ביקורת: כוננות עם שחר

הסרט על המצוד אחר אוסמה בין לאדן לא מספק את קהל חובבי האקשן, משום שהוא, בכוונה, בדיוק ההיפך מסרט אקשן
שם רשמי
כוננות עם שחר
שם לועזי
Zero Dark Thirty

בואו נבהיר משהו לפני הכל, אוקיי? "כוננות עם שחר" הוא לא סרט אקשן.‏

זה סרט, ויש בו אקשן (בשליש האחרון, ‏לפחות). אבל הדרך הכי טובה להתאכזב מהסרט הזה היא להגיע אליו במחשבה שאתם הולכים ‏לראות סרט מבוסס-על-סיפור-אמיתי-בערך, מלא במרדפים מלהיבים ופיצוצים, שבסופו, כשבין-לאדן, בפרצוף מגחך ברשעות, מכוון תת-מקלע אל גיבורנו הנחת מצוות שש, הגיבור שולף ברגע האחרון מתוך הגרב את האקדח שהוריש לו אחיו האהוב ‏ומשחיל לביג-באד של העולם כדור בין העיניים. המצלמה משתהה לרגע על פרצופו של בין ‏לאדן, כשהחיוך פתאום קופא ועל פניו מתפשטת לרגע הבעת תמיהה. ואז הוא שומט את תת-‏המקלע שהוא מחזיק, שפולט כמה יריות לעבר התקרה, מתמוטט לאחור ונופל. גיבורנו פולט יריקה ומסנן "האסטה לה ‏ויסטה, אוסאמה". בווווווואאאאם. אמריקה! פאק יה!‏

כל זה, כאמור, לא קורה בסרט.‏

זה לא קורה לא משום שקתרין ביגלו היא לא במאית אקשן טובה (היא כל כך כן), שהיא לא ‏פטריוטית מספיק, או שההקרנה לא היתה בסדר. זה לא קורה משום ש"כוננות עם שחר" הוא לא ‏סרט אקשן, אלא בדיוק להיפך. זה לא קורה כי זאת הפואנטה.‏

סרטים מפשטים לנו סיפורים והופכים אותם לקלים יותר לעיכול. בעיקר סרטים המבוססים על ‏סיפור אמיתי. בסרטים דברים קורים בפרצים של 90 דקות שבסופן הבעיה נפתרת והרעים מתים. ‏בחיים האמיתיים דברים הם קשים, מעייפים ומסובכים, ואין בסוף קרב גדול שאם רק תצליחו ‏לעמוד בו, הכל פתאום יסתדר. בסרטים ברור מי הטובים ומי הרעים. בחיים – לא ממש. אלא אם ‏כן מדובר באוסמה בין לאדן. אוסמה בין לאדן היה חרא של בנאדם, בן זונה שאחראי לרצח של 3,000 בני אדם לפחות. אין פה הרבה שטח ‏אפור: הוא היה איש רע וטוב שהוא מת. הוא היה רשע מהסרטים, שהנקמה בו מוצדקת מאין ‏כמותה, ובסופו של דבר הגיעו כמה אמריקאים גיבורים ומקצוענים וחיסלו אותו. החומר המשובח ביותר לסרט אקשן פטריוטי שנוצר אי פעם. לא?

‏"כוננות עם שחר" היה יכול בקלות להיות הסרט הזה. ליוצרי הסרט היה מזל מדהים: קתרין ‏ביגלו והתסריטאי מארק בול כבר היו בעיצומה של עבודה על סרט על המצוד אחר בין לאדן ‏כשהגיעו החדשות על כך שהוא חוסל. כל מה שנדרש מהם היה לשנות את הסרט כך שיכיל את ‏ההפי-אנד המפתיע. זה איפשר להם להוציא את הסרט במהירות שיא: פחות משנה וחצי אחרי ‏האירוע ההיסטורי האמיתי, הסרט עליו כבר היה מוכן. אילו זה היה אותו סרט אקשן פטריוטי ‏וחדור נקמה ורוח אמריקאית, "קיל בין לאדן", הוא היה מפוצץ קופות כמו שאהיד בדרך ל-70 ‏בתולותיו. ‏

במקום זה, ביגלו ובול עשו את הדבר הקרוב ביותר שנקבל אי פעם לסרט תיעודי על אותו המצוד. ואפילו בתור סרט תיעודי, הוא נשאר קר, מרוחק, כאילו לא מעורב. ‏אנחנו נראה לכם מה קרה, הם אומרים; אתם תחליטו לבד מה אתם חושבים על זה. ומתברר שחוץ ‏מ"המניאק מת, יששששש!" יש עוד מה לחשוב.‏

