כפרת עוונות תשע"ח

כותבי האתר מכים על חטא על הביקורות שלא כתבו השנה: כמה מהסרטים הטובים (והגרועים) שפשוט לא הספקנו לדבר עליהם. סליחה

אמנם צוות הכותבים של האתר השנה מונה יותר מאדם אחד, אבל זה בהחלט לא אומר שהשנה פרסמנו ביקורות על כל הסרטים הראויים לביקורת.ולכן, לכבוד יום הכיפור ובהמשך למסורת הכפרות של שנים שעברו, החלטנו לכתוב כל אחד מה היה הסרט (או הסרטים) שהוא הכי מצטער שהוא לא כתב עליהם ביקורת השנה. סליחה.

יהונתן צוריה:

"קונג" משעמם, "נורמן" מוזר, "מעבר להרים ולגבעות" חמוד אבל קרינג'י, "אוקג'ה" הוא בסך הכל קצת אכזבה מהבמאי הכי טוב בעולם כרגע, "טריינספוטינג 2" הוא אחד מסרטי ההמשך הכי טובים שנעשו וחבל שלא יצא לי ממש להרחיב על כולם, אבל איך,אוי, איך אפילו לא כתבתי מילה על "נשות המאה ה20?" כן, יש סרטים שחבל שלא השקעתי בהם יותר מאמץ, אבל אף אחד מהם הוא לא הסרט הכי טוב מבין הסרטים שהופצו בארץ ב2017, ו"נשות המאה ה20" הוא כן. מדובר בסרט קטן, כן, ועם הרבה אינטלקטואלים שמדברים באינטלקטואלית על דברים אינטלקטואלים, דבר שעלול לסנן מראש חלקים לא מעטים של הקהל, אבל לעזאזל, מדובר בסרט עם הלב הכי רחב שיצא כבר הרבה זמן. ובתקופה הזאת, קצת אהבה, אמיתית, לא יכולה להזיק לאף אחד. מדובר בסרט שלא חוסך כאב מהדמויות שלו, שלא מעגל פינות ושלא נכנע לקלישאות, אבל בכל זאת מחמם את הלב ושבא פשוט לראות אותו שוב ושוב. ואנט בנינג, אוי, אנט בנינג – לא ברור לי איך היא לא כיכבה בעונת הפרסים הקודמת, והעובדה שהיא אפילו לא השיגה מועמדות השנה אומרת דברים רעים בעיקר על האוסקר. שום דבר לא באמת הכין אותי לכך שהסרט הזה יצליח להיכנס ישר ללב שלי, והחרטה הגדולה באמת היא שלא מספיק אנשים יצאו וראו אותו. אז לקראת עונת ההשלמות שאנשים עושים, אני מבקש – תנו לו צ'אנס. מדובר באחת מהיצירות הטובות, מחממות הלב והנפלאות שנעשו בארצות הברית. אולי אי פעם.

ואם כבר אנחנו בסליחות וכאלה, אז: היי, מפיצים בארץ? לא סולח. לא, לא היה השנה איזה שם גרוע באופן בלתי נתפס או משהו כזה, אבל בואו תגידו לי: איפה "גדרות"? מי הוא הפאשלונר שהצליח לא להפיץ סרט שלא רק שהיה מועמד לכמה אוסקרים, כולל בקטגורית הסרט הטוב ביותר, אלא אפילו יצא עם פרס, ולא בקטגוריה שולית (ויולה דיוויס, שחקנית המשנה הטובה ביותר)? איך קרה שהסרט (הנהדר, יש לציין) הזה התגנב ל-VOD בשקט שקט במקום לצאת בקול תרועות למסך? מה לא בסדר איתכם?

מתן בכר

יש כמה סרטים בולטים וטובים שלא קיבלו השנה ביקורת באתר, אבל החלטתי לשים את הזרקור על אחד קטן שרובכם כנראה דילגתם עליו. אני לא חושב שראיתי השנה קומדיות מוצלחות, פרט לסרטי הקומיקס שהיו משעשעים לפרקים ("לגו באטמן" היה המוצלח מביניהם באספקט הקומי). במקומן, ה"קומדיות" הטובות היו סרטים שלא כוונו להיות כאלה, אבל היו כל-כך גרועים או מוזרים שזה היה מצחיק. ולכן אני חייב להגיד שבינתיים הסרט שצחקתי בו הכי הרבה השנה הוא כנראה "הצלצול 3". לא, זו לא טעות.

