כפרת עוונות תש"פ: תמונה קבוצתית

כל הסרטים שלא כתבנו עליהם, והיינו צריכים - חלק 1 מתוך 3.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לבקש את דעתנו על סרטים שיצאנו במהלך השנה האחרונה ולא התייחסו אליהם באתר. 


השנה זה יהיה קצת אחרת.

לרוב, אנחנו מסתפקים בכתבה אחת של כפרת עוונות על כל הסרטים שלא כתבנו עליהם בשנה החולפת ואנחנו מרגישים פספוס לגבי זה. הפעם, יש לנו שלוש. אבל כולן, בכל זאת, נסובות סביב אותה השאלה הכללית: " מה היה הסרט שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?"

יצחק בארי: אחת מהאשמים העיקריים לאינפלציית התוכן שתוקפת אותנו בשנים האחרונות היא חברת נטפליקס. חוץ מרכישות רבות של זכויות הסטרימינג לסרטים ולסדרות, היא גם מעלה בהתמדה את כמות התוכן המקורי שלה, ויש עוד ועוד תוצרים שמצטרפים לרשימת הצפיה שלי, שהולכת ומתארכת יותר ויותר מדי.

כך יצא שלמרות שאני משתדל לעקוב אחרי תכנים חדשים ולצוד את מה שמעניין, לחלוטין פספסתי כמה דברים שאין לי עדיין מושג מה הם ומה טיבם – או לחילופין, שמתי את ז'יטוני הזמן היקר שלי על משהו מאכזב. בהחלט צריך כאן איזושהי כפרת עוונות הכוללת הפנייה מדוייקת לתכנים השווים יותר של מעצמת הסטרימינג.

מה שמוביל אותי לסרט אחד של החברה שהתגלגל למסך שלי ממש יומיים אחרי שיצא, ומצד שני נעלם מהרדאר של פחות או יותר כולם – "פולאר: המתנקש". זה סרט טראש טהור, מזוקק, עשוי כולו ממונוסודיום גלוטמט בלי גרם אחד של משהו מזין – אבל כמה שנהניתי מהזבל הזה.

זאת בעצם מין גירסה של ג'ון וויק למבוגרים עוד יותר, שמתענגת לא רק על אלימות וסצינות מסוגננות אלא גם על עירום ומיזוגניה גסה, כולל סצינה אחת בוטה על גבול הפורנוגרפיה הקשה. השם המוכר היחיד כאן (פחות או יותר) הוא מאדס מיקלסן בתפקיד הראשי, שמגלם מתנקש בכיר בשורות ארגון מתנקשים סודי וחובק עולם שמעסיקיו קמים עליו להורגו, והוא מקיים בהם את מה שמקיימים באנשים כאלו.

זה סרט אלים, מגוחך, צפוי, מצחיק לפעמים – בדרך כלל לא בכוונה – אבל מהנה כמו אני לא יודע מה. אולי זה כי הוא כל כך מודע לעצמו. הפעם אחרונה שנהניתי כל כך מטראש מובהק היתה ב2011 עם "מרדף עצבני" של ניקולס קייג'. מתברר שמדי פעם צריך איזשהו זבל שיודע שהוא זבל, ואז משתדל להגיש את עצמו בצורה הנעימה ביותר לחיך האפשרית. זה מנקה את התאים הנמוכים במוח, או משהו. תנו לו צ'אנס.

תום שפירא: "האחים סיסטרז" נשמע כמו שם של קומדיה גרועה, וחבל – כי השם הזה מסתיר את אחד המערבונים הכי טובים של המאה ה-21. אלי (ג'ון סי ריילי) וצ'ארלי (חואקין פיניקס) הם האחים הטיטולאריים, ציידי הראשים הכי קשוחים במערב הפרוע. הם נשלחים על ידי הבוס העשיר שלהם בעקבות הרמן קרמיט וורם (ריז אחמד), עובד לשעבר עם סוד שמבטיח עושר מהיר שמצליח לפתות לצדו את הבלש הפרטי ג'ון מוריס (ג'ייק ג'ילנהול) – האיש שהיה אמור לעזור לאחים למצוא את וורם.

אחד הדברים שאני אוהב בסרטים היסטוריים הוא כאשר הם מרגישים כאילו הם באמת התרחשו בתקופה ובמקום זר ולא סתם מכילים אנשים בתחפושות של אבירים, או סמוראים, או קאובויים. אני לא יודע איך באמת היו חיים במערב (ועד כמה הוא היה פרוע) אבל "האחים סיסטרז" מרגיש הרבה יותר אמין מרוב הדוגמאות הקולנועיות: לרכוב כל היום זה קשה, הטבע עוין ואלימות בתשלום זה עסק נבזי ומסוכן במיוחד. זה גם מוסיף לתחושת הפליאה כאשר נתקלים בדברים נעימים. אחת הסצנות הכי טובות בסרט כוללות את המפגש הראשון של האחים עם הטכנולוגיה החלוצית הידועה בשם "אמבטיה".

