מה הקשר בין דרמת-ספורט-ביוגרפית-תקופתית לסרט שודים הודי, חוץ מזה ששניהם בסטרימינג? התשובה היא ששניהם סרטים שפועלים לפי קלישאות מהתחלה ועד הסוף, ובכל זאת אפקטיביים ממש – וזאת הזדמנות לראות שוב כיצד ביצוע נכון של טרופים שחוקים יכול להיות מאד מהנה, ולפחות במקרה אחד, להגיע אפילו לרשימת סרטי השנה. הקודמת אמנם, אבל גם בדיעבד זה הישג.
ניו יורק, שנות העשרים של המאה הקודמת. טרודי, בת למשפחת מהגרים מגרמניה, רוצה ללמוד שחיה, ועדיף שחיה מקצועית. אבל היא: א. היתה חולה בדיזנטריה אז מצב השמיעה שלה ככה-ככה, ומים באופן קבוע רק יגדילו את הסיכוי שהיא תהיה חירשת לחלוטין. ב. היא בת, ושחיה זה משהו של בנים.
אבל טרודי עקשנית, ואמא שלה מגבה אותה מול אביה הפחות נלהב, וכך היא מתקדמת והולכת, ובאופן הו-כה-מפתיע מצליחה מאד וזוכה בתחרויות ארציות על ימין ועל שמאל. אבל חלומה הישן היה ונותר: לחצות את תעלת למאנש בשחיה. אם היא תצליח, היא תהיה האישה הראשונה לעשות זאת, והשביעית בסך הכל.
קלישאות הספורט-לפי-הספר שבתיאור העלילה הן בדיוק מה שהן: קלישאות ספורט-לפי-הספר. אפשר לדעת, בוודאי ובוודאי כשהסרט מבוסס (על ספר שמבוסס על) סיפור אמיתי, בדיוק איך הוא הולך להסתיים, וברוב המקרים גם את הדרך לשם. אבל כמאמר הקלישאה, קלישאות הן כך כי הן עובדות, והסרט הזה עובד. אלוהים, הוא כל כך עובד.
זה קצת מפתיע, בהתחשב בזהותם של הבמאי והתסריטאי של הדבר הזה – יואכים רונינג וג'ף נתנזון, שחתומים על פח האשפה הבוער "שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר". מצד שני, רונינג ביים גם את הסרט "קון-טיקי" שנסוב גם הוא סביב ים ומים והצליח בביקורות ובפרסים, ונתנזון… לא יודע, היתה לו קריירה עניפה – אפשר להחליט אם ליפול על "תפוס אותי אם תוכל" או על "מיליארד סיבות לשוד". מה שבטוח, שאת "אישה צעירה והים" הוא כתב בבוקר בו הוא קם על צד ימין, כי הסרט הזה פשוט אפקטיבי.
המהלך הכי בולט בדרמות תקופתיות כגון דא הוא הסקסיזם שחסם את דרכן של נשים בכל תחום בערך. כאן טמון הפח הראשי ליוצר שבא לכתוב דרמה כזו: הקו בין מניפסט חברתי (צודק ככל שיהיה) לבין סרט בו האתגרים החברתיים קשורים לדמויות באופן מהותי, אכפת לנו מהן בפני עצמן, כשהתסכול הנובע מתנאי החברה מוסיף עומק אבל לא הופך לחזות הכל. רונינג ונתנזון לא חצו את הקו הזה: בחציו הראשון של הסרט טרודי מלאת חיים וחשק והתקלות שבפניה אינן מהותיות גם ככה, ובחצי השני – אותן תקלות נשארות אכן בקו של ההיבט שמוסיף תסכול לאתגרים, אבל הסיפור לא מתיימר להיות מייצג הפמיניזם מול כוחות הדיכוי. לאורך הסרט, דילמות נוספות שקשורות לכוחן המוחלש של נשים מוצגות, בעיקר דרך דמות האחות של טרודי שבתחילת הדרך עוד האפילה עליה אבל כעת נתונה ללחצים על הקמת משפחה וקריירה ש"מתאימה לנשים"; אבל גם זה לא נכתב רק בשביל ההמחשה, אלא כדי להעניק מניע אישי נוסף לעקשנותה של טרודי. רגע ראוי לציון בהקשר זה הוא השיא של המערכה השלישית: הסרט מתמקד בצורה הפשוטה ביותר כיצד הצלחתה של טרודי נתנה השראה לנשים ובחורות, ובכך מעודד במקום להאשים.
