ביקורת: ליגת הצדק – גרסת סניידר

סניידר עשה את הבלתי יאומן והפך סרט גרוע לסרט בינוני. אפשר לקרוא לזה סוג של הישג.

את "ליגת הצדק" מודל 2017 סיימתי עם רצון לתקוע לעצמי מקל צ'ופסטיק בעין. את "ליגת הצדק" של זאק סניידר, לעומת זאת, סיימתי עם רצון לתקוע מקל צ'ופסטיק רק בפופיק. כל הכבוד, מיסיונרים של הסניידר קאט, ניצחתם.

אם ראיתם את הסרט הקודם אתם כבר מכירים את העלילה: נבל בשם סטפנוולף רוצה לאסוף שלוש קופסאות עתיקות כדי לסנכרן אותן בבלוטות' ולהשמיד את העולם, כי זה מה שחייזרים כובשים עושים (כשחייזרים יבואו לכדור הארץ באמת, תהיה לנו כל כך הרבה אפולוגיטיקה לעשות בנוגע לסטריאוטיפים האלה). וונדר וומן ובאטמן קצת פחות בקטע של כדור ארץ שמושמד, ועל כן מחפשים השניים גיבורי-על. הדרישות: עניינים פסיכולוגיים בלתי סגורים עם אחד ההורים. תינתן עדיפות אם ההורה השני מת.

אני לא זוכר הרבה מ"ליגת הצדק" המקורי (מלבד הרצון לחלל סכו"ם יפני), אבל את הזובור שקיבל סייבורג לא שכחתי; לצד שני הגיבורים מיוון המיתולוגית, אל מכוכב קריפטון ומיליארדר כל יכול בעל הבעת פנים תמידית שאומרת "יש מצב ששכחתי לנגב" – כוכב הפוטבול שהפך למכונה נדחק הצידה במלחמה על עתיד כדור הארץ. אבל בגרסתו של זאקי לא רק שסייבורג הוא המפתח להציל את כולם – הוא היחיד שעובר פיתוח דמות משמעותי, כי סייבורג של תחילת הסניידר קאט וסייבורג של סופו הם שני סייבורגים שונים – מה שאי אפשר לומר על הגיבורים האחרים.

והוא לא היחיד שנהנה מהפיצ'ר החדש הזה שנקרא "אופי". בביקורת של "ליגת הצדק" מ-2017 כתב יונתן על סטפנוולף שהוא "בעל הכוח המרושע של לגרום לך לשכוח מקיומו כשהוא עדיין נמצא על המסך", וזה נכון, כי עד לפני מספר ימים לא זכרתי בכלל איך קראו לו. אבל סטפנוולף החדש הוא סיפור אחר ומדהים. כן, מדהים – מדהים עד כמה הנבל המרכזי של סרט גיבורי על הוא כל כך, אבל כל כך… לוזר, ואני אומר את זה בתור מחמאה. סטפנוולף החדש מעורר סימפתיה מעצם היותו נבל שרוצה להוכיח את עצמו בפני הבוס, אבל כל דבר שהוא עושה מתפקשש. חבר'ה, זה נבל שהתחברתי אליו רגשית. אשקר אם אגיד שלא ייחלתי לניצחון שלו, ולוּ כדי לראות את מבט האושר בעיני הלילך המקסימות שלו.

גם הפלאש עבר שינוי במהלך הסרט. לא משמעותי כמו זה של סייבורג, אך את העננה הקודרת מעל ראשו של סייבורג (וגם של שאר הגיבורים) הוא מפזר בזכות הקלילוּת שלו. הפלאש הוא למעשה המקבילה של DC לפיטר פרקר, אם פיטר פרקר היה נוטל נוטל כדורים נוגדי דיכאון. הפלאש מוזר ואני אוהב את זה בו. הוא מנסה להשתלב עם החבר'ה, והוא מסווה את חוסר הביטחון שלו עם בדיחות שלא תמיד עובדות – אבל יש מאחוריהן הרבה לב. ביקום מקביל, היינו זוכים לסרט שבו הוא וסטפנוולף חברים שיוצאים להרפתקאות ולומדים לתקשר עם אנשים.