"האחים סיסטרז" הוא סרט מתעתע – כזה שמתחיל בתור מערבון טיפוסי, הופך לדרמה משפחתית ועוצר כמה פעמים באזור הקומדיה. זה סרט באמת לא צפוי, לא בגלל שיש טוויסטים מזעזעים אלא בגלל שהדמויות מתנהגות באופן אנושי ומסרבות ללכת לפי תכתיבי הז'אנר. יותר משזה סרט של עלילה זה סרט של עולם ושל דמויות – וכאשר מדובר בסרט כזה זה בהחלט עוזר שכל ההופעות מצוינות. פיניקס אולי משחק את סוג הדמות שכבר נהיה מזוהה איתו – איש אלים ועצור שמחזיק בקושי את כל הזעם שנבנה בתוכו – אבל הוא משחק אותו ממש טוב, וג'ון סי ריילי מדגים פה, פעם נוספת, שאם התפקיד טוב יש מעט מאוד שהוא לא יכול לעשות.

באתי בציפיה למערבון חבוי ויצאתי מיצירת מופת סודית.

 

מתן בכר: יש בהוליווד שחקנים גבוהים כמו וינס ווהן וארמי האמר אבל אין סרטים על החוויה של להיות גבוה או הרבה שחקנים שהם שני מטר ומעלה. כשכן יש כאלו, הם לרוב יהיו נבלים אילמים או אתנחתא קומית, ע"ע "שעת שיא 3", "שחק אותה סמארט" או הדמות של 'מלתעות' מכמה סרטי בונד. אפשר להביא דוגמאות כמו אנדרה הענק ב"נסיכה הקסומה" ושאקיל או'ניל שמופיע פה ושם – אבל הם היוצאים מן הכלל. זה לא שאי פעם היו לי שאיפות להיות שחקן, אך בתור מישהו שמתנשא ל 2.11 מטר, אני לא ממש יכול להגיד שראיתי ייצוג מרשים לגבוהים על המסך. לכן, כשנטפליקס הכריזו שהם עובדים על סרט בשם "נערה גבוהה", זה כמובן משך את תשומת לבי. לא שהיו לי ציפיות כלשהן, בהתחשב בסרטים אחרים שנטפליקס הפיקו, אבל הסתקרנתי לראות מה הם יעשו עם זה, וזה עוד יצא ביום-הולדת שלי, ממש כאילו קיבלתי מנטפליקס מתנה אישית. אחרי הצפייה, היה לי חבל שהיא לא באה עם פתק החלפה.

"נערה גבוהה" עוקב אחרי ג'ודי, תיכוניסטית שמתנשאת לגובה "המפלצתי" של 1.85 מ' וכולם מקניטים אותה בגלל זה. עכשיו, אני לא אעמיד פנים שזה לא גובה חריג לנשים בתיכון או שאני לא יודע מה זה להרגיש חוסר ביטחון ומבוכה בגלל הגובה בתקופה הזאת. אבל א. היא תיכונסיטית "הוליוודית" יפה עם מצב כלכלי לא רע בכלל וחמש דקות אל תוך הסרט היא אומרת "חושבים שהחיים שלכם קשים? אני צריכה לנעול נעליים של גברים". אני די בטוח שהחברה הכי טובה האפרו-אמריקאית שלך מתמודדת עם דברים קצת יותר קשים, ג'ודי. ב. נעליים זה בהחלט אישו, אבל בואי, זאת לא הקשה שבבעיות שלנו. וג. משום מה הסרט מציג את זה כאילו היא התלמידה הכי גבוהה בתיכון שלה, באופן כללי. האם התיכון הזה נמצא בפלך?

ככל שהסרט מתקדם, נחשף שבעצם נטפליקס רק רצו לעשות עוד רום-קום קלישאתי ומטופש וחיפשו דרך להפוך את הגיבורה למנודה חברתית. היא באותה מידה הייתה יכולה להיות ננסית או עם כתם לידה על הפרצוף. בהחלט לא ציפיתי מהסרט הזה להיות מורכב בשום צורה, אבל הוא אפילו לא מראה את הקשיים של להיות אדם גבוה בצורה בסיסית ובאזפידית של "17 בעיות שכל אדם גבוה מכיר". ג'ודי מספרת בקריינות על הדברים שמציקים לה בתור נערה גבוהה, אבל מראים על המסך אולי שניים מהם. בנוסף, היא לא דמות סימפטית במיוחד וכל דמויות המשנה סביבה הן קריקטורות סטריאוטיפיות. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מזדהה יותר מכל עם מפעיל האסקייפ רום המשועמם שמופיע לסצינה אחת ומשדר באופן מאוד אמין כמה נמאס לו לדקלם את השורות שלו עשרים פעמים ביום. היי, אולי זה רעיון לסרט הבא של נטפליקס: קומדיה רומנטית על מפעיל אסקייפ רום שמתאהב במישהי שממש גרועה בהם, ואז הם נתקעים ביחד בחדר שהוא מפעיל בחג המולד או משהו. על מי אני עובד, בטח יש לנטפליקס כבר שמונה כאלה בתכנון.

