במקור: You Can Count
n Meס
תסריט ובימוי: קנת' לונרגן
שחקנים: לורה ליני, מארק
רפלו, רורי קולקין, מתיו
ברודריק, קנת' לונרגן
אחת מסדרות הטלוויזיה שמאוד אהבתי בזמנו הייתה 'שולחן לחמישה'. מה שייחד אותה היה הרעיון המפחיד את כולנו: מה יקרה אם אמא ואבא ייעלמו פתאום? איך נמשיך משם? בעולם שבו בני עשרים וחמש עוד גרים אצל ההורים ובני שלושים מתקשרים הביתה כדי לברר איך מבטלים דו"ח חניה, יש כח אמיתי לפחד הזה.
ב'מישהו לסמוך עליו' זה קורה מיד בהתחלה: שיחת חולין ליד ההגה, שניה של אור בוהק, ושוטר מקומי שצריך להסביר לבייביסיטר את מה שאי-אפשר להגיד מיד לשני הילדים הקטנים – ילדה בלונדינית ואחיה הקטן ממנה. בלוויה הם מחזיקים ידיים ומקשיבים-לא-מקשיבים לכל ה'גדולים' שמדברים. כל זה, כדאי לשים לב, מתרחש עוד לפני כותרות הפתיחה, למשך פחות מחמש דקות, ובלי שום מוזיקה דרמטית או אפקטים מיוחדים.
יותר מזה: אחרי הכתוביות, בעוד אני כבר מכין את עצמי לגרסה הקולנועית של סאגת בני סאלינג'ר, הסרט דווקא בוחר לדלג בקלילות על שלב ההתמודדות עם הטראומה. אין לנו מושג מי גידל את הילדים, מה קרה להם בתיכון, או איך הם התבגרו – הכל נשאר פתוח. עכשיו סמי (לורה ליני) – אותה ילדה בלונדינית – עובדת כאחראית הלוואות בבנק מקומי ומתפקדת כאם חד-הורית לרודי (רורי קאלקין, אח-של), בן שמונה מתוק ואינטליגנטי להפליא. היא עדיין מתגוררת באותה עיירה קטנה. אחיה טרי, לעומת זאת, הוא פריק מסטול שנדד ברחבי היבשת בחיפוש אחר עבודה, סמים ומטרה לחייו. כשהסרט נפתח הוא מגיע לבקר את סמי, לראשונה זה שנתיים, כשהוא מרושש ועייף, ועם שלושה חודשי כלא מאחוריו.
סמי היא בחורה אחראית, רצינית ומאמינה. טרי מרחף, זורם עם החיים, כזה שתמיד מסתדר איכשהו. אבל הם אחים, ואין להם הורים. כל מה שיש להם הוא אחד את השניה. אפשר לצפות שהעובדות האלה יובילו את הסרט לכיוון מלודרמטי, סוחט-דמעות וקלישאי, אבל בחיים האמיתיים זה לא עובד ככה. והחיים האמיתיים, אולי יותר מכל דבר אחר, מככבים בסרט הזה. אולי אפשר לזקוף זאת לזכות התסריט (שאגב, היה מועמד לאוסקר) שמצליח להתחמק בחכמה מכל הפחים הצפויים ולהפתיע את הקהל גם בהתפתחויות שבמבט לאחור נראות ברורות וצפויות.
סמי משכנעת את טרי להישאר בעיר, לפחות לכמה ימים. טרי מקבל את ההצעה, וכשהבוס החדש של סמי (מת'יו ברודריק, יפיוף-נעורים-לשעבר שהופך לדמות קומית במופגן) לא מאפשר לה לאסוף את רודי הקטן מבית-הספר באמצע יום העבודה, טרי מבטיח לעזור. לטרי יש את כל הזמן שבעולם, ורודי די מחבב אותו, אבל השאלה היא האם אפשר לסמוך עליו. האם טרי הספונטני וחסר האחריות, שאין לו אלוהים, לא יהרוס את הילד? ואולי מה שהורס את הילד היא דווקא אמו המגוננת, שאינה מוכנה לספר לו דבר על אביו שעזב אותם?
שאלות, שאלות, ותשובות אין. סמי רוצה להחזיר את טרי לדרך הישר, אבל בינתיים קופצת ממערכת יחסים אחת לשניה ומתנהגת בילדותיות מקסימה. טרי רוצה לזרום עם הדברים ולתת לרגשות להוביל, אבל בינתיים עוצר כדי להיות בוגר ואחראי ולמלא את הבטחותיו לסמי. אין שחור ולבן, והאפורים הולכים ומתערבבים זה בזה. אפילו הכנסייה כבר אינה מאמינה בגיהינום וגן עדן, כך שגם האב רון (קנת' לונרגן, שגם כתב וביים את הסרט), כמו כל הדמויות הגבריות בסרט, אינו מסוגל לתת לסמי ביטחון ויציבות. ככה זה.