אז כן, בהחלט יש שיפור משמעותי בגזרת הדמויות הפעם, ורק עבור הצדק לו זכו סייבורג וסטפנוולף אני ממליץ לצפות בסניידר קאט. אבל זהירות, כי פשוט זה לא יהיה. בכל זאת עסקינן בסרט של זאק סניידר, ולא סתם סרט של זאק סניידר, אלא כזה שבו אמרו לו "הנה עוד 70 מיליון דולר. תשתולל".

דווקא עם האורך עצמו אין לי בעיה, כן? גרסת הבמאי של "שיבת המלך" היא ארבע שעות והייתי בכיף יושב גם מול שש, ומי מאיתנו לא עשה בינג'ים ארוכים יותר מול סדרות. אבל הבעיה שלי עם הסניידר קאט היא השומן עודף. כי במְקום שמונים סצנות בהילוך איטי על רקע בלדה נוגה, אפשר היה להסתפק בארבעים.

יותר מכך – אם צפיתם ב-"ליגת הצדק" מ-2017 ואתם חושבים לעצמכם שזו גרסה-שונה-לחלוטין-לחלוטין-לחלוטין-ואין מצב-שתנחשו-מה-העלילה-כי-זה-לא-אותו-סרט-מה-פתאום: צר לי לאכזב אתכם. נכון שכל התוספות של ג'וס ווידון אינן (אם כי הייתי משוכנע שכל בדיחה במקור הייתה תוספת של ווידון, והופתעתי לגלות שדווקא זאק סניידר הוא עם חוש ההומור) אבל אם צפיתם בגרסה הקודמת ולא התעלפתם באמצע, אתם כבר יודעים – פחות או יותר – לְאן הסיפור הזה הולך. החשש העיקרי שלי היה שהסרט החדש יסתור את סרטי DC שהופקו אחרי "ליגת הצדק", מה שלמזלי לא קרה, ומעיד ששני הסרטים הם וריאנטים שונים של אותו וירוס.

ההבדל העיקרי ביניהם טמון בקצב. בעוד הגרסה של ווידון קופצת מאקספוזיציה אחת לאחרת כמו מדריך מוזיאון שעירבב וודקה עם ספיד, זאק נותן לנו אפשרות להכיל את העלילה ואת הדמויות, ולהבין (לשם שינוי) את גודל הסכנה שבה כולם מצויים. הבעיה היא שעל הדרך הוא מאפשר, למי שמעוניין, גם לקרוא הודעות בטלפון, להכין טוסט ולבדוק באתר של מס הכנסה נקודות זיכוי – וזאת מבלי לעצור את הסרט. אני כבר רואה איך, בדומה לטרילוגיית "ההוביט", מעריצים יערכו גרסה שמעיפה מהסניידר קאט את כל המיותר (ואולי גם יחזירו כמה סצנות טובות מהגרסה של ווידון, כמו זאת שבה אקוומן מדבר על הרגשות שלו בגלל לאסו האמת. חיבבתי את הבדיחה הזו).

העובדה שהסרט יותר ברור ומאפשר לנו להכיר את הנפשות הפועלות בו לא מעידה על כך שהוא הגיוני, כי הוא ממש לא. זה אומנם נכון כמעט בכל סרט גיבורי על, אך ב"ליגת הצדק" זה נכון כפליים – אם העולם ניצל, זה בזכות מזל. הרבה מזל. התכניות שהוגה וויין מופרכות, מלאות חורים ומבוססות על האמונה ש"יאללה, מה יש להפסיד?", והדרך היחידה להסביר אותן היא שיש לו נטיות אובדניות. אם זה נכון, זה הופך את "ליגת הצדק" לסרט על אדם דכאוני שאוסף קבוצת אנשי שוליים עם כוחות כדי להרביץ לצבא חייזרים בתקווה שיהיה בסדר, והעובדה שזה עובד מפתיעה גם אותו.

