ביקורת: יום נפלא

היי, איזה יום נפלא היום, לשחק וגם לחלום, יום נפלא לצאת למסע רצח בעקבות חטיפתה של נערה שנמכרה לזנות.
שם רשמי
יום נפלא
שם לועזי
You Were Never Really Here

לין רמזי מוכרת בעיקר בזכות שני דברים: סרטה הקודם "חייבים לדבר על קווין" וזה שהיא הבריזה ביום הראשון של הצילומים של "לג'יין יש אקדח" אותו היא הייתה אמורה לביים. ולכן, כאשר היא סוף סוף עשתה את "יום נפלא", אנשים התרגשו והסתקרנו. אבל לין רמזי עשתה עוד סרטים לפני "חייבים לדבר על קווין", ואני חושב שכדאי להכיר אותם לפני שנכנסים ל"יום נפלא", כי הם הכנה טובה לסרטה החדש: מעין תיאום ציפיות שהכרחי לעשות כדי שלא תתאכזבו מהתוצר שתקבלו.

אתם מבינים, בניגוד ל"קווין", הסרטים המוקדמים של רמזי הם סרטי ארט-האוס קשים. העלילה היא משנית, לא תמיד ברור מה קורה במסך, ונראה שהסרט יותר מתמקד במה שנרגיש מאשר במה שנבין. זה לא שאין התקדמות בעלילה או שהעלילה מתקדמת בתמונות של חיטה כמו שהסגנון של רמזי לא מציג את ההתרחשויות בצורה שהיא לחלוטין קוהרנטית. הרבה פעמים סצנות מקבלות משמעות רק בעזרת מחשבה או רק לאחר שראית סצנה אחרת. מדי פעם גם זה לא. אז אם אתם ראיתם רק את "קווין" ובהשראתו אתם רצים ל"יום נפלא" הייתי ממליץ לפחות לראות קצת מהם כדי להבין למה אתם הולכים להיכנס, כי "יום נפלא" הוא מעין מפגש בין הסרטים המוקדמים שלה ו"קווין" : משהו שמשלב את האלימות מסרטה הקודם והסגנון הקולנועי של הסרטים המוקדמים.

יש לו סיפור, ואחד אפילו לא מסובך (חואקין פיניקס משחק אדם שנשכר למצוא ילדה נעדרת של פוליטקאי שנחטפה ונמכרה לשירותי מין), אבל, כמו שאמרתי, הסרט מספר את הסיפור הזה דרך שוטים של חואקין פיניקס בוהה בסוכריות ג'לי. כולל קלוז אפ על סוכריות הג'לי, כי למה לא. השילוב של הסגנון הזה עם האלימות המתפרצת יוצר אווירה משונה שגורמת לסיפור להיות מאוד מקוטע ומצריך הרבה מחשבה של הצופים (ומדי פעם גם זה לא עוזר: לא מעט אנשים עוזבים את האולם בלי להבין לחלוטין מה קרה בסרט). וכל זה יוצר סרט שהוא.. ובכן, מעניין. יש משהו בסגנון הקולנועי של רמזי שהוא ייחודי ולא דומה לאף אחד אחר. משהו שהוא יפה, ומעורר עניין, ועשוי בצורה קולנועית מרתקת אבל אני לא יודע אם החוויה הסופית, לפחות במקרה של "יום נפלא", היא מהנה.

כיפית היא בטוח לא – לין רמזי היא לא בן אדם אופטימי במיוחד (המכנה המשותף של כל הסרטים שלה) אז שום דבר שמח לא ממש קורה בשום שלב של הסרט הזה אף פעם ומי שמצפה לאיזה מותחן מלוכלך וזול עם מלא אלימות יהיה מאוכזב כי פרצי האלימות לא מעניינים או תכופים מספיק (וזה כנראה בכוונה) בכדי להיות המוקד של הסרט.

במקום זה, המוקד של הסרט היא נפשו השרוטה והחבוטה של ג'ו, הדמות של חואקין פיניקס, כולל פלאשבקים והזיות (שרק בדיעבד אפשר להבין שהם כאלה). ג'ו הוא דמות שמנסה לגאול את עצמה בעקבות חטאי העבר שלה, בכדי כך שהיא עושה דברים רעים לאנשים רעים, אבל אף פעם לא ממש ברור מה המעשים הרעים האלה שג'ו מייסר את עצמו בגללם. קשה לקרוא לסרט ממש "מחקר דמות" על ג'ו, כי כשהסגנון כל כך אמנותי, והדיאלוגים רזים ומעטים, קשה להגיד שיש כאן איזה פורטרט מאיר עיניים על הדמות. זה לא שהוא דמות מסתורית כמו שהוא פשוט לא דמות כל כך מעניינת; כי חסר יותר מדי מידע לגביו כדי להתחבר אליו רגשית. חואקין, להגנתו, עושה את המיטב האפשרי מהמעט מאוד הזה – אבל היו לו תפקידים טובים יותר בעבר.

אה, כן, יש סצנה אחת שהיא ממש נהדרת של שני אנשים שלפתע מתחילים לשיר שיר פופ קיטשי. אם זה מרגיש לכם לא קשור כשאני שולף את זה ככה לפתע, זה אפילו פחות קשור כשזה מגיע באמצע הסרט. זאת עדיין סצנה ממש טובה. בכלל, כשהסרט "חוטא" בהומור, הוא מאוד מוצלח (הסיום גם מסתיים בטון משועשע), ורק נותר להצטער שיש מעט מדי ממנו.

אם לוקחים בחשבון שאתם נכנסים לסרט אמנותי ושלא תמיד תבינו את הכל, יש בהחלט מה להעריך ב"יום נפלא": הוא יפה, יש לו פסקול טוב, הוא מעניין, ויש בו את חואקין פיניקס, שזה תמיד דבר חיובי. אבל החוויה הסופית של הסרט היא מהורהרת, שזה תמיד סיכון מבחינת סרטים לסיים באווירה כזאת כי מהורהר זה לא נדהם, ו"לא נדהם" אומר שאלא אם נתנו לך משהו ממש טוב להרהר עליו, יש סיכוי שהסרט יפרח מזיכרונך לאחר כמה זמן. ונכון לכתיבת שורות אלה, לאחר שסיימתי את הסרט לא ממש חזרתי לחפור ולתהות על קנקנו. יש אנשים שהסרט סחף אותם, אבל משהו בשעטנז בין סגנון אמנותי לסגנון סיפורי ששונים אחד מהשני לא ממש מצליח להתחבר יחדיו לחוויה מטלטלת. מצד שני, קשה להגיד גם שמדובר בסרט גרוע. בסופו של דבר, בזכות הופעה טובה של חואקין פיניקס, רגעים עוצמתיים ואווירה כללית מהפנטת – הוא היה נעים, ונעים שהיה. זה פשוט שנעים זה לא סיבה לצאת מהבית לקולנוע.