אבל אולי זה מה שעושה את הסרט הפשוט הזה לכל-כך מקסים. זה, כלומר ה'ככה זה', כלומר זה שהוא אמיתי: חודר ומצמרר לפעמים, מצחיק עד דמעות בפעמים אחרות. יש בסרט הרבה סצנות לא-פתורות, אבל אין אף אחת שנמרחת או מנסה לרגש בכוח. כמו בפתיחה, גם בשאר הסרט נותן הבמאי אמון בקהל הצופים ומרשה לעצמו לדלג על סצנות הממחטה הצפויות לטובת רגעים אחרים – אולי דרמטיים פחות – אבל הרבה יותר נוגעים.
בלי אמא ואבא, העולם נראה הרבה יותר מפחיד. והפחד הזה, אצל סמי, טרי וכל אחד מהצופים, מניע אותם ואותנו לחפש מישהו להישען עליו – יד, צוואר, כתף. לסרט הזה כדאי ללכת עם מישהו שאוהבים, ולהחזיק ידיים חזק. אין תשובות, אין הפי-אנד, אין קוסם בסוף, אבל כדאי ללכת. תסמכו עלי.
- האתר הרשמי
- לורה ליני – אתר מעריצים
- שולחן לחמישה
- מדריך לבייביסיטר
אהרו''כ!
שאני אבין: הסרט מוגדר כאן כ"לא דרמה ולא קומדיה" או כ"גם דרמה וגם קומדיה"?ברגע שאמצע בירושלים מישהו לבכות לו על הכתף – נלך לראות.
שניהם וכל-אחד מהם
בעת ובעונה אחת. דראמדי מושלמת.
ובאמת חבל שתפסיד אותו, אז… האם יש ירושלמיות המעוניינות בטווידלדי לבכות לו על הכתף ולהיפך?
תודה, תודה,
אבל באמת לא הרחקתי באמוציותי.
סה"כ התכוונתי שאצטרך לשכנע אחד מהחברים שלי להופיע בירושלים, או את אחד מהמכרים הנורמליים שלי (יש. קצת.) לבוא איתי לסרט.
ומקסימום…
לבד, כמו בחצי מהסרטים.
אז על מי לסמוך?
יש סוג של סיפוק שאני חש כשמישהו מוציא לי את המילים מהפה ורק עושה את זה פחות עילג ממני. בדיוק על הדברים של נונין אהבתי את הסרט הזה. יופי.
אז על מי לסמוך? בהתחלה נותנים לנו את הרושם שהאחות הבוגרת והאחראית היא הצוק האיתן הזה. בהמשך מתערער הרושם הזה ואני לא בטוח שלא התכוונו להשאיר אותנו עם התחושה שדווקא הזרוק והמיטלטל הוא זה שנכון לסמוך עליו ברגע של מבחן. ובכל מקרה – התשובה איננה חד-משמעית.
על הדת ומוסד הכנסיה אולי גם אי אפשר לסמוך, אבל הכומר בהחלט מופקד על תפקיד ה"מורה הרוחני" במובן האנושי/ אוניברסלי של המלה ואולי בניגוד לתפקיד הדוגמטי הצפוי (הזכיר לי כמה כמרים קולנועיים אחרים – זה מ"סופת קרח" וזה מ"גשם של אבנים" וכמובן ההוא מ"כומר").
ג.
תודה על ההמלצה!
לא ראיתי עוד את הסרט, ולמעשה לא שמעתי עליו עד עכשיו, אבל עכשיו ברור לי לחלוטין שאני רוצה לקרוא אותו.
אני גם רוצה להוסיף שההודעה הזו היא הכי קרוב שהגעתי אי פעם להיות האהרו"כ.
אה, ושאלה – איפה היומית, לעזאזל?
בעמוד הראשי,
מתחת לכותרת של האתר.
ביקורת טובה.
עשתה לי חשק לראות את הסרט, ואני בדרך כלל לא רואה כאילו סרטים. אבל בכול זאת נראה לי שאני אחכה לוידאו, זה עושה רושם של סרט מהסוג שאני מעדיפה לראות בבית.
אז מה שאתה אומר
שזה סרט שהכוח שלו הוא שהוא לא נראה כמו סרט? סרט שהקלישאיות ממנו והלאה? סרט שנראה כמו החיים? (לא החיים שלי, אותם אני שומר מעניינים כמה שאפשר. וPG-13)
כי אז נראה לי שאני אקח אותו בוידיאו (בקולנוע? למי יש זמן ללכת לקולנוע?
