האהוב עליך מבין סרטיו של רוברט אלטמן ז"ל:
83  |
מ.א.ש. |
5  |
הקלפן והיצאנית |
| 6 |
שלום לנצח |
| 12 |
נאשוויל |
| 39 |
השחקן |
| 47 |
תמונות קצרות |
| 4 |
משהו ללבוש |
| 19 |
מי רצח את קוקי |
| 42 |
גוספורד פארק |
| 8 |
המדריך לחיים בכפר |
מספר מצביעים: 265
האהוב עליך מבין סרטיו של רוברט אלטמן ז"ל
– פורסם ב 25 בנובמבר 2006Posted in: סקרים
מ.א.ש.
גם בגלל היותו סרט מורכב ואכזרי ומצחיק ואנטי-מלחמתי ואינטליגנטי בזכות עצמו, אבל אולי בעיקר בגלל שהוא המקור לסדרה שהיא גם נפלאה, גם קלאסיקת ילדות שלי וגם עומדת במבחן הזמן, ושיש בה את הוקאיי פירס. אה, כן, ובגלל שיר פתיחה לא פחות מגאוני.
את יודעת מה אלטמן חשב על הסדרה, כן?
אני יודע
ובכל זאת – סידרה נפלאה, מהטובות אי פעם.
מ.א.ש. זו גם הבחירה שלי, אבל רציתי לציין לטובה גם את "קנזאס סיטי", סרט אחר של אלטמן שאהוב עלי במיוחד, עם מוזיקה מעולה (טובה ומלהיבה יותר מ"מדריך לחיים בכפר"), קו עלילה מפותל ומתעתע והופעות מענגות.
קנזס סיטי נהדר
סרט שהמבקרים משום מה לא אהבו, למרות שאלטמן עצמו חשב שהוא טוב יותר מ"השחקן" ו"תמונות קצרות". אם כי אני מצאתי את קו העלילה צפוי ברובו פרט לקלימקס שלא היה ברור אם יתרחש.
הטוב ביותר? ללא ספק ''נאשוויל''. האהוב עלי? ללא ספק