אקס-מן 2

במקור: X2
במאי: בריאן סינגר
תסריט: דייויד הייטר, דן
האריס, מייקל דוברטי, בריאן

סינגר, זאק פן
שחקנים: יו ג'קמן, פאמקה
ג'נסן, איאן מק'קלן, פטריק

סטיוארט, האלי ברי, רבקה
רומין-סטאמוס, אלאן קאמינג,

אנה פאקווין, בריאן קוקס

פלאשבק: אוקטובר 2000. 'עין הדג' בחיתוליו. 'אקס-מן' מגיע לארץ, והקהל איתן בדעתו: בהחלט לא רע, אבל הוא נראה קצת יותר מדי כמו הקדמה לסרט הבא בסדרה. הם צדקו.

לקרוא ל'X2' סרט המשך זה כמעט מעליב. סרטי המשך הם הרי דבר נחות שמנסה לסחוט עוד כסף מהסרט הראשון, הדבר האמיתי, ולחקות אותו. אבל 'X2' הוא הוא הדבר האמיתי, והוא גורם לסרט הראשון להראות כמו נספח שולי. שולי, אבל הכרחי: אם אין לכם תואר באקסמנולוגיה ואתם לא יכולים לדקלם בעל פה מהו שמו, כינויו ויכולתו המיוחדת של כל מוטאנט, צפייה בסרט הראשון היא הכרחית לפני שאתם מגיעים לשני, אחרת תעבירו חצי מסרט ההמשך בניסיון להבין מי הוא מי. ככה זה עם סרטי המשך היום. וזאת באמת לא חובה נוראה כל כך, שכן גם 'אקס-מן' הראשון, אמרנו, הוא סרט ממש בסדר.

אם בכל זאת אתם מתעקשים לוותר על הסרט הראשון, אז זה העניין, בקיצור נמרץ: בין בני האדם כמוני וכמוכם נמצאים מיליוני מוטאנטים. אנשים שבמקום להיוולד עם רגל שלישית או עם אוזן בעורף קיבלו עיוותים גנטיים מגניבים הרבה יותר, כמו היכולת לשלוט במזג האוויר, היכולת לשנות צורה או האפשרות לגרום לעצי אבוקדו לגדול במהירות גבוהה פי 1.3 מהרגיל (ואני תוהה: האם במסגרת מיפוי הגנום האנושי יימצא בסופו של דבר הגן האנוכי שלא מאפשר לרובנו לעבור דרך קירות?). בני האדם, כפי שבני אדם נוטים להיות, מפחדים מהשלב הבא באבולוציה, וכמו שיודה נוהג לומר, פחד מוביל לכעס, וכעס מוביל לשנאה, ולכן המוטאנטים מוצאים את עצמם דחויים בחברה ולא מוזמנים למסיבות של המקובלים.

מצב הפופולריות של המוטאנטים לא משתפר כשמוטאנט מסתורי, שנראה חצי מהזמן כמו הומלס ובחצי השני כמו ערפל כחול, מנסה להתנקש בחייו של נשיא ארה"ב. באופן מתבקש להפליא, זה משמש תרוץ מצוין לנשיא ולרשויות כדי לצאת למתקפה נגד כל המוטאנטים באשר הם. אנשי בית הספר למוטאנטים של פרופ' X (פטריק סטיוארט) מבקשים להקדים תרופה למכה ולמצוא את המוטאנט המתנקש, כדי לגלות מיהו, בשביל מי הוא עובד ומה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה, אבל זה כבר מאוחר מדי: מבצע "הך במוטאנט" כבר התחיל, ורק וולברין (יו ג'קמן), המוטאנט בעל טפרי הפלדה, עומד בין ילדי בית הספר התמימים לבין עשרות אנשי קומנדו במסכות.

מכאן זה רק הולך ומסתבך. לרוב סרטי הקומיקס עד היום היתה עלילה של חוברת קומיקס אחת, מקסימום שתיים; לסרט הזה יש עלילה שתספיק לספר המאגד שמונה חוברות עמוסות פעילות, לפחות. קורה הרבה, וקורה כל הזמן. דבר מוביל לדבר, חבורת האקסים מתפצלת ונפגשת וחוזרת ומתפצלת, אנשים מחליפים צד מהטובים לרעים ולהיפך. מי שחשב שעלילת סרט ההמשך תהיה "מגנטו, מנהיג הרעים, בורח מהכלא ופוצח במזימה חדשה להשתלט על העולם" טעה. מגנטו אכן מוצא דרך החוצה מהכלא, ועושה את זה בדרך מקורית במיוחד ובסטייל לא נורמלי, אבל עד שזה קורה, זה כבר כמעט עניין שולי. מגנטו, אגב, הוא איאן מק'קלן, והעובדה שאנשים לא אמרו "היי, הנה גנדלף" ברגע שראו אותו היא עדות לאיכות המשחק שלו.

