ביקורת: האישה בשחור

אתם יודעים בדיוק מתי יקפוץ עליכם פרצוף מאיים. ואתם הולכים לקפוץ מפחד בכל זאת
שם רשמי
האישה בשחור
שם לועזי
The Woman in Black
סרט מס' 1 בסדרת האישה בשחור

ליד כפר קטן וקודר לחופה של אנגליה הקודרת יש בית אחוזה גדול וקודר, שעומד חמור סבר על ‏אי מבודד ששביל הגישה אליו מתכסה במים בזמן הגאות ומבודד אותו מהעולם. הזקנה (הקודרת, ‏מן הסתם) שגרה בבית הזה החזירה נשמתה לבוראה זה מכבר, אם כי לא לגמרי ברור האם היא ‏נחה בשלום על משכבה. אל הבית נשלח עורך דין לונדוני צעיר (דניאל רדקליף), כדי לחטט בכל ‏הניירת שהשאירה הזקנה מאחוריה בבית ולוודא שכל ענייני הירושה סודרו. כשהוא מגיע אל הכפר, ‏התושבים כולם מתנהגים אליו בעוינות מנומסת, ומבהירים שאין פה שום דבר אישי, אבל לכל ‏המעורבים ייטב אם הוא יעזוב את המקום מוקדם ככל האפשר. בפרט, המקומיים היו מעדיפים ‏שהזר החטטן לא יתקרב אל בית האחוזה. אבל מכיוון שעבודתו יקרה לו, הוא נכנס אל הבית. אחרי ‏הכל מה כבר יכול לקרות בלילה בבית ענק מלא מסדרונות ארוכים ואפלים, דלתות חורקות, חדרים ‏קריפיים, נברשות מתנדנדות, קירות מכוסים קורי עכביש והמון בובות קפיץ של קופים שנראים ‏כמו שדים מהגיהנום?‏

אז מקורי זה לא יהיה. "האישה בשחור" הוא צ'יזבט בנוסח מוכר וחביב, מורכב מכל האלמנטים הכי ‏נדושים בסרטי רוחות: רעשים מסתוריים בלילה, פנים לבנות מגיחות מהאפלה, כסא נדנדה ‏שמתחיל לזוז בלי סיבה נראית לעין, ילדים קטנים וקריפיים עומדים ללא תנועה, וכל זה. נשמע ‏משעמם. אבל הנה הקטע: יש סיבה טובה לכך שכל הדברים האלה הפכו לקלישאות אימה. הם ‏עובדים. או לפחות, הם עובדים אם עושים אותם טוב.‏

אבל כדי להגיע להבהלות צריך להשקיע. "האישה בשחור" הוא סרט בטעם של פעם שלא ממהר ‏לשום מקום. בעוד רוב סרטי האימה המודרניים מקפידים, מהסצינה הראשונה, לעשות "בום!" פעם ‏בשלוש דקות לפחות, שלא תשתעממו – "האישה בשחור" לוקח את הזמן, הרבה זמן, בבניית ‏האוירה. במשך הרבה זמן אתם עשויים לחשוב שנחתתם בטעות בדרמה תקופתית, ואנשים שגדלו ‏בין ‏"יעד סופי" ל"המסור" עלולים להרגיש כמו בסיור במוזיאון השעווה. בדיוק כשתתחילו לחשוד ‏ששום דבר מבהיל יותר מסדין מלוכלך לא יקרה כאן, וזאת בדיוק הנקודה שבה תגלו שטעיתם. ‏הסרט הזה הוא רכבת-שדים: הכל צפוי לגמרי, את הכל אפשר לנחש מראש, לגמרי ברור לכם ‏שעוד רגע משהו יקפוץ ויבהיל אתכם – אבל זה לא אומר שכשזה יקרה לא תקפצו גבוה מאוד מתוך ‏כסא הקולנוע. ההקפצות כאן אפקטיביות. ואת כל זה הסרט עושה בלי טיפת איברים מרוטשים או ‏גועל.‏

דניאל רדקליף, אקס הארי פוטר, מופיע כאן בתפקיד המשמעותי הראשון שלו מחוץ להוגוורטס. ‏טוב, הוא היה חייב לעזוב את בית הספר בשלב כלשהו; מה שמפתיע יותר זה שהוא מגלם כאן ‏אדם מבוגר, אבא לילד בן ארבע. לוקח זמן להתרגל לזה: רדקליף הוא הילד הממושקף שראינו ‏מגיע ליום הראשון בבית הספר – וזה לא היה כל כך מזמן, לא?! הדבר הכי מפחיד בסרט שיחושו ‏חובבי הארי פוטר יהיה ההכרה הפתאומית בגילם המתקדם. על כל פנים, השנים לא הפכו את ‏רדקליף לשחקן גדול. הוא פשוט… שם. בדיוק כמו בסרטי ‏הארי פוטר, התפקיד שלו הוא להיות סוג של דחליל –זה שמקשר בין סצינת לסצינה בעצם העובדה ‏שהוא זה שהעלילה מתרחשת מסביבו. כמנהגם של גיבורי סרטי אימה בכל הדורות, רדקליף מגלם שילוב של אמיץ ‏וקשה תפיסה: שוב ושוב הוא זה שנכנס בשמנו לחדרים אפלים, פותח באיטיות רבה דלתות ‏חורקות ועולה במדרגות אחת אחת למרות שאנחנו צועקים עליו שירד למטה, יא אידיוט. בשלב ‏כלשהו אפילו עובר הדחף לצעוק בשמו על כל רוח חולפת "אקספקטו פטרונום!".‏

מהרגע שבו המציאו את הקומזיץ, אנשים סיפרו זה לזה סיפורים מפחידים מסביב למדורה, כי ‏לפחד זה כיף. אבל בתקופה הנוכחית, רוב סרטי האימה כבר לא מנסים להיות כיפיים, אלא ‏מזעזעים. הם מתחרים זה בזה במי יצליח להיות יותר מזוויע, לצלול כמה שיותר עמוק אל תוך ‏נפשו האפלה של האדם, ואם זה לא יילך – אז לפחות לתוך הגוף. אלה סרטים שמתגאים ביכולתם ‏לעשות לכם רע. "האישה בשחור" הוא שינוי מרענן: הוא סרט אימה תמים כמו צ'יזבט טוב מסביב ‏למדורה. לא כל כך ברור איך אפשר לומר על סיפור כל כך קודר, שכולל מספר לא קטן של ילדים ‏מתים, שהוא "קליל" ו"ברוח טובה" – אבל ככה זה. זאת לא יצירת מופת, אבל בלי דם ובלי גועל, זה ‏סרט שמצליח להיות מה שכל סרט אימה צריך להיות: מפחיד וכיפי.‏


פורסם במקור בוואלה