ביקורת: וונדר וומן

על רקע הכתרתה של גל גדות למלכת ישראל לנצח נצחים, צריך לזכור: "וונדר וומן" הוא סרט-קומיקס קיצי, ולא יותר מזה. אבל זה מספיק
שם רשמי
וונדר וומן
שם לועזי
Wonder Woman
סרט מס' 1 בסדרת וונדר וומן

שמעתי שיש אנשים שנהנו מ"יחידת המתאבדים". כמה מחברי הטובים ביותר חיבבו פלוס את ‏‏"איש הפלדה", ואפילו ל"באטמן נגד סופרמן" יש מעריצים. אני לא אחת מהן. אם אנחנו באותו צד ‏בסוגיה הזו, תשמחו לשמוע ש"וונדר וומן" טוב יותר מכל הנ"ל. בשביל לעמוד בתנאי הזה הוא היה ‏צריך רק לא להיראות כמו גיבוב אקראי של החלטות תמוהות וגם לא כמו חלום של ילד-אימו, וכל ‏דבר מעבר לזה – בונוס. אבל הסרט הזה, מתברר, אפילו מעניין, חכם וכיפי יותר מכמה סרטים של ‏מארוול. גוועלד!‏

הופעת הסולו הקולנועית הראשונה של אשת חיל מתחילה באי האמזונות תמיסקירה, ממשיכה ‏ללונדון האפרורית ומשם לחזית הבלגית של מלחמת העולם הראשונה. כלומר, לא. היא מתחילה ‏וגם מסתיימת בפריז, שם נזכרת גל גדות בת זמננו ב"סיפור המקור" שלה, ההתבגרות מילדה ‏מלאת רוח לחימה לאישה המסתורית שהייתה ב"באטמן נגד סופרמן". זו ההחלטה העצלה ‏והחלשה ביותר בסרט, שפשוט לא מתחבר באופן הגיוני לתוך הפאזל של יקום ‏DC‏. הרי בהופעתה ‏הקודמת למדנו שדיאנה פרינס / וונדר וומן מסתתרת כבר שנים מהעולם, אבל הירידה למחתרת ‏והסיבות לחזור ממנה נשארו מחוץ לסרט. האם יש עוד פרקים בסיפור הזה שמחכים לסרט ‏ההמשך? איפה היית בשואה, גברת?! ‏

אבל בואו נעזוב את מה שלא קורה ונדבר על מה שכן. דיאנה, בתה של היפוליטה (קוני נילסן) ‏מלכת האמזונות, היא הילדה היחידה בתמסיקירה. סיפור לידתם של האי ושל דיאנה הוא נספח ‏בלתי רשמי ובלתי יווני בעליל למיתולוגיה היוונית – זאוס יצר את בני האדם, אבל בנו, אל המלחמה ‏ארס, השחית את לבם ועל הדרך חיסל את כל האלים. האמזונות נוצרו כחוליה מקשרת בין האדם ‏ובוראיו, אבל בראשית המאה העשרים כבר אין אלים, והאמזונות חיות בבידוד ובמסתור, באי ‏שטוף שמש .דיאנה מתאמנת כדי להפוך ללוחמת דגולה בעזרת הגנרלית המקומית אנטיופי (רובין ‏רייט בתפקיד פצפון וקצת מביך), אבל אמא שלה חוששת שילדתה תאותר ותחוסל ע"י ארס, שאף ‏אחת לא יודעת אם הוא בכלל עוד בחיים.‏

יום אחד מתרסק עם מטוסו בחוף של תמיסקרה החייל סטיב טרבור (כריס פיין), ובעקבותיו ‏מתפרצת לאי פלוגה של חיילים גרמנים. דיאנה מזדעזעת לגלות כי באלפי שנות הניתוק מהעולם, ‏האנושות המשיכה הלאה. היא פיתחה כלי נשק ושיטות לחימה חדשות ומפעילה אותן בכל הכוח ‏ב"מלחמה הגדולה". דיאנה מחליטה להצטרף לסטיב אל חזית המלחמה הגדולה, משוכנעת שאם ‏תמצא ותחסל את ארס, מחרחר המדון הרשע, המלחמה תסתיים, ואיתה כל המלחמות כולן. הזוג ‏מעמיס לסירה קטנה חרב ומגן עתיקים, קצת צידה לדרך וכמות סיטונאית של כימיה ומפליג ‏ללונדון.‏