זה שהעלילה עובדת בלי לגלוש לרמות הטימטום שכבר חשבנו שהן הכרחיות בסרטים מסוג זה, זאת הצלחה בפני עצמה. אבל ההישג הגדול של 'X2' הוא שאיכשהו, למרות כל הפיתולים, אין שום בעיה לעקוב אחרי העלילה, ולמרות שהסרט מכיל 12 דמויות ראשיות (ספרתי) ועוד הרבה משניות שרק קוראי קומיקס ידעו לזהות בשמן, הוא לא נראה כמו גירסה מומחזת של ספר טלפונים. הסרט הראשון התרכז בעיקר בוולברין ורוג, ושאר האקסים שימשו כרקע. הפעם כמעט כל אחד מ-12 המוטאנטים הראשיים מקבל זמן מסך שווה, ובכל זאת רבים מהם זוכים – תוך כמה דקות מסך וכמה משפטים – לאופי ואישיות שגיבורים רבים וטובים לא הגיעו אליהם במשך סרט שלם, ועל כך מגיע לצוות התסריטאים צל"ש הרמטכ"ל החבל"ז, ולבריאן סינגר פרחים.

אוקיי, אז לא כל האקס-מנים מעניינים באותה המידה. על סייקלופס (ג'יימס מרסדן) האנמי, מבחינתי, אפשר היה לוותר, אבל אולי זה פשוט שאני לא אוהב אנשים שלא מסתכלים לי בעיניים. ליידי דת'סטרייק נראית בעלת פוטנציאל, אבל בקושי מופיעה בסרט וכבר נעלמת. גם סטורם, למרות היותה האלי ברי, בקושי מנוצלת. מיסטיק (רבקה רומין-סטאמוס), כוכבת הסרט הראשון, ממשיכה לגנוב את ההצגה (לא משימה קשה מדי, כשאתה אישה ערומה צבועה בכחול שיודעת לשנות צורה) ומוכיחה שהיא לא רק יפה. וולברין נשאר וולברין, ו-וולברין זה טוב.

עוד בין התוספות לצוות האקס-מן נמצאים אייס-מן ופיירו, אנשי הדור הצעיר בעלי כוחות לא מאוד שימושיים (שליטה באש – איך זה עוזר בחיי היום-יום, חוץ מלהרשים בחורות?), שהופיעו גם בסרט הראשון לשניה וחצי. שחקן הרכש החשוב ביותר של צוות האקסים הוא כמובן נייטקרולר, ההומלס הערפילי, שלו, בנוסף לכל הצרות, יש גם זנב. אומרים שמשחק אותו אלאן קאמינג, שחקן בריטי חמוד להפליא שעד היום לא זכה להערכה שהוא ראוי לה ('ספיי קידס', 'ג'וזי והפוסיקאטס'), אבל מתחת לשכבות האיפור ולמבטא, לגמרי לא זיהיתי אותו. 'X2' יהיה, אני מקווה, נקודת זינוק משמעותית בקריירות של נייטקרולר וגם של קאמינג, ואני מאחל לשניהם הצלחה בהמשך הדרך.

אז מה, הסרט מושלם? מתקרב, אבל לא. מה שבכל זאת היה חסר הוא איזה גראנד פינאלה, איזה פיצוץ ענק באמת לסיום. יש סרטים שמרכזים את כל המאמצים בסצינה אחת, וכל השאר חלש. בסרט הזה המשאבים פוזרו על כל ארכו: אין בו סצינות רעות, אבל גם אין בו סצינה אחת אייקונית ומדהימה שמעריצים יוכלו לצטט גם בעוד עשר שנים, או משהו מפוצץ ממש בתחום האפקטים – יש טונות מהם, והם עשויים מצוין (בניגוד לסרט הראשון בסדרה), אבל לא תראו שום דבר שלא ראיתם קודם. חוץ מזה – וחוץ מצרימות מסוימות שבכל זאת קיימות בעלילה, ומתבלטות על רקע המצוינות הכללית – באמת שאין תלונות. סרט הקומיקס הטוב ביותר אי פעם? ייתכן בהחלט. תנו לי אחד כזה פעם בשנה ואני אהיה מבסוט. אז זה מה שאנשים מוצאים בקומיקס.