ביקורת: וונדר וומן 1984

"וונדר וומן 1984" היה יכול להיות הסרט המושלם לחזור איתו לקולנוע. במקום זה, האורך המוגזם שלו מעמיד במבחן את הסבלנות של הצופים בבית.
שם רשמי
וונדר וומן 1984
שם לועזי
Wonder Woman 1984
סרט מס' 2 בסדרת וונדר וומן

איזה פספוס שבתי הקולנוע לא נפתחו לכבוד "וונדר וומן 1984" החדש. כבר ראיתי בעיני רוחי איך בכירי תעשיית הקולנוע בישראל מתאחדים לקבוצת לחץ אחת, מגייסים את שר התרבות ואולי עוד פוליטיקאי אופורטוניסט שרוצה לעשות כותרות נוצצות, ופותחים שוב את הקולנוע. "זה הרי אבסורד", אומר לעיתון איזה מקורב, "לאמריקאים יש HBO מקס, למדינות אחרות יש בתי קולנוע פתוחים, רק אנחנו לא יכולים לראות את נציגתנו המובחרת עושה חיל". כל זה כמובן לא קרה. אפילו האובססיה הפרובינציאלית-משהו של הישראלים להצלחה ההוליוודית של גל גדות לא הספיקה הפעם.

גם בלי קשר לגדות, הסרט הזה הוא המוצר המושלם לחזור איתו לקולנוע. הצילום שלו מלהיב, האקשן אקשני, העלילה לא אידיוטית לגמרי אבל כן יש בו דביליות בלוק-באסטרית כזו מהסוג שעובד הרבה יותר טוב עם ערימת פופקורן ומסך עצום מימדים, והוא יותר נגיש ופונה ליותר קהלים ממשהו כמו "טנט". זה לא הסרט הכי טוב בתולדות יקום די.סי, זה אפילו לא הסרט הכי טוב עם דמות ראשית אישה שיצא השנה ביקום די.סי, אבל הוא אחלה וחמוד וכיף איתו. כאילו, נסו לדמיין שבתי הקולנוע נפתחים שוב והלהיט שאמור להחזיר אתכם לאולם הוא "באטמן נגד סופרמן". בררר.

"וונדר וומן 1984" מזכיר יותר מכל את "קפטן אמריקה: חייל החורף". זהו ההמשך המפוכח והבוגר יותר של סרט מלחמה אידיאליסטי ומרגש, שבסופו איבדו הגיבור/ה את אהבת חייהם. דיאנה פרינס, כמו סטיב רוג'רס, חווה את העולם המודרני כמעט כצופה מהצד. האנשים שהיו לצידה מתו או הזדקנו ורק היא נשארה צעירה בעולם שהשתנה סביבה. היא בדיוק פגשה חברה חדשה, אבל יותר מעניין אותה הזיכרון הכואב של מישהו שהיא כבר איבדה. ואולי לא? אלא שבניגוד ל"חייל החורף" וגם בניגוד לרפרנס הספרותי בשמו, "וונדר וומן 1984" לא מאוד טרוד מפיקוח ממשלתי או מסיפורי ריגול פרנואידים. יותר מעסיק אותו עניין אחר שמזוהה עם התקופה: קפיטליזם.

דיאנה ממשיכה לפעול בסתר כגיבורת על מקומית ברחובות וושינגטון די.סי ובקניון העמוס בלקוחות בבגדי ניאון וחליפות מרובעות. יש לה עבודה כאנתרופולוגית בסמית'סוניאן, שם היא מתיידדת על סף המפלרטטת עם ברברה מינרווה (קריסטן וויג), חננה מגושמת עם כישורים חברתיים בעייתים.

השגרה שלה מתערערת כשלמכון מגיע משלוח של עתיקות גנובות, בהן אבן משונה שמבטיחה להגשים משאלה אחת לכל אדם שפוגש בה. מהר מאוד הכוח המסתורי הזה יוצא משליטה באשמתו של מקסוול לורד (פדרו פסקל), איש עסקים שרוצה לנצל את הכוח העתיק כדי לפצות על ההשקעות הכושלות שלו. מקסוול רוצה יותר – בשביל עצמו, בשביל המשקיעים שלו ובשביל בנו הקטן. אבל איפה בכלל עובר הגבול בין יותר ליותר מדי, וכמה זה עולה כל היותר הזה?

מהר מאוד העלילה הולכת ומתמקדת בתמת "משאלות עלולות להתגשם" והמצב מתדרדר למחוזות כמעט אפוקליפטיים, כאשר בתוך כך נשזר הרעיון של האמת כערך עליון, כזה שלפעמים עולה ביוקר אבל אין ברירה אלא לשלם.