גיבורת הסרט היא מיה (ג'סיקה צ'אסטיין), אשת ‏CIA ‎‏ שיש לה מטרה אחת בלבד בחיים: לתפוס ‏את בין לאדן, חי או מת, רצוי מת. את עבודת השטח שלה היא מתחילה במתקן כליאה אמריקאי ‏שבו מעונים חשודים כדי להשיג מהם מידע. לאורך שנים, היא מקבלת מידע, בונה לידים, מפרקת ‏אותם, מוצאת רמזים, מאבדת חברים ומגיעה למבואות סתומים. הבין לאדן הזה ידע להסתיר את עצמו היטב. אבל ‏בסופו של דבר, נו, אתם יודעים איך זה נגמר.‏

במהלך החקירה אנחנו עוברים גם דרך הצדדים הפחות נעימים של החיפוש. התהליך היה יותר מסובך מלירות באיש רע וזהו. מיליוני מילים כבר נשפכו על סצינות העינויים המוצגות בסרט, ועל השאלה ‏האם הסרט פסול משום שהוא מציג אותן כמשהו שהיו לו השלכות חיוביות, בסופו של דבר. אבל ‏בניגוד למה שאולי קראתם, הסרט לא "תומך" בעינויים. הוא מציג אותם מכיוון שזה מה שקרה ‏במציאות – לפחות, על פי מיטב עבודת התחקיר של מארק בול ואחרים. אם יש לכם טענות, תבואו בטענות למציאות. נכון בהחלט שזה מפריע להנאה בסרט, ‏בעיקר לאנשים שציפו שהוא יגרום להם להרגיש חזקים וצודקים. אבל להבדיל מכמה במאים אחרים שיכולתי לנקוב ספילברג בשמם, ביגלו נשארת בלתי נראית, ולא מכתיבה לקהל מה להרגיש בקשר למה שמוצג מולו.

הגישה הזאת כרוכה בבעיות. בדרך להיות קרוב ככל האפשר למציאות, הסרט מוותר על כמעט כל ‏מה שהופך סרט לסרט: חיבור רגשי, שיאים, הומור, קלוז'ור, כל זה. אפילו דמות ראשית בקושי יש לו. מיה היא אולי גיבורת הסרט, אבל אנחנו לא יודעים עליה כמעט שום דבר מלבד ‏העובדה שהיא מאוד רוצה לתפוס את בין לאדן ומאוד טובה בעבודה שלה. הסרט מציג אותה ‏בהקשרי עבודה בלבד. אם לאורך כל 11 השנים שהסרט מכסה היה למיה חבר, או כלב, או אמא, ‏או תחביב, או בן-דוד חביב עליה שנהרג בהתקפות על מגדלי התאומים והוא הסיבה לונדטה שלה, ‏הסרט לא טורח לספר לנו על זה. מצד אחד, ‏אני מאוד מעריך את הסרט על כך שלא הצמיד למיה איזה חוקר ‏CIA‏ חסון כדי שתוכל ‏להתאהב ‏בו, כמו שמקובל, או איזו אמא שאמרה לה על ערש דוויי לתפוס את הנבל – כל הבולשיט הזה. מצד ‏שני, יש סיבה טובה לכך שכל הבולשיט הזה נמצא ב-99% מהסרטים בעולם: זה מה שהופך איש על המסך ‏לדמות, ומה שגורם לנו לרצות לדעת מה קורה לו. צ'אסטיין עושה כמיטב יכולתה כדי לפצות על ‏החוסר הזה, ומיטב יכולתה זה די הרבה: ברגעים הבודדים שבהם הסרט מרשה לה להביע רגשות ‏כלשהם, היא מאוד מרשימה – אבל זה לא מספיק.‏

יש בסרט גם סצינות מעטות שבהן ביגלו מוציאה את הכישרון שלה לבימוי מתח ואקשן לאיוורור. ‏הסצינה במחנה צ'אפמן, אירוע שהתרחש ב-2009, מכאיבה בפרקי האצבעות. וכמובן, הפשיטה ‏הלילית על המבנה באבוטבאד, שממלאת את חצי השעה האחרונה של הסרט, היא אחת ההצגות ‏הריאליסטיות והמרשימות ביותר של פעולת כוחות מיוחדים שנראו בקולנוע. ובכל זאת, בתור סרט ‏מתח או אקשן מלחמתי, עדיף בהרבה לצפות ב"מטען הכאב", אם עוד לא עשיתם את זה. ‏

"כוננות עם שחר" לא מספק. היובש הכמעט מוחלט שלו, החוסר ברגש כלשהו לאורך רובו הגדול של הסרט, ‏הופך אותו למשהו מעניין-מרחוק. ככל שהוא עשוי מצוין, הוא לא יכול להיות יותר ממאמר מעניין ‏ואינפורמטיבי, בהחלט נושא לדיון, אבל לא חוויה רגשית עם התחלה וסוף, כמו שסרט צריך להיות.‏ הוא לא נותן לכם שום קתרזיס או סיבה לקריאות הידד. וזאת היתה הכוונה.