אפילו לא PG-13...
ללא ספק - אפשר בוידאו/דויד
מדובר בסרט מאוד 'ביתי' וחמים, שהאווירה הסלונית, עם טלוויזיה בגודל סביר, לא תשפיע עליו לרעה ואולי אפילו תשפר אותו. מה גם שעם האולמות הקטנים שהוא מוקרן בהם, אין הרבה הבדל, ובהתחשב בזמן שעבר עד שהוא הגיע, אני מניח שהוא כבר יצא בדויד ולא רחוק היום שיצא גם בווידאו. אבל זה לא לגנותו של הסרט: בפירוש סרט מצוין.
אכן, הוא כבר יצא בדויד
ראה הלינק ל'אמאזון' בתחתית הכתבה.
כמה מילים על הסרט
אחרי שהוא שכב כמה שבועות בחנות הדי וי די והעובדה שהיה לי מנוי חופשי חודשי גרמה לי לרצות לראות במה מדובר. אז לקחתי אותו לבוקר של יום חופש גדול אחד.
אחרי שהיא שכבה עם הבוס סוף 
ואז היא פורצת בצחוק שנשמע כמו תרנגולת שחולה במחלת הפרה המשוגעת, זה ממש נשמע מצחיק.
אז ככה-הסרט נחמד אבל יש בו הרבה רגעים די משעממים ואפשר לראות אותו בחצי עין מבלי לפספס יותר מדי. מה שאהבתי בו היה דווקא המשחק שנראה אמין בעיני ולא נגרר לאובר דרמטיות בשום שלב.
לא לגמרי ברור לי על מה הסרט זכה בכל כך הרבה פרסים כי הוא בסך הכל סרט ערוץ 4 של אחרי צהריים, אבל יכול להיות שזה פשוט אני שמעדיף סרטים עם עלילה מהירה יותר.
ולסיום, אם אתם הולכים לסרט שימו לב לקטע שבו היא נוסעת במכונית
סרט מצוין, נהנתי מאוד. סוף סוף סרט אמריקאי אבל שהוא לא הפקת ענק "שמסתירה" את עיקר הסרט. יש פה סיפור אנושי ומרגש ובכלל למה לראות בוידאו כשאפשר לפנק את עצמנו בקולנוע. רק בקולנוע אתה באמת בעולם אחר…
תודה על המחווה בניק
ונחמד לראות כאן אנשים חדשים.
ולעניים – אכן סרט 'קטן' בניגוד לאחרים – אבל זה לא עושה אותו פחות טוב. 'שולחן לחמישה' עצמה הידרדרה קשות אחרי שהעניין האמיתי מוצה והפכה לגירסא אחרת של 'דוסון קריק' או משהו דומה.
מה שגרם לי
לפני 9 חודשים ראיתי את הסרט עם בן זוגי בסינימטק.
ערב קיצי ירושלמי טיפוסי, בילוי מוצש טיפוסי בסינימטק הירושלמי שבנוי באחד האזורים היפים בי-ם, ממנו נשקף הנוף היפה בעולם וכל זה באווירה הכי נעימה ומזמינה שיש. האדם שאני אוהבת ואני הולכים לראות סרט. הערב הרומנטי המושלם. כשנכנסנו לאולם, שמתי עליו ראש והחזקנו ידיים.
אז התחיל ואז גם נגמר הסרט. זה לא סרט ככ כמו שהוא קתרזיס מתמשך ששואפים לריאות. כזה לא ראיתי הרבה זמן ואני בכלל לא יודעת אם להשתמש במינוח "ראיתי" זה מדויק. לצערי, אני יכולה רק לנחש מה עבר על בן זוגי באותו זמן, וחשבתי לעצמי שהלוואי והייתי יודעת.
כשיצאנו מהסרט ידעתי את כל מה שלא רציתי לדעת. התערבבתי לתוך אווירה שהיתה כבר אחרת. ברכב בכינו שנינו בלי לומר כלום וידענו שזה הסוף. חיפשתי דרך להסביר את הלא הגיוני, אבל בראש פיזזו לי במחול מוטרף הסיפור והדמויות, כאילו הסרט לא הוקרן על מסך דהוי, אלא נברא בשבילי. המצחיק הוא, ששכחתי את שם הסרט עוד באותו היום. זה היה כאילו מישהו כיוון אותי אליו כדיי לקפוץ מדרגה בחיים שלי ומשהוא מילא את יעודו הוא יכול היה להשכח. אבל לא הסרט נשכח, רק השם שלו.
