אקס-מן: ההתחלה

לא צריך להיות אפל כדי להיות בוגר. לא צריך אפקטים טובים בשביל סרט-קיץ טוב. ופריקוול יכול להיות מעולה. מי ידע?

נגיד יש לכם סדרת סרטים מצליחה. מצליחה מדי. כל השחקנים נהיו מפורסמים, ועכשיו הם פתאום דורשים המון כסף לכל סרט. אפילו הילדה המעצבנת צבעה לבלונד והפכה לכוכבת של סדרת טלויזיה מצליחה עם ערפדים, ועכשיו לא זזה לשום מקום אם לא משלמים לה ונותנים לה להתפשט. מה עושים? א. מזמינים שוב את השחקנים על חשבון תקציב הפיצוצים. ב. עוזבים את הסדרה ובמקומה מפתחים סרט חדש ומקורי. ג. פריקוולים! אם עניתם א. או ב., ברור שלא הייתם בסביבה בשנים האחרונות. פריקוולים הם פתרון קל ופשוט. ושחקנים כידוע לא מזדקנים לאחור אלא אם כן הם בנג'מין באטן (שאם חושבים על זה, היה גם הוא סוג של מוטנט), אז הקהל יסלח לכם אם תלהקו במקום השחקנים היקרים שלכם שחקנים אחרים, זולים הרבה יותר, מתוך רצון כן לחקור את הרקע של הדמויות, להראות מה הפך אותן למה שהן ולעשות עוד כמה ג'ובות מהפרנצ'ייז.

אם כן, "אקס-מן: ההתחלה" הוא מוצר-לוואי הוליוודי, ניסיון שקוף לסחוט עוד כסף מסדרה שעבר זמנה. ולכן מפתיע לגלות שהוא סרט מעולה לחלוטין.

עבור הרבה אנשים, הרגע שבו סדרת אקס-מן התחילה להידרדר היה הרגע שבו בריאן סינגר, שביים את שני הסרטים הראשונים, עזב אותה. בסרט הזה הוא חזר, גם אם בתפקיד ייצוגי של מפיק. אבל גם אם הוא לא הבמאי, רוחו של סינגר שורה על הסרט. "אקס-מן: ההתחלה" הוא המשך נאמן של הסדרה של סינגר, הרבה יותר משני הסרטים הקודמים. אם אהבתם את "אקס-מן 2" אבל שנאתם את "וולברין", זה בדיוק הזמן לחזור. כואב לחשוב שמתיו ווהן ("אבק כוכבים", "קיק-אס"), שביים את הסרט הזה, היה הבמאי המיועד של "אקס-מן 3" עד שרגע לפני הצילומים פרש בגלל סכסוך עם האולפן. בעולם מקביל, טרילוגית אקס-מן הראשונה הסתיימה באופן מושלם.

הסרט לוקח סצינה אחת מתוך הסרט "אקס-מן" המקורי, ובונה עליה סיפור שלם. סצינת הפתיחה היא שחזור מדוקדק של ההתחלה של הסרט הראשון, שבה הילד היהודי אריק לנשר מופרד מהוריו במחנה ריכוז נאצי. אבל עכשיו אנחנו מגלים גם מה קרה אחר כך. מגניטו תמיד היה נבל מנומק, אבל הסיפור המפורט שלו, כפי שהוא מובא בסרט הזה, הופך אותו ליותר מזה: לא בטוח שעדיין אפשר לקרוא לו נבל בכלל. אם היו עושים סקר בסוף הסרט בקרב הקהל, רבים היו בוחרים בצד שלו, ולא היו חושבים שהם בצד של הרעים.

הסרט לוקח משפט בודד שמיסטיק אומרת ב"אקס-מן 2", ובונה ממנו דמות שלמה עם עלילת משנה מרתקת, ועוד זווית ראיה על האנלוגיה בין המוטנטים לבין כל קבוצה נרדפת אחרת – שחורים, הומואים, או (ובסרט הזה ההשוואה בולטת הרבה יותר) יהודים. זאת בוודאי לא היתה הכוונה המקורית, אבל אפשר היה לבנות תזה שמשווה את הגישות של מגניטו ופרופסור X לימין ולשמאל הישראליים – אבל רק אם בא לכם להרוס לעצמכם סרט אקשן מגניב עם פוליטיקה, ולמה שתעשו את זה?

אריק נפגש בסופו של דבר עם צ'רלס אקסווייר, בשנות השישים, ויחד הם יוצרים את מה שברבות הימים, אנחנו יודעים, יהיה בית הספר למוטנטים של פרופסור X. בינתיים, ברקע מתרחש משבר הטילים בקובה (שבטח לא ידעתם שהיה נקודת מפתח בהיסטוריה של המוטנטים בעולם). יש פה הרבה דמויות, הרבה כוחות והרבה עלילות מצטלבות, אבל אין בעיה לעקוב אחרי כולן. ג'וס ווידון צריך לקחת שיעורים מווהן לקראת "האוונג'רס".

