ביקורת: אפס ביחסי אנוש

כנראה: התיאור הכי מדויק של חוויית הצבא שלכם. בטוח: אחת הקומדיות הישראליות הכי טובות אי פעם
שם רשמי
אפס ביחסי אנוש
שם לועזי
Zero Motivation

כשאני הייתי בצבא הוא עדיין ניסה להתאושש מהמהפכה של המעבר למחשבים. לנוהלי השמדת ‏המידע הסודי, למשל, לקח זמן להתעדכן. יום אחד קיבלנו הוראה: בנוסף לכל הניירות הסודיים, ‏אותם יש כמובן לגרוס ולשרוף, צריך להשמיד – שימו לב לחידוש – גם את כל הדיסקטים עם ‏החומרים הסודיים שנעשה בהם שימוש באותו שבוע. לאחר שהערתי על כך שהשמדת הדיסקטים ‏לא באמת תשנה שום דבר, כיוון שהחומרים הסודיים נמצאים בדיסק הקשיח של המחשב, קיבלתי ‏ח"ח על הערנות, והוראה מעודכנת מהממונה, מש"ק פנטיום או מה שזה לא היה: מעתה יש ‏להעתיק את כל המסמכים הסודיים לדיסקטים, ואז להשמיד אותם.‏

כששואלים אותי מה עשיתי בצבא, אני עונה: שום דבר, הוא היה ככה כשהגעתי.‏

לכל מי שבילה בצבא זמן כלשהו יש סיפורים כאלה. הצבא הוא מטומטם, וטימטום הוא מצחיק. ‏הצבא הוא גם מקום שבו תקועים המון אנשים שהיו מעדיפים להיות במקום אחר, וזאת נקודת מוצא ‏מעולה לקומדיה. מוזר שלא עושים את זה יותר. "אפס ביחסי אנוש" הוא למיטב ידיעתי הקומדיה ‏הצבאית הישראלית הכי טובה שנעשתה אי פעם. כמובן, אתם יכולים להצביע על "גבעת חלפון" – ו‏אם לשפוט על פי התגובות ל"אפס ביחסי אנוש", זה מה שכולם עושים. קודם כל, עצם ההשוואה ‏היא מחמאה עצומה (כי מה יותר הגיוני מלהשוות סרט ראשון של במאית מתחילה ‏לסרט הישראלי ‏הפופולרי בכל הזמנים?). אבל "אפס" יוצא ממנה בכבוד. "גבעת חלפון", ככל שהוא מצחיק, לא היה ‏באמת מאוד צבאי, או ריאליסטי. הוא היה אוסף של מערכונים שמתרחשים על רקע בסיס צה"ל ‏בסיני. אף אחד בחיים האמיתיים לא מתנהג כמו סרג'יו קונסטנסה או מר חסון. "אפס ביחסי אנוש" ‏מלא באנשים שנראים ומתנהגים לא רק כמו אנשים אמיתיים, אלא כמו אנשים שאתם מכירים ‏אישית. בדיוק.‏

דיוק, זה העניין. אני מעולם לא הייתי פקידה בשלישות, ובכל זאת כל הדמויות בסרט – וגם השפה ‏שלהן, הגישה שלהן, ההתנהגות שלהן – נראו לי מוכרות מאוד. יכולתי לנקוב בשמות של אנשים ‏שנראה כאילו הסרט מבוסס עליהם. גם אתם בטח תוכלו לעשות את זה, ולא משנה איפה או מתי ‏שירתתם. טליה לביא איתרה את הפרטים הקטנים האלה שכנראה נכונים לגבי כל שלישות, בכל ‏בסיס, בכל מקום בצה"ל – ובמידה מסוימת גם בכל משרד אחר. הסרט לא מבוסס על חייו של אף ‏אחד, אבל נראה כאילו הוא מבוסס על החיים שלכם.‏