וונדר וומן היא דמות שכיף לצפות בה נלחמת ומכסחת אנשים רעים, ויש לנו כמה הזדמנויות ‏לעשות את זה. אבל כיף לא פחות לצפות בה עושה סתם דברים, כמו למדוד בגדים או ללכת ‏ברחוב, תוך צפצוף אגבי ועיקש על הנורמות החברתיות של לונדון של תחילת המאה העשרים. בהופעתה ‏הקולנועית הראשונה דיאנה היא עדיין סוג-של ילדה, וזו בחירה חכמה ומצחיקה מאוד. שווה לראות ‏את הסרט רק בשביל הרגעים שבהם היא טועמת גלידה, מתמוגגת למראה תינוק וצועקת על ‏גנרלים מעונבים. סיפורי התבגרות הם מושכים מטבעם, אבל בסיפור המסוים הזה היינו מעדיפים ‏שהאנושות תתבגר ותפסיק לעשות שטויות, לא היא. ‏

למרות שאני מאוהבת בגל גדות עוד מהופעתה בטלנובלת הדוגמניות הנשכחת "בובות", נכנסתי ‏לסרט בחשש שאגלה שיכולותיה כשחקנית מוגבלות מדי בשביל להוביל סרט סולו. לשמחתי הרבה ‏התבדיתי – גדות מקסימה לגמרי, מצטיינת בהגשה קומית ובהבעות פנים, גם אם בהגשת שורות ‏דרמטיות (וכתובות ברישול) היא טובה פחות. קשה לדמיין מישהי שתתאים יותר לדמות הזו, ‏שכמו נתפרה במיוחד בשבילה. גם כריס פיין מצוין פה, ויחד הם הזיווג הכי סקסי ומשכנע שראיתי ‏מזה זמן בסרט קומיקס. הרעים חזקים הרבה פחות: דני יוסטון עושה מעט כקצין גרמני מגלומן ‏שמפתח נשק כימי קטלני בעזרתה של ד"ר רעל (אלנה אניה) – דמות מסקרנת עם מראה ייחודי ‏ותפקיד מזערי.‏

האמת ששני אלה הם לא ממש העיקר. הרי התהליך המרכזי שוונדר וומן תצטרך לעבור איננו ‏ניצחון צבאי על רע כלשהו, אלא הפנמה של עצם הקונספט של רוע אנושי ומלחמה. שתי דמויות ‏האם של דיאנה ניסו ללמד אותה עוד מילדות שמלחמה זה בלאגן ענקי, שקרבות הם אף פעם לא ‏‏"הוגנים", אבל לשדה הקרב היא מגיעה מתוך אמונה שלמה בצדק ובטוב לב. הרס התמימות ‏וההתבגרות שלה מוצגים יפה ומעניין דווקא, עד שבמערכה האחרונה מישהו נזכר שזה סרט ‏גיבורי-על, ועוד של ‏DC ‎‏- אז ברור, צריך להפוך את הדיון התיאורטי לקרב-בוס מוחשי, מיותר ‏ומכוער, שלא הולם את הטון והאסתטיקה של הסרט עד אותו רגע.‏

ברגעים מסוימים "וונדר וומן" מרגיש כמו שמיכת טלאים שנתפרה מכמה סרטים שונים. בכל ‏הסרטים של יקום ‏DC‏ החדש היה משהו קצת עילג, והעובדה שבאופיים אלה סרטים יומרניים ‏ורציניים הדגישה עוד יותר את הרגעים המטופשים והבלתי מלוטשים. גם כאן יש כמה חורי עלילה, ‏פניות לא מוצלחות ורפליקות שמביכות את כל המעורבים, ומה לעזאזל הקטע עם סלואו-מושן ‏בנקודות אקראיות? אבל לפחות הפעם אפשר לצפות בסרט מההתחלה ועד הסוף בלי להיכנס ‏לדיכאון, ואפילו לצאת בחיוך. זה לא שהוא זונח לגמרי את הדיון התאורטי על מוסר וגבורה שאפיין ‏גם את הסרטים הקודמים, הוא פשוט מוותר על הכבדות הבלתי נסבלת שגרמה ל"באטמן נגד ‏סופרמן" לקרוס לתוך עצמו.‏

על רקע הכתרתה של גל גדות למלכת ישראל, כדאי להזכיר ש"וונדר וומן" הוא סרט קומיקס קיצי, ‏ולא שום דבר מלבד זה. אל תצפו פה ל"לוגאן" או "האביר האפל". בתור סרט כזה, הוא סבבה ‏לגמרי – נעים לעין, מבדר ולא מטופש (מדי), ומחמיא מאוד לגיבורה שלו ולרעיונות שהיא מסמלת: ‏פמיניזם, פציפיזם, אהבת אדם. בעולם שבו מנהלי אולפנים צריכים אישור תקופתי שהצופים לא ‏בורחים מהקולנוע בצווחות "איכס, בנות" למראה גיבורה ממין נקבה, גם סרט קומיקס קיצי וקליל ‏עם במאית, גיבורה ונבלית הוא סוג של הישג.‏