ביקורת: זומבילנד: ירייה כפולה

ברוכים הבאים לביקורת על 'זומבילנד 2'. חוק מספר 1: נא לתאם ציפיות.
שם רשמי
זומבילנד: ירייה כפולה
שם לועזי
Zombieland 2: Double Tap
סרט מס' 2 בסדרת זומבילנד

תראו, היו לי חששות. "זומבילנד" מ-2009 הוא קומדית הזומבים האהובה עליי (חובבי אדגר רייט, לא לדאוג, גם אני מת על המתים – אבל "זומבילנד" מנצח), וכשהכריזו על המשך עם אותו הקאסט לפני ומאחורי המצלמה הייתי קצת סקפטי: כמעט תמיד, המשכים מאוחרים הם רעיון לא טוב; הקריירה של הבמאי רובן פליישר לא היתה מדהימה מאז; וכוכבי הסרט ההוא הפכו מאז לשחקנים מפורסמים יותר ומכובדים יותר. כשניסיתי להתנחם בכך שהכותבים של הסרט המקורי, רט ריס ופול ורניק, חוזרים גם הם – נזכרתי שבפעם האחרונה שהם כתבו המשך לסרט של עצמם, יצא להם "דדפול 2", שאפשר לומר עליו הרבה דברים והעיקרי שבהם זה שהוא ודאי היה פחות טוב מקודמו.  

בנוסף, תחום הזומבים, עשור לאחר מכן, מרגיש קצת רווי. ובכלל, אולי הסרט הראשון היה בדיחה מוצלחת שאם מותחים אותה יותר מדי היא מאבדת את כל הקטע?

אז אני שמח לבשר שהפעם זה הצליח. לא לגמרי, כמובן – יש כמה בעיות שנזכיר עוד מעט, אבל התוצאה הכוללת בסדר גמור. סרט ההמשך נקט בגישה צנועה: הוא לא גדול יותר או מרשים יותר או פומפוזי יותר – הוא לגמרי ולחלוטין עוד מאותו הדבר, אבל עשוי עם הבנה מצוינת איך לגרום ל'עוד' הזה להרגיש רענן ומוצלח.

אנחנו פוגשים את החבורה המקורית – קולומובוס (ג'סי אייזנברג), טלהאסי (וודי הרלסון), ויצ'יטה (אמה סטון) וליטל-רוק (אביגייל ברסלין) – אחרי עשור של הישרדות באמריקה הזומבית, כשנראה שכלום לא השתנה. הארבעה מתפקדים כמעין משפחה והם בדרך להשתלט על מקום מגורים חדש – הבית הלבן, כי למה לא. אבל כמו בכל בית אמריקאי טוב, לליטל-רוק יש התקפת התבגרות והיא עוזבת אחרי תקופה קצרה לחפש לה ריגושים. ויצ'יטה מצטרפת אליה בתירוץ קלוש, ובעוד קולמבוס וטלהאסי מעכלים את המצב מצטרפת לתמונה שחקנית החיזוק הראשונה שלנו – זואי דויטש בדמותה של שורדת טינאייג'רית עם פה גדול, מה שמוביל בהמשך לסוג-של משולש רומנטי בין קולומבוס לשתי הבחורות.

גם בגזרת המתים-החיים נרשמים חידושים: בעשור שחלף, הזומבים החלו להתפתח ולהסתווג למינים שונים, כשבראשם האיום החדש – זומבי עמיד יותר ומסוכן יותר ממה שהכירו גיבורינו עד היום.

נתוני הפתיחה הללו מזניקים את הסרט למה שהוא עוד מסע פרוע, מגניב, וקורע מצחוק בשלל דרכים: מגסויות לשון, דרך משחקי מילים, עבור ברפרנסים לכל מה שזז ועד לתוצאות מספקות ומצחיקות לדברים שנרמזו קודם לכן. גם במחלקת חיסול הזומבים מצאו רעיונות חדשים ומופרעים להעביר את המתים מן העולם, רעיונות שמתענגים היטב על כל רגע של דם ואיברים מרוטשים שמאפשר דירוג הגיל של הסרט.

עוזר מאד שהשחקנים המובילים לא איבדו את החשק. הדינמיקה ביניהם פשוט מעולה ורואים בבירור שהם נהנו מכל רגע על הסט: הקריינות שוברת-הקיר-הרביעי של אייזנברג עדיין משעשעת, למרות שהקטע הפרנואידי בדמותו נזנח קצת ואת מקומו תפסה הדמות היותר מוכרת של השחקן כחנון הביישן והסימפטי; אמה סטון היא שחקנית דגולה ואפילו בקומדיית זומבים יש רגעים שגורמים לה לזרוח ממש; וודי הארלסון כיפי כתמיד, ואביגיל ברסלין… אממ, שם.

