יס מן

במקור: Yes Man
במאי: פייטון ריד
תסריט: ניקולס סטרולר, ג'רדפול, אנדרו מוגל
על פי הספר מאת דני וולאס
שחקנים: ג'ים קארי, זואי דשנל, בראדלי קופר, טרנס סטמפ, רייס דארבי

רד פיש, מבעלי אתר הקולנוע החביב עלי, רצה דווקא בתוקף והצליח למופת, לשכנע אותי ללכת ל'יס מן', אחרי תקופה ארוכה שבה מסיבות אידיאולוגיות (לא היה לי זמן ולא עשו לי כנפיים) לא יכולתי להגיע לסרט. כרטיס חינם הוא תמיד דבר טוב, ובפרט כשהוא להקרנת עיתונאים – מגישים כיבוד בכניסה, ובמקרה זה היה גם רד בול. אף פעם לא טעמתי רד בול. ידעתי שיש דבר כזה רד בול, אבל מעולם לא שתיתי רד בול. להפתעתי, מצאתי שרד בול זה איכסה. יש לרד בול טעם של משהו שונה כמעט לגמרי, אבל לא לגמרי, מתה. אני לא אוהב רד בול.

הרד בול מככב ב'יס מן' בסצינת הפרסומת הבוטה בתולדות הקולנוע, או לפחות בתולדות הסרטים שראיתי. חלקים מהסצינה הזו כבר נראו בטריילר, אז נאמר בעדינות שחוץ מהיותה אחד התירוצים העלובים לפרסומת אי פעם, היא גם חיקוי לא מוצלח של סצינות 'יותר מדי קופאין' מכמה סרטים מצויירים.

אבל למרות הסצינה הזאת, ולמרות עוד כמה בעיות לא קטנות, 'יס מן' התברר במפתיע כסרט מוצלח.

קרל (ג'ים קארי), הוא טיפוס די מעצבן: הוא אחד שאומר 'לא' לכל דבר. הוא לא רוצה לקבל את הפרוספקט שמחלקים לו, הוא לא רוצה לצאת עם חברים בערב כי הוא בדיוק צריך בדחיפות להישאר בבית ולראות DVD לבד, ועבודתו בבנק להלוואות מסתכמת בסירוב לכל, אבל כל, בקשת הלוואה. לכל זה יש הסבר – לפני כשנתיים הוא התגרש מאשתו, ומאז היא עדיין רודפת אותו בחלומותיו והוא לא מסוגל לעשות כלום, או משהו כזה. או אולי זו היתה פלישת חייזרים ירוקים מביתלג'וז שגזלו את רצונו לחיות? לכו תדעו. בכל מקרה, לא תירוץ משכנע במיוחד.

ואז, יום אחד, קרל נקלע בטעות לנתיב של ברנש אותו שמח לא לפגוש מאז בית הספר התיכון. אותו מכר-פייסבוק גורר אותו לכנס של איזה גורו לבן בגדים וכחול עיניים, העונה לשם פול ניומן אילולא היה מת. בעצם, הוא לא עונה – הוא רק מדבר ואחרים עונים. והם עונים "כן". זו מהותה של תורת הגורו: להיפתח לכל דבר שיגיע, להיות קשוב להזדמנויות שהעולם מציע, לומר כן לכל דבר. אנשים שאומרים לא לעולם גוזרים על עצמם קיום עצוב, בודד, חסר חברים ולא משהו באופן כללי.

לאחר אחד ממפגני השכנוע-ההמוני הפחות משכנעים שנראו אי פעם על מסך הקולנוע – ויש לי חשד שזה בכוונה – קארל מחליט להיענות לגורו. וכך הוא אכן עושה: מאותו רגע, הוא אומר כן להכל, החל מדואר זבל וכלה בבקשות לטרמפים. אני חייב לציין, אגב, שהוא יוצא מזה לא רע. לו אני הייתי עונה בחיוב לכל דואר זבל שאני מקבל, הייתי יורד מנכסי בתוך שבוע ועובר ארבע הגדלות חזה. אבל איכשהו, לקרל אמירת הכן עושה בעיקר טוב. בין השאר, הוא פוגש את אליסון (זואי דשנל), בחורה שהיא הסטריאוטיפ של כל הבחורות שחנונים משעממים נמשכים אליהן בסרטים: מקורית, ספונטנית, לא צפויה, יוצרת, פרועה, וכן הלאה. בקיצור – מישהי שבחיים האמיתיים מן הסתם תוציא אדם כזה מדעתו בתוך שעתיים וחצי. אבל בסרט הוא נקשר אליה במהירות, עד הרגע שבו מתגלה שלפעמים צריך לומר 'לא' לדברים, ויש בעיה.

העלילה, כפי שניתן להבין, היא לא הצד החזק של הסרט, אבל התסריט מפצה עליה בהרבה שנינות. סצינות כגון סוכני אף.בי.איי. מטומטמים המערבבים את כל האיומים שאמריקה חשבה שיש עליה מאז מלחמת העולם השניה, הכנס ההמוני של אגודת אומרי-ההן הפנאטים, או נסיון התאבדות מגוחך בתכלית, משדרות לקילומטרים אוירה של "זה מטומטם לחלוטין, אבל יהיו קטעים. בואו נכניס את זה לסרט". והם צודקים – באמת היו קטעים. מסביב לדמויות הראשיות מסתובב מגוון גדול של דמויות משנה מופרכות יותר או פחות (כמו מנהל הסניף של קרל, המעריץ את הארי פוטר) וכך הסרט יכול להימנע מסצינות רומנטיות ארוכות ומתמרחות.

הסיבה האחרת להצלחת הסרט היא השחקנים הראשיים, המפזזים בתוך השטויות שהתסריט מפיל עליהם. זואי דשנל, בתפקיד אליסון, מבריקה ממש בכמה קטעים (במיוחד ההופעות של להקת 'מינכהאוזן באמצעות שליח' וחמשת מעריציה) וטובה גם בשאר הסרט. וכמוה גם האיש שעל הפוסטר – ג'ים קארי. אמנם בסרט הזה הוא לא לגמרי נטול פרצופים מעוקמים שלא ברור את מי הם עדיין מצחיקים, אבל חלק גדול מהזמן הוא דומה יותר לג'ים קארי השחקן הדרמטי המוצלח. הוא יורה שורות מחץ בפרצוף רציני למדי, ונראה, אפילו בקטעים המגוחכים ביותר, כאילו הוא באמת מרגיש את מה שהדמות שלו אמורה להרגיש. הוא הצליח לטעון גם דמות שאינה אלא קריקטורה, במספיק אופי כדי שיעניין אותי מה יקרה לה, וגם גרם לי להתעלם מחלק ניכר של חולשותיו של הסרט.

ואלה לא חסרות – כאמור, יש מספר סצינות שאפילו הפעלת האידיוטומט בעוצמה מלאה לא יכולה להתגבר עליהן, והעלילה טיפשית עד טיפשית ביותר. אבל לא בשביל העלילה הלכתי לסרט. אם ציפיתי לקבל קומדיה גרועה שהכיף העיקרי בה יהיה כתיבת ביקורת אכזרית, הרי שקיבלתי סרט חמוד ביותר, מצחיק מאוד ומעורר סימפטיה לפרקים.