אם ראיתם את הטריילר אתם בטח כבר מנחשים מה כל זה אומר על אהובה האבוד של דיאנה (כריס פיין), שנהרג בסוף הסרט הראשון. בעזרתה של אבן הקסמים חוזר הטייס סטיב טרבור לעולם שהוא לא מכיר בכלל, אבל מרתק אותו. זה היפוך מתבקש ומתוק לסצנה מהסרט הראשון בה דיאנה מתרוצצת בהתרגשות של פעוט סקרן בלונדון של ראשית המאה ה-20. הדינמיקה והכימיה בין שתי הדמויות האלה היא כיף עצום גם כאן ופיין הוא הפוגה קומית נחוצה מאוד, גם אם עצם נוכחותו מפריעה לדיאנה להתקרב אל ברברה, דמות שמתחילה מעניין אבל בסופו של דבר נשארת קצת מפוספסת.

שנות השמונים לא נוכחות רק ברמה האסתטית והנוסטלגית – הסרט מרגיש כמו מחווה מודעת וברורה לקולנוע של שנות השמונים, בפרט לסרטי באטמן של טים ברטון, עם ניחוח קל של שפילברג, אבל אולי זאת סתם התנייה פבלובית שלי למראה אבות לא מתפקדים בקולנוע. הטון נע ונד בין סרט לכל המשפחה למשהו אפל ומטריד, ההרפתקה אפית בסגנון הישן והכיפי, ויש גם דמות או שתיים שמעוררות דז'ה וו לקלישאות שכבר חשבנו שהפסקנו איתן. ומעל כל זה ישנה מידה גדושה פלוס פלוס של קיטש מתוק בצבעי חג מולד עליזים. איכשהו כל הסלט הזה עבד לי, אבל אני לגמרי יכולה להבין את מי שלא.

נקודת חוזקה מובהקת יותר עבורי הייתה הלב הגדול שהסרט ירש מקודמו. דיאנה פרינס, גם בגרסתה הבוגרת והאדישה יותר, היא אדם אוהב וכואב, עם רגישות אדירה שמתנגשת לא פעם עם הצרכים שלה עצמה. פטי ג'נקינס מביימת את המעשייה הלא-הכי-מתוחכמת הזאת ביד אוהבת, שמלטפת לא רק את הגיבורים אלא גם את האנשים הפשוטים שנקלעים לסיפור לסצנה או שתיים ואפילו מקבלים רגע להיות בני אדם. וויג ופסקל מצוינים גם כשהם מוגזמים וקאמפיים, אבל הסרט נותן להם גם להפגין רגש ופגיעות ובמקום אפיון של מפלצות צמאות דם בהתהוות, הם מוצגים כאנשים שהסתבכו מעל הראש בטעות ועכשיו מסרבים לסגת.
.
גל גדות היא לא השחקנית הכי מיומנת או הכי ורסטילית, אבל יש בה את העומק הרגשי שסרט הומני כזה צריך, ולכן הנוכחות שלה כאן מבורכת. הסצנות "המרגשות" בסרט הן כמעט קיטשיות בכנות שלהן, מה שיכול להביא את הסעיף למי שלא ממש מושקע בסיפור. יש גם כמה סצנות אקשן שבהן גדות צריכה לעבוד אפילו קשה יותר מאשר בפעם הקודמת, באחת מהן דיאנה היא המילוי בסנדוויץ' של שתי משאיות. תודה לאל שהסרט הזה ויתר על ההרגל המגונה לעבור כל שנייה וחצי להילוך איטי בניסיון לשדר אפיות, אבל סצנות הקרב היו יכולות לעבור עוד חידוד או שניים. נגיד, אין צורך בסצנה שבה דיאנה מצילה ילדים מצרים מדריסה אם ברגע האחרון כל המשאיות פונות הצידה לפני הפגיעה, ובטח שאין צורך לשמוע את דיאנה מנחמת אותם בערבית.

משהו שהסרט בהחלט לא השכיל לקחת מהאייטיז הוא האורך הכיפי והסביר של שעה וחצי, ולמרבה הצער הוא ממש ארוך מדי. התימות יפות והכוונה טובה, אבל כאמור, זה סיפור קומיקסי, מוגזם ולרגעים מטופש, וזאת קצת בעיה כשצריך להעביר מולו לא פחות מ-151 דקות. אישית לא השתעממתי ממנו והוא גם לא עיצבן אותי, אבל יהיה נחמד אם במאי הוליווד יפסיקו להעמיד במבחן את הסבלנות שלי. אולי זאת בעצם תופעת לוואי של בתי הקולנוע הסגורים – אחרי קרוב לשנה בלי ערב שלם ביס פלאנט, סרט גיבורי על של יותר משעתיים כבר לא מרגיש כמו השקעה ראויה של זמן.