הגעתי לעין הדג אחרי שאתמול, אחי הקטן שאל אותי מה הסרט האהוב עליי ולא זכרתי את שמו. עכשיו אני יודעת. העניין הוא שאני לא קופצת בקלות לתוך מאגרי סנטימנטים ומשתדלת שלא לתת תארים פטאליסטיים לאף אחד ולשום דבר מתוך ידיעה שמחר יכול לבוא משהו שיערער את הוודאיות של הקודם, אבל "מישהו לסמוך עליו" היה בשבילי תחילת הדרך. העובדה הזו טרם התערערה ואני בספק אם זה יקרה, הסיפור עוד בראש שלי.
אחריו לא תצאו כפי שנכנסתם, חישבו היטב לפני שאתם רואים אותו. המלצה חמה ממני: אל תתכחשו אליו.
גם אני ראיתי
את הסרט ביס,אחרי שדודה שלי הקליטה אותו בלי ציפיות.
אני זוכרת את התמונה של החיבוק של שני האחים כפרסומת לסרט.
האמת שאפ פעם לא חשבתי לראותו,זו גם הסיבה שלא ראיתיו עד עכשיו.
אני מצטערת להיות היחידה שלא מהללת אותו,אבל זו האמת.
הסרט הזה מזכיר לי חטיף שקניתי אתמול בסופר מזרח-מערב בשוק הכרמל.
על האריזה יש תמונה של לובסטר או משו דומה לו,ומסביבו צ'יפסים ארוכים וזהובים.
אמרתי לעצמי"איזה יופי,צ'יפס בטעם לובסטר"
אחרי שלקחתי אותו לידיים גילית שכתוב שם PRAWN שזה יותר סרטן מאשר לובסטר(אני לא מתיימרת להבין במאכלים לא כשרים,אז אני לא ממש יודעת אם התירגום ממש נכון..).
כשפתחתי את השקית ושלחתי את האצבעות לדלות אצבעות תפוחי אדמה התברר שהם מזכירים צ'יפס של חברת מזון מהיר שאני שונאת,וכך גם פריכותן(פריכות מצויינת,אגב).
הטעם היה,איך לומר,לא ממש דומה ללובסטר או לסרטן.
מאוחר יותר עשיתי ניסוי,נתתי לדודה שלי לטעום את הצ'יפס הזה(הגיע לה,אחרי שנתנה לי לראות את הסרט הזה)ושאלתי אותה איכ זה ואיזה טעם יש לזה.
היא לא ניחשה לובסטר או סרטן,אבל אחרי שאמרתי לה היא אמרה"רק בסוף אפשר להרגיש איזשהו טעם של לובסטר,עאלק".
לסיום,כשהשקית כבר התרוקנה כמעט לגמריי,הפכתי אותה וגיליתי שאין בחטיפ הזה אפילו טיפונת לובסטר או סרטן (משו בסטייל מרק בטעם עופ בלי עופ)אלא בעיקר קמח וטפיוקה ושמן צמחי-כך שהחטיפ הזה שקרוי PRAWN CRAKERS נטול פראוון הן מבחינת הטעם והן מבחינת מרכיביו.
בסוף זה לא ממש טעם רע,אבל ממש לא העניין שלשמו התכנסתי או קניתי.
כך לגבי הסרט.
בסופ זה נחמד ולא מזיק,אבל גם לא מרגש או מוסיפ משו.
סתם סרט,שאפשר לדלג עליו,ברור שלא שווה ללכת לקולנוע למענו.
גם אני ראיתי
בימוי
התסריט מצוין אבל גם הבימוי והעריכה. חבל שמר לונרגן לא מביים יותר במקום לכתוב תסריטים לסרטי ענק דרמטיים.
הרגישות המדהימה של הסרט. האמינות והאוירה. יצרו סרט מרגש וקסום במיוחד.
ולו רק בגלל מרק רופאלו.
העריכה.
ראיתי את הסרט לאחרונה ואהבתי אותו מאוד מסיבה שלא הוזכרה כאן עדיין : העריכה שלו.
כולם דיברו (ובצדק) על המשחק והתסריט הנהדרים, אבל בשבילי מה שעשה את הסרט הוא העריכה הנהדרת שלו, שמסיימת כל סצנה שתי שניות לפני שהיית מצפה. לפני שהשוטר מספר לנערה שההורים שלה מתים. לפני שאנחנו רואים את המריבה או את ההתאהבות. הסרט מתייחס לצופים בחוכמה ולכן מוותר על כל הסקה לוגית שנעשתה במוח של הצופים כבר ומשאיר אותנו עם סצנות ספציפיות שחשובות לו מאוד, שדרכן הוא בונה את הדמויות שלו בצורה טובה יותר.
מומלץ ביותר, ומזכיר את העובדה העצובה שאין ללורה ליני אוסקר.