בכלל, צירופי מקרים ומזל מפוזרים לכל אורך הסרט, בין אם זו קופסה אפוקליפטית אימתנית שנוחתת בטעות ליד האדם האחד שיודע מה לעשות איתה, הימצאותהּ של לואיס ליין במקום הנכון בזמן הנכון, מסְפר הפעמים שבו אחד הגיבורים מגיע בעשירית השנייה האחרונה כדי להציל מישהו ממוות ודאִי (קרה מינימום ארבע פעמים) או כוחות העל של הפלאש שנראה שיכולות לפתור כל סיטואציה בעייתית.

בסרט יש חלוקה פנימית לשישה פרקים + אפילוג, מה שעוזר למי שרוצה לחוות אותו עם הפסקות. האורך של ארבע השעות מיותר כי הסרט מקדיש לא מעט מהזמן הזה לסצנות בהילוך איטי, שתיקות מיותרות עם קלוז-אפ על מבט מיוסר או שוב ביקור אצל לויס ליין הבודדה, וגם חלקים שיש בהם אשכרה עלילה אפשר היה לחתוך בלי לפגוע במהות הסרט. נגיד, כל סצנה באטלנטיס, כי בחיי שאני רוצה לקרוע מווילם דפו את הפאה הארורה הזו.

האפילוג עצמו מורכב בעיקר מחומר חדש שצולם (ומרגישים זאת כשרואים שמישהו הוציא מבן אפלק אוויר), והוא עשה את הלא ייאמן וגרם לי להתרגש מהעתיד של יקום DC, אפילו יותר ממה שזה לא יהיה שמתכננים כרגע במארוול – כי ברגעים האחרונים מעלה זאק סניידר את רמת הסכנה שבה כדור הארץ מצוי מ-11 ל-9001. זה נחמד, עד שמבינים שהוא מכין את הקרקע לקראת עתיד שלא ברור אם יבוא; לאחר הניסיון הצורם של וורנר עם "ליגת הצדק" בקופות, החבר'ה בחליפות אמרו במפורש שהם מעדיפים להתמקד בסרטי הסולו – מה שהיה בסדר מבחינתי, אבל אז הסניידר קאט הפציע והחליט, ברוב חוצפתו, לגרום לי להתעניין בעתיד של היקום הזה, וזאת מבלי שיש למישהו מושג אם וורנר עצמם בכלל בקטע. קיצר, תהיו מוכנים שהסרט ישלהב אתכם לקראת משהו שאולי לא יגיע.

אם צפיתם ב-"ליגת הצדק" מ-2017, הגרסה של זכריה שניידר היא לא החוויה המתקנת שרבים חשבו שתהיה, אבל היא עדיפה בעשרות מונים על הגרסה הקודמת. מהיקום של DC הוסר סרט גרוע שהוחלף בסרט בינוני, ואני מניח שאפשר לקרוא לזה סוג של הישג. למרות זאת, אני לא רואה את עצמי צובר כוחות נפשיים לצפות בו שנית, בטח לא בעתיד הקרוב. התיישבתי מול הסרט ביום שישי בבוקר והתייחסתי אליו כמו אל יום עבודה, כי ידעתי שלא אשרוד אותו בשעות הערב. כשצפייה בסרט מרגישה כמו מטלה, האשמה היא על הסרט, בעיקר כשלא מדובר בפתיון אוסקרים שחור-לבן כמו, נניח, "מאנק", אלא סרט אקשן עם דמויות מהנות ואהובות (וגם לקס לות'ר). מצד שני, כש-DC הולכים על הקיצוניות השנייה עם קאמפ והומור, אנחנו מקבלים סרטים כמו "וונדר וומן 1984". אולי בכל זאת עדיף להם לדבוק בסרטים רציניים.