לוקח זמן להתרגל לשחקנים החדשים בתפקיד הדמויות הישנות. למגניטו יש נעליים ענקיות למלא: מעט מאוד אנשים יכולים להשתוות לסר איאן מק'קלן. לזכותו של מייקל פסבנדר, הוא לא עושה חיקוי. מגניטו הצעיר שלו הוא דמות שונה מהדמות של מק'קלן, אבל הוא מוצא דרכים חדשות משלו להיות זועם ומגניב. ג'יימס מקאבוי מגלם את צ'רלס אקסווייר כשהיו לו פחות גלגלים והרבה יותר שיער, ומוסיף לו אישיות שמעולם לא היתה לגירסת קפטן פיקארד, אם כי היא לא בהכרח חיובית. צ'רלס אקסווייר כאן הוא אידיאליסט, מנהיג מלידה, ופוץ לא קטן. אבל דווקא הצדדים המעצבנים באישיות שלו הופכים אותו לאנושי יותר; אף אחד לא נולד זקן חכם בעל ניסיון חיים שפולט משפטי זן בלי להזיז את השפתיים.

בקשר למיסטיק, אני בטוח שלג'ניפר לורנס יש בשורשי השיער הכתום יותר כשרון משיש לרבקה רומין בכל גופה הכחול והמכוסה קשקשים – אבל את זה אני אומר לא על סמך הסרט הזה, אלא בזכות "קר עד העצם", שבו לורנס מדהימה באמת. אם יהיו המשכים ל"ההתחלה" – וכדאי שיהיו – אני מקווה שהיא תתבטא יותר. קווין בייקון הוא סבסטיאן שאו, האיש הרע, והוא היחיד שמשחק "דמות קומיקס" עד הסוף. הוא צחקקן מרושע, מין נבל ג'יימס בונדי, וזה עוזר שלצידו עומדת ג'נוארי ג'ונס בתפקיד אמה פרוסט, נערת-ג'יימס-בונד המדהימה ביותר שמעולם לא היתה בסרט של ג'יימס בונד, והזוכה הבלתי מעורערת בפרס מחשוף השנה 2011.

לא קל לשמור על המשכיות עם עולם מלא בעשרות דמויות שכבר נבנה בארבעה סרטים – שלא בטוח ששמרו על נאמנות גם בינם לבין עצמם. אם אני לא טועה, הסרט מתעלם לחלוטין מ"אקס-מן המקור: וולברין" (שבו הופיעה גירסה שונה לחלוטין של אמה פרוסט), אבל שומר על נאמנות לסרטים האחרים בסדרה – אם כי יש גם צרימות: הייתי מאמין שמיסטיק היתה בנקודה כלשהי מזכירה את העובדה שהיא במשך שנים חברתו הטובה ביותר של פרופסור X.

וכמובן, יש גם נקודות טפשיות. זה סרט קומיקס, אחרי הכל, ונקודות מגוחכות הן חלק בלתי נפרד מהז'אנר. אחרי הכל, כל הקונספט של האקס-מן טפשי אם חושבים עליו יותר מדי – אנשים פשוט לא נולדים פתאום עם כנפיים של שפירית, לא משנה כמה מגניב זה נראה. האבולוציה לא עובדת ככה. האופן שבו צ'רלס נוגע ברקה שלו בכל פעם שהוא מפעיל את כוחותיו, כאילו היה איזה אורי גלר, נראה ממש טפשי. באנשי, אחד מהמוטנטים הצעירים שמצטרפים לחבורה, מנצל את כוחותיו כדי לעוף באופן מגוחך. אבל זה בסדר, כי למרות הנושאים הרציניים, הסרט אף פעם לא רואה את עצמו כקודר או חשוב מדי. זה סרט גיבורי-על, וזה סרט כיפי. בנוגע להומור בסרט, אומר רק זאת: הסרט הזה כולל את הרגע הכי מצחיק שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. זאת סצינה קצרצרה ומושלמת, ואני מקווה שמישהו יכוון מצלמה אל הקהל באולם קולנוע מלא במעריצים של האקס-מן ויעלה לרשת את הסרטון שמראה אותם צופים בה. אנשים פשוט לא הצליחו להירגע, וצחוקי-משנה נרשמו זמן רב אחר כך.

הצד הפחות מוצלח של הסרט הוא דווקא מה שאמור להיות מובן מאליו בסרטים מסוג זה: האפקטים. התקציב המופחת ביחס לסרטים קודמים ניכר לא רק בהחלפת השחקנים. ביסט בגירסה הכחולה שלו נראה טוב הרבה יותר ב"אקס-מן 3" – לפני חמש שנים – מאשר כאן, וכמה סצינות אקשן לקראת הסוף נראות כאילו נוצרו על מחשב אישי, ולא עם כרטיס המסך הכי חדש.

וכרגיל, התלת-מימד בסרט גרוע מאוד ולא מוסיף לו שום דבר. למעשה הוא כל כך גרוע שאפילו לא טרחתי להרכיב את המשקפיים, ואני לא חושב שהפסדתי משהו. בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, בכלל לא נתנו לי משקפיים בכניסה לאולם. וגם לא גבו ממני מחיר מופקע בקופה. הייתכן? סרט גיבורי-על שמוצג בשני מימדים בלבד?! זה עדיין חוקי?!

כל קיץ צריך סרט אחד לפחות כמו "אקס-מן: ההתחלה". זה סרט שמוכיח שאפשר להיות בוגר יותר בלי להיות אפל יותר; שאפשר בהחלט להסתדר היטב בלי תלת-מימד; שפריקוול – מי היה מאמין – יכול להיות טוב; והכי חשוב, שסרט-קיץ יכול לבצע את תפקידו – ולהיות מבדר, מגניב, מצחיק ומרתק – גם אם הוא משקיע בדמויות ובתסריט יותר מאשר בפעלולים. תודה לך, מתיו ווהן.