האמת, לסרט הזה היה פוטנציאל. הקלטת המקוללת מהסרט המקורי השתדרגה, ועכשיו סמארה הורגת אנשים דרך קובץ וידאו (כנראה בגלל שחלק גדול מקהל היעד של הסרט לא יודע מה זו קלטת). יחד עם הקונספט שלפיו אפשר להינצל מהקללה אם מראים את הסרטון למישהו אחר והתרבות של סרטונים ויראלים, היה אפשר לעשות עם זה דברים מאוד מעניינים. אבל הסרט מחליף כיוון כל עשרים דקות בלי לדעת מה הוא רוצה להיות, ולכן גם נכשל לחלוטין בדבר היחיד שהוא אמור להיות – סרט אימה. כשאין אפילו רגע מפחיד אחד, כל מה שנותר לעשות כצופים זה לצחוק מהמשחק האיום, הדיאלוגים המביכים והג'אמפ-סקיירס שאפשר לחזות מקילומטרים. שבעה ימים אחרי שתצפו בסרט הזה כבר לא תזכרו אותו. אבל וואו, כמה צחקתי.

נעמה רק

לרקוד – לעולם האנימציה לילדים היו שנים חזקות מזו. "מכוניות 3" הוא אחד הסרטים הכי אנמיים בתולדות פיקסאר, "בייבי בוס" של דרימוורקס היה בעיקר משונה, "גנוב על העולם" עניין בעיקר ילדים בני 3 ועל "אימוג'י הסרט" אין צורך להרחיב. איפשהו באמצע היה גם "לרקוד!", סרט שבהעדר תחרות, אבל לא רק, מסתמן כאחד מסרטי הילדים הכי סבבה של השנה. לא מצוין, אבל יפה ונוגע ללב ברגעים החזקים שלו.

קשה לי להלל את הסרט המוזר הזה בלב שלם כי היו בו הרבה דברים שלא אהבתי. הוא מעגל פינות ומקצר את הדרך כפי שסרטים לילדים נוטים לעשות יותר מדי. זה סרט תקופתי, אבל עם יותר מדי אלמנטים מודרניים או ילדותיים שהורסים את האווירה והאשליה, מעיצוב הדמות הראשית דרך בדיחות הפלוצים ועד ההעדפה של שירי פופ על המוזיקה הקלאסית שהולמת יותר את עולם הבלט (לא בקטע באז לורמני, בקטע של "שמעתי שילדים אוהבים את סיה"). גם העלילה הצדדית מסוגת "אני בחור טוב ורגיש אז מגיע לי לזכות בנערה למרות שאני קריפ" ביאסה. אבל באמצע הסרט קרה משהו מוזר – הוא גידל לב. (רוב) הדמויות שעד אז נדמו מרושעות ללא סיבה גילו את החמלה והאמפתיה. הגיבורה האמביציוזית עד כדי בחילה הפכה מורכבת ומעניינת יותר ואפילו המחזר הקריפ הבין, לפחות חלקית, שהוא יצא קצת טמבל. אז בסוף יצאתי עם דמעות, למרות השיר של קיילי ריי ג'ספן. אולי אפילו קצת בזכותו.

מאהב כפול – זה לא חוכמה להגיד "אהבתי כל סרט של הבמאי הזה שיצא לי לראות" אחרי שמראש ויתרת על כל סרט שהתקציר או המוניטין שלו קצת הרתיע אותך. אז הנה, גם אלי הגיעה סוף סוף הידיעה שלפרנסואה אוזון יש גם סרטים מחורבנים. האמת, הייתי ממש בעדו לפחות חצי מהדרך, עד שהוא התחיל לברבר על פסיכולוגיה ומיניות נשית ולהדהד את הסטריאוטיפ המעיק הזה שנשים רוצות גבר חזק ומפחיד ואוהבות מין שמרגיש, לפחות חלק מהזמן, כמו אונס. גברים רגישים? פחחחח, מי רוצה דבר כזה בכלל. וכשחשבתי שהסרט לא יכול לבאס אותי עוד יותר, הוא החליט שבא לו על קצת אימה גופנית. אם לצטט את שותפי החכם לצפייה: "זה כאילו אוזון עשה תחקיר ממש ארוך על ייצוג תרבותי ופסיכולוגיה של תאומים אבל אז לא היה לו זמן לסיים את העבודה והוא כתב הכל בלילה לפני הדד ליין". מסתבר שיש גבול כמה הנחות אפשר לעשות לסרט רק בגלל שהשחקנים יפים בהגזמה והצילום מהמם.