 

יהונתן: ל"לזרו השמח" סיפור מוזר. גם בסרט עצמו (שמתרחש באיזו מציאות קסומה בזמן לא ברור ומתארת את מסעותיו של לזרו שהוא, ובכן, שמח, בעודו עובד של בעל אדמות נצלן) אבל גם לסרט – הוא הגיע לפסטיבל ירושלים, ראה כי טוב, הלך גם לפסטיבל חיפה, החליט שמספיק לו והוא לא צריך לצאת לקולנוע ואז בשנייה האחרונה יצא להפצה (די סמלית) שהבטיחה לו מפלה (מסוימת) בין הכסאות. וחבל.

בניגוד לרוב סרטי הארט-האוס שמצריכים את הצופים להתאזר בסבלנות במהלך צפייה בסצנות ארוכות וחסרות פשר כשמישהו מבטיח להם שבצד השני הכל מלא משמעות, "לזרו השמח" מלא בחיים, ואנרגיה, ומסתורין, ונו – דברים שבשבילם כיף לבוא לקולנוע. הוא מסוג הסרטים שאם היו מקרינים אותם בכיתה, רוב התלמידים היו מתחילים בנחירת בוז ומסיימים מהופנטים למסך. לקראת סיכום השנה הלועזית המתקרב אלינו, אני מקווה שיותר אנשים ייקחו את הזמן וישלימו אותו, כדי לתת לו את המקום הראוי בסיכום המתקרב הנ"ל.

זוהר אורבך: למרות ש"הרודפים" הוא אחד הסרטים האהובים עלי של 2019, אני לא יכול לחשוב על תואר מחמיא יותר ומדויק יותר בשבילו מאשר "עשוי היטב". "הרודפים" הוא מותחן מבדר על האמר וגולט, שני אנשי ביטחון לשעבר בשנות השלושים של המאה העשרים, שחזרו מהפנסיה שלהם על מנת לתפוס את בוני וקלייד, צמד פורעי החוק שנהיו לסלבים, והונצחו ככאלה בין השאר בזכות הסרט מ-1967 של ארתור פן, "בוני וקלייד".

ובעוד "הרודפים" כנראה לא יהיה קלאסיקה כמו "בוני וקלייד", אם תשאלו אותי, הוא לא נופל ממנו מהותית. ביניהם הבדל אחד עיקרי: בעוד "בוני וקלייד" היה סרט מהפכני בקולנוע האמריקאי, כזה שלימד מחדש את הקהל איך לראות ולהגיב לאלימות על המסך, "הרודפים" הוא כמעט במובהק לא מהפכני. הגלגל לא מומצא פה מחדש ולמרות שאני תמיד מרגיש שסרטי "גברים סטרייטים זועפים מנופפים באקדחים"  הוא המאוס בז׳אנרים שלהוליווד יש להציע, אחת לכמה זמן מגיע אחד מוצלח במיוחד שמלמד אותי שכל עוד סרט עשוי טוב מספיק, מותר לו להיות מיושן כמה שירצה.

"הרודפים" הוא בבסיסו סרט שוטרים-וגנבים קלאסי על שני אוכפי חוק בדימוס שבגיחה חד פעמית מהפנסיה מגלים שפורעי חוק קרי לב יכולים להפוך לסלבריטאים לכל דבר ועניין. העניין הוא שגם התרפקות על הימים הטובים ההם אין שם: האמר וגולט היו פעם שם דבר, אבל במהלך הסרט נזכרים בצמרמורת באלימות בזכותה השיגו את שמם הטוב וכנראה מבינים למה מלכתחילה יצאו לפנסיה. זה סרט שאמנם נזכר בחדווה בימים בהם גברים היו גברים – אבל מבהיר שטוב שהימים האלה עברו. דאבל פיצ'ר של הסרט הזה עם "בוני וקלייד" יעבוד לא רע בכלל, אבל טריפל פיצ'ר שלו עם "הבלתי-נסלח" של קלינט איסטווד יכול גם לשדרג אותו באותה מידה.

קווין קוסטנר, בתפקיד המרשל המבוגר ביניהם, עושה עבודה מוצלחת, ו-וודי הארלסון עוד יותר. אבל בעיני, גונבת ההצגה של הסרט היא קת'י בייטס, בתפקיד המושלת אמא פרגוסון.