בגזרת השחקנים החדשים, יש את זואי דויטש שכבר הוזכרה, והיא דמות מאתגרת לכתיבה: היא אמורה לעצבן את הדמויות האחרות, אבל לא לעצבן את הקהל. דויטש עושה כמיטב יכולתה, אבל התוצאה חלקית. במקומה, אציין לשבח את רוזריו דוסון שמצטרפת גם היא לחבורה, והדמות שלה אמנם צפויה – אבל חיננית מאד.

אפילו יותר מהשחקנים, אין ספק שהכתיבה היא הקטע החשוב ביותר בסרט הזה. אני אתחיל דווקא מהבעיות – מסביב לסצינות המעולות שיש בתסריט, יש כמה חולשות שמציקות מעט: למשל, הרעיון להציב את הדמויות עשור אחרי הסרט הקודם, שהוא החלטה תסריטאית מעניינת אבל לא מוצלחת כל כך. אני מניח שהעובדה שהשחקנים התבגרו בעולם האמיתי תרמה לקפיצה הזו (ברסלין היתה בת שלוש עשרה כשהסרט המקורי יצא), אבל קצת קשה לסספנד כמו כלום את עשר השנים הללו בכזו סביבה. זה הרבה זמן. אני לא חושב שבית או אוטובוס או טנדר שעומדים עשר שנים בלי נוכחות אנושית ייראו כל כך נקיים, ובכלל, כל בניית העולם שמסביב נהיית בבת אחת הרבה יותר קשה. עשר שנים זה עשר שנים, למען השם. ולא, משפט על זה ש"עדיין יורדים גשמים ולכן הסכרים ממשיכים לייצר חשמל" לא מספיק, מצטער.

חוץ מזה, החיבור בין הסצינות פחות מהודק מהפעם הקודמת. דברים פשוט… קורים, לא תמיד עם הצדקה תסריטאית. הכתיבה גם נופלת לפתרונות נוחים מדי וצפויים מדי, והמניע העלילתי דומה באופן מציק לזה שהצית את המערכה האחרונה מהסרט הקודם – מה שמוביל גם לסוף אנטי-קליימקטי מעט. יש גם כמה בדיחות שלא עובדות, או כאלה שנמתחות יותר מדי.

אבל הבעיות הללו נסלחות. מהרגע שהסרט מתניע, הוא רץ על מאה קמ"ש וכמעט לא עוצר לנשום, והכיף והצחוקים עושים אווירה מעולה כל כך שהחריקות מפריעות אבל לא בולטות מאוד. כשהתסריט כאן במיטבו, אז הוא במיטבו ממש: שנון, מצחיק, קולע ואפילו מפתיע פה ושם. כמו שנכתב על צמד התסריטאים בקרדיטים של "דדפול", הם אכן הגיבורים העיקריים פה.

גם הבימוי בסדר גמור: הוא משרת היטב את התסריט המודע לעצמו ובתשעים אחוז מהמקרים מוציא את המיטב מהפאנץ' של כל בדיחה ובדיחה. למעט כמה מקרים של בימוי יתר שמסביר בדיחות כשלא צריך, לרובן פליישר יש תזמון קומי מעולה: לא פלא שהקטעים הכי טובים ב"ונום" היו הרום-קום בין אדי ברוק לטפיל החייזרי. למען האמת, גם את האקשן הוא עושה כאן נהדר; יש סצינת אקשן-מכות בוואן-שוט מרשים שמזכירה את מתיו ווהן ביום טוב.

"זומבילנד: ירייה כפולה" הוא נטו בידור כיפי. ראיתי מבקרים שניסו להוציא מסיקוונס הבית הלבן שבסרט איזו אמירה פוליטית או משהו: זה נראה לי בזבוז זמן מוחלט לחפש משהו כזה בסרט. אנחנו רוצים עוד בדיחות בעולם המטורלל של זומבילנד ואם המשכן הנשיאותי ירים להן להנחתה, אז שיהיה. זה יכול היה להיות באותה מידה אזור 51. או איצטדיון הNRG. או מגדל פיזה. היי, זה רעיון לא רע ל"זומבילנד 3" – "זומבילנד: נוסעים לאירופה". 

"זומבילנד 2" נפתח במשפט "ברוכים הבאים לזומבילנד. יש היום הרבה היצע בתחום הזומבים הבידורי; אנחנו שמחים שבחרתם בנו". ואני בהחלט שמח שבחרתי בהם. העונג כולו שלנו.


יש סצינת קרדיטים נחמדה, שכולה קריצה לחובבי קטע מאד מסוים מהסרט המקורי (כלומר, כולם). הסצינה הקצרצרה שבסוף-סוף הקרדיטים, לעומת זאת, כבר מותחת את הבדיחה יותר מדי והיא פשוט מיותרת. חכו לראשונה, ואז תרגישו חופשי לצאת ולוודא שאין זומבים בשרותים. או במכונית.