כן יש לומר שדמות נבל מסויימת בגילומו של כריסטופר אקסלטון טיפה חורגת מאותה עדינות עליה דיברתי, אבל הקונפליקט שנוצר על ידה מבוסס על טענות אמיתיות שעלו בזמנו, לפני מאה שנה. התסריטאי רק לקח את אותן טענות צעד קדימה, משהו שהגיוני לעשות בעיבוד קולנועי; כמו שלמשל גם המרחק בין שני אירועים משמעותיים במציאות קוצר בסרט לשבועיים כדי להוסיף דרמה. אני סבבה עם זה (אבל אם כבר עשיתם ככה, אל תכתבו תאריכים מדוייקים על המסך, זה טיפשי).
לתסריט המוצלח יש להוסיף את ההופעה של דייזי רידלי בתפקיד הראשי. היא שחקנית נהדרת וכריזמטית, וכמו ב"הכוח מתעורר" שם היא עדיין היתה אלמונית ובכל זאת רצינו בטובתה מהשניה הראשונה בערך, זה המצב גם פה. רידלי סיפרה בריאיונות שהיא שיקרה לגבי יכולתה בשחיה כדי לקבל את התפקיד. אני שמח שהיא עשתה את זה.
הצוות התומך נהדר גם הוא – ג'נט היין מגלמת היטב את האמא שמצד אחד, כיאה לאופייה היקי, קצת מהססת עם שבירת המסגרות הזו, אבל מצד שני נחושה להעניק לביתה את הכלים להגשמת חלומותיה. קים בודניה הוא האבא, שהוא – שוב – קלישאת האוהב-המפקפק שהופך לתומך במורד הדרך, אבל גם הוא משחק נהדר. עוד בקצרה: טילדה קובהם-הרווי שמגלמת את מג, אחותה של טרודי, ושאן קליפורד בתפקיד שרלוט, מאמנת שחייה לנשים שמקיימת את החוג שלה באיזה מרתף פחמים מחוסר ברירה כששתיהן מבינות היטב את הדמויות ואת תפקידן בסיפור, וההופעה הכיפית ביותר – סטיבן גרהאם, שמגלם שחיין עבר ששרד את האתגר וכעת רוצה לסייע לטרודי.
תורמת גם העובדה שהבמאי צילם הכל במים פתוחים מה שמספק המון צילומים יפים של ים, כשעריכה חכמה מצליחה במקביל להעביר היטב את תחושת האתגר מצד אחד, והיופי של התנועתיות שבשחיה מצד שני. ועוד לא הזכרתי את הפסקול הקליט של אמיליה וורנר.
בקיצור, אם הייתי צופה בסרט בזמן, הוא היה מועמד רציני לאחד מסרטי השנה שעברה כי בשורה התחתונה, שוב מתברר שהביצוע הוא מה שחשוב. אין פה חידושים, אבל הסרט סוחף מאד, המערכה האחרונה שלו היא אחת המרגשות שראיתי לאחרונה והקתרזיס שלו הביא אותי לסף דמעות.
"אישה צעירה והים" זמין בדיסני פלוס.
בפעם האחרונה שצפיתי בסרט שודים של נטפליקס זה היה ב"ליפט" הדבילי עם קווין הארט, סרט כל כך נשכח שאני אפילו לא זוכר אם היה לו פוטנציאל לבזבז. אבל כמו בכל דבר, הפתרון הוא לבדוק מה ההודים יכולים להציע, כי הם לא שמעו על מודעות עצמית והם לא צריכים להתחכם עם סיפור של סרט שודים כי הצופים כבר מכירים את סרטי "אושן": הם יספרו אותו בלי התחכמות ויתלהבו מרגע הניצחון כאילו הם גילו את אמריקה, או לפחות לא גילו את הוליווד. זה לא אומר שהסרט לא יהיה גרוע, אבל כן שווה לברר.
