל ובאמת שלא הייתי מוכן לזה בשיט, אפילו לא קצת, פשוט לא הבנתי שזה עומד לקרות.
בחיים שלי לא נבהלתי ככה- קפצתי בהיסטריה, העפתי בטעות את שידת המחשב, צרחתי כמו משוגע וברחתי מהחדר בצרחות (הייתי בן 21!!). אחי הקטן בא אלי בצרחות "מה קרה?? מה קרה???" וכשהוא ראה שאני עוד בפאניקה גם הוא התחיל להיבהל, וממש כמעט לבכות וצעק "מה קרה?? הכל בסדר?? נדב???" וניסה להוריד לי את הידיים מהפנים, כמעט בוכה. הצרחות וההיסטריה נמשכו איזה 40 שניות, למרות שאחרי 15-20 שניות כבר הבנתי שזה כלום במוח, אבל הלב פשוט רצה להמשיך לצרוח, כי זה היה פשוט משחרר (ד"א זאת פעם ראשונה שהבנתי למה צורחים שנבהלים, באמת שעד אז תמיד צחקתי על האנשים בסרטים שצורחים שמבהילים אותם, כי לא הבנתי מה ההגיון בלצרוח..).
אחרי 5 דקות בהם נרגעתי, נתתי ללב שלי להפסיק לדפוק וטיפלתי בפצע הענקי שברגל שלי (שלא הרגשתי אותו כי הייתי מלא אנדרנלין, אבל הוא ממש כאב אחרי זה.. בכל זאת להעיף שידה עם הירך..), אני ואחי לא הפסקנו לצחוק איזה 10 דקות.
זאת הייתה אחת החוויות הכי כיפיות שעברתי בחיים שלי…
וואו...
פעם [לפני שנתיים בערך] בכיתי, ממש בכיתי,על הרצפה במטבח כי אמא שלי עשתה אפצ'י מאדרועש ולא צפוי. בכלל אנשים מתעטשים זה דבר מבהיל.
אה, זה לא המקום לחלוק בו סיפורים משעשעים על הפעם ההיא שגם לך קרה משהו דומה? אופס.
שני טייפו'ז. מצטערת.
(ל"ת)
סיפור נחמד
אבל… נתת ללב שלך להפסיק לדפוק? אבוי!
פאק
כתבת בערך אחד לאחד את מה שאני חושב על הסרט. הסרט הזה הוא סרט אימה חכם, חודר לעצבים, מרתיע, מעצבן. סרט שפשוט קשה להשאר אדיש אליו וקשה לא לפחד ממנו. הפסקול מעולה והשחקנים מעולים, הסרט מעוצב בעיצוב ישן אומנותי כזה שרק מושך יותר את הצופים לעלילה. והעלילה.. אני לא מבין למה כולם שונאים אותה. עלילת דם קלאסית יפה ומפחידה, והסרט אמנם צפוי, אבל מפחיד, מהנה, עם פסקול מצוין. כל מה שמחפשים בסרטי אימה יש כאן. ממליץ לכולם, ביקורת מעולה.