למעט מונולוג אחד (מצוין) אף אחד כאן לא מדבר יותר מדי, מתוך איזשהו ניסיון של התסריטאי להבהיר כמה יפה הוא יכול לכתוב; גם הבמאי ג'ון לי הנקוק ("הזדמנות שנייה", "להציל את מר בנקס") מביים את סצנות הפעולה ביעילות ולא בניסיון להרהיב יותר מדי. "יעילות" היא מילת המפתח פה. אני חושב שאפשר לומר ש"הרודפים" הוא הסרט היעיל של השנה – סיפור פשוט שמסופר היטב. וזה דבר מצוין.

אדם קלין אורון: השאלה המלווה את הסרט 'יונתן אגסי הציל את חיי' היא "האמנם"?

כי יונתן לא היה תמיד אגסי: הוא נולד יונתן לנגר, נער ממשפחה מתפרקת מחולון שהצליח להפוך לאחד מכוכבי הפורנו ההומוסקסואלי הגדולים בעולם. יונתן אגסי הוא שם הבמה שלו, ובו הוא משתמש גם בהפקות הפורנו וגם בקריירה שלו כנער ליווי. מבחינתו, כמו שיונתן חוזר ואומר בצורה שהופכת לפחות ופחות משכנעת, הוא חי את החלום: כולם מעריצים אותו, הוא מפורסם, הוא מצליח, ועל הזין שלו תפיסות מוסריות מיושנות. אם אין לו את יונתן אגסי, מה כבר יש לו?

מה שיש לו זה מערכות יחסים קצרות שמתרסקות שוב ושוב. קריירה שהולכת ודועכת. אמא שמקבלת אותו כמו שהוא, אבל שלא הייתה שם כשהוא היה קטן. וסמים. הרבה, הרבה סמים: בכדורים, בעישון, בזריקות לאברי גוף שונים, בהסנפה. כי הוא יכול להרשות לעצמו, כי זה כיף, כי לא פשוט לעשות סקס כל הזמן וגם להראות כאילו אתה נהנה מזה, ויותר ויותר, כי בלי זה הוא מתקשה לחיות עם עצמו.

כי תומר היימן, גאון תיעודי  (הפעם בלי אחיו), לא שופט את יונתן – אגסי או לנגר – הוא רק מציג אותו, בעצמו ובאמצעות התיעוד העצמי הבלתי-נלאה של יונתן עצמו. הוא נותן לנו לראות לבד שלא, יונתן אגסי לא הציל את חייו של יונתן לנגר. שאין דבר כזה סוף טוב, כי לרוב הסיפורים אין סוף. והוא עושה את זה במצבים הכי אינטימיים, הכי מרגשים, הכי מבהילים וגם הכי מגעילים שראיתי בסרט תיעודי. זה לא קל לצפייה, זה ממש לא לילדים, זה לא בדיוק סגור, אבל זה הכי קרוב לחיות חיים של מישהו אחר שתגיעו אליו, עם או בלי הצלה.

רז גרינברג:  "האשמים" הוא אחד הסרטים הכי אלימים שראיתי השנה, למרות שאף רגע אלים שמתרחש בו לא מוצג על המסך.

הוא אחד הסרטים הכי מותחים שראיתי השנה, על שוטר שחייב לפענח תעלומה לפני שהזמן אוזל, למרות שהשוטר הזה לא נוכח ולא יכול להגיע לאף זירת פשע. אבל הוא בעיקר אחד הסרטים שחודרים הכי עמוק לנבכי נפשו של גיבור קולנועי שראיתי השנה – וזה לא קורה דרך שיחות של הגיבור הזה עם פסיכולוג, אלא דרך השיחות שלו עם החשודים והקרבנות בפרשה שהוא מנסה לפענח, כשהוא תקוע במשמרת במוקד המשטרתי וחייב לנהל את השיחות האלה דרך הטלפון.

את אותו התהליך שאנחנו רגילים לראות גיבורים עוברים בקולנוע דרך מסע אפי שמוביל אותם ממקום למקום, הגיבור של "האשמים" עובר כשהוא נמצא רוב הזמן בחדר אחד (ומדי פעם בחדר אחר, ליד החדר ההוא), כמו נזיר בתהליך מדיטציה שמעוניין להגיע לשלווה נפשית – אבל חייב להתמודד לא רק עם השדים הפנימיים שלו, אלא גם עם אלה המאוד-מסוכנים שנמצאים שם בחוץ. בתור מי שלא ממש התחבר לגל המותחנים הסקנדינביים הספרותיים/טלוויזיוניים ששטף אותנו בעשור האחרון, "האשמים" היה עבורי חוויה מטלטלת. אחד הסרטים הטובים של השנה.


 מחר: שלוש קומדיות מהקיץ האחרון.