‏"אפס ביחסי אנוש" עוסק בכמה חיילות בצבא ההגנה לישראל, הצבא הצודק והיעיל ביותר בעולם, ‏שעושות את מה שרוב החיילות בצה"ל עושות: רשמית, עבודה פקידותית חיונית וחשובה לתפקודו ‏היעיל של הצבא. מעשית, בזבוז של שנים מהחיים על אבטלה סמויה, ביורוקרטיה לא יעילה ‏במתכוון ושולה המוקשים. ומילא אם אפשר היה לעשות את זה בנוחות של הקריה ואז לצאת ‏לשתות משהו, אבל הן חייבות לנסוע מדי שבוע שעות באוטובוס אל אמצע השממה כדי להתבטל ‏שם, ואז גם להעמיד פנים שמה שהן עושות הוא נורא חשוב, ושהן מצילות את המדינה בכל פעם ‏שהן מתייקות טופס 55 בקלסר הנכון.‏

זוהר (דאנה איבגי) יודעת שמה שהיא עושה לא משנה לאף אחד, ומתרכזת בשבירת שיאים ‏ב"שולה המוקשים" והפגנת עוינות אקטיבית כלפי כל יתר העולם, מלבד חברתה דפי (נלי תגר). ‏דפי, בשל חוסר כשירות לכל דבר, קיבלה את תפקיד מש"קית נייר וגריסה (עדיין תפקיד תובעני ‏וקשה בהשוואה לכמה חיילים אחרים שהכרתי), וכל חייה סובבים סביב הניסיון לעבור לארץ ‏המובטחת, הקיריה. מסביבן נמצאות גם הקצינה האחראית (שני קליין) המסורה לתפקיד במידה ‏טרגית, החיילת הרוסיה אירנה (תמרה קליינגון) – אנטיפתית כמעט כמו זוהר אבל ווקאלית פחות ‏לגבי זה ומגניבה יותר, ושתי המעצבנות האלה ששרות כל הזמן. כל אלה אולי לא נשמעות כמו ‏דמויות עמוקות – אבל הן מעולות, אפילו אלה שמקבלות שורות בודדות. זה לא רק הכתיבה ‏המדויקת ולא רק המשחק המצוין, אלא שילוב של שניהם. אני לא יכול להחליט לאיזה מהשחקניות ‏להחמיא יותר, אז אני אאשים כמקובל את הש"ג: מכיוון שטליה לביא גם כתבה וגם ביימה, אני ‏אאלץ להטיל עליה את האחריות למצוינות היתר של כל הדמויות האלה.‏

הדמויות הן הסיבה לכך שהסרט הזה מצחיק – והוא ממש מצחיק. שורה שהיתה בדיחת קרש ‏מוחלטת בהקשרים אחרים (למשל, כזאת שעוסקת בנקניקים רוסיים) הופכת לשופכת מצחוק ‏כשאומרת אותה דמות מסוימת בצורה מסוימת. אחת הסצינות המצחיקות ביותר בסרט היא שיעור ‏הוראות פתיחה באש. מאז ומתמיד חשבתי שמדובר בטקסט קומי מהמעלה הראשונה, אבל לא ‏ראיתי אותו מבוצע באופן כזה.‏

להגיד שזה אחד הסרטים הישראליים הכי טובים בשנים האחרונות, אם לא אי פעם? ברור. מובן ‏מאליו. הטענה היחידה שלי כלפי הסרט היא שהוא לא לגמרי נראה כמו סרט. הפעילות בסרט, ‏מטבע הדברים, היא לא גרנדיוזית, ובדיחות משרדיות לא מחייבות מסך גדול כדי לעבוד. בניגוד ‏לתסריט ולמשחק, שהם ממש מעולים, הצילום בסרט הוא רק סבבה. יש סצינת קרב (סוג של) ‏לקראת סוף הסרט שהצטערתי שלא צולמה באופן יותר, איך להגיד, קולנועי, מה שהיה יכול להפוך ‏אותה למעניינת ואפילו למצחיקה יותר. העובדה שהסרט מחולק לשלושה פרקים, שלושים ומשהו ‏דקות כל אחד – ועלילות משנה רבות מתחילות ומסתיימות בתוך חצי שעה – רק מדגישה את ‏הנקודה: יותר משזה נראה כמו סרט, זה נראה כמו אוסף פרקים של קומדיה טלוויזיונית ממש ‏טובה. אני מש"קית ת"ש אם טליה לביא לא מקבלת ממש ברגע זה, או קיבלה כבר, הצעה ‏להפקת "אפס ביחסי אנוש – הסדרה", סיטקום בנוסח "המשרד הצה"לי", שירוץ בערוץ 2 במשך ‏שנים. ל"מ.א.ש." זה עבד. ‏