ריהאן (סייף עלי חאן) הוא גנב. לאו דווקא של תכשיטים, כך נראה, אבל ספציפית בסרט מדובר על תכשיטים. ברבים. בכל מקרה, כאמור, הוא גנב ואחד ממש מוצלח, ומשטרת מומבאיי בעקבותיו כבר תקופה ארוכה, אבל חוץ מלדעת שהוא בבודפסט ולעקוב אחריו הם לא מצליחים לתפוס אותו בזמן אמת.
בגלל הקריירה שהוא בחר לעצמו, ריהאן מסוכסך עם אביו, רופא קהילתי שתומך בנזקקים. אבל אז ברון פשע כלשהו נזקק לשירותו של ריהאן, אז הוא מעמיד את אביו בסכנת הפללה על פשע שלא ביצע וכך מכריח את ריהאן לשתף פעולה כדי לבצע את השוד האולטימטיבי: היהלום-הגדול-שקר-כלשהו שיוצג במוזיאון מאובטח בדיוק בתקופה הקרובה, כמובן תחת אבטחה בלתי חדירה עם פסי הלייזר האדומים והאהובים.
הקיצור, ממש מתכון חרוש. ושוב חוזרת המנגינה: הוא עובד. הסרט כולל בתוכו כל מאפיין קלאסי של סרט נוכלים, כולל כל רגעי ה"אוי הכל הולך לעזאזל" והרגעים שאחריהם של "חחח הכל היה חלק מהתוכנית". והם מבוצעים פשוט טוב.
כרגיל לז'אנר, התוכנית המסועפת של הגיבור לא מאד הגיונית. היא אמנם מורכבת מספיק כדי שגם כאשר ייחשף חלק ממנה, יתגלה שיש עוד חלק שעדיין לא ובינתיים יהיה אפשר להכניס עוד רגעי "אוי הכל הולך לעזאזל" כנ"ל עד הגילוי הבא, אבל הבחור בהחלט נסמך קצת יותר מדי על צירופי מקרים או סתם מזל טהור. מצד שני, שוב, זה רגיל בז'אנר, והסעיפים של התוכנית הזו באמת מהנים ומעלים חיוך שוב ושוב.
בכלל, אצל ההודים – בלי קשר לסרט הזה ספציפית – הכל בוטה ומוגבר ל-11. הנבל הוא נבל מנוול (אם אתם חובבי כלבים, אז כשהנבל מתחיל לתאר איך הוא גידל את הרוטוויילר שלו תעצמו עיניים לדקה), הגיבור הוא יפה תואר ומושלם, הבחורות שמלוות את העלילה יצאו בכל רגע נתון מצילומי קטלוג אופנה והסצנה הרגשית בין הגיבור לאביו תלחץ על הדוושה עד הסוף כשהם ישר יילכו לטענות הכי סוחטות וקורעות לב שיש. למי שלא רגיל לקולנוע הזה זה ירגיש מעיק, אבל הפיצוי הוא שכאשר הגיבור מנצח, הוא פאקינג מנצח, בלי שטויות ובלי עכבות. זה דבילי, אבל זה מה-זה-מהנה.
עוד דבר שמשום מה מוגבר ל-11 (או ל15) זאת רווית הצבע בסרט, שגם מייקל ביי היה מצקצק למולה. הסרט בוהק לכל אורכו במידה כל כך בולטת שזה פשוט מסנוור, ואותן בחורות שהזכרתי קודם נראות לרגעים כמו בובות ברבי מאופרות. וזה כבר סתם מוזר: למה לשרוף את העיניים של הצופים?
אבל גם הסעיף הזה לא פגע בחוויה הכוללת: סרט שודים מהנה שעובר בנעימים וכולל את הקתרזיס המובנה בז'אנר מוכפל בארבעים, כדרכם של ההודים. אופציה טובה למי שרק רוצה להריע מול המסך.
זה סרט מקסים (אשה צעירה והים)
והמלצתי עליו לכל מי שיכולת וחברת ההפקה של דיסני חוזרת לשנים שהם היא הפיקה סרטים לכל המשפחה.
דיברנו על הסרט באוגוסט בשנה שעברה
פודקאסט סרטים – סרקאסטים
את דייזי רידלי אני הולך לראות בכל סרט (סיכון גבוה היה נוראי, מגפאי היה לא רע בכלל, בתו של מלך הביצה לא רע, לפעמים אני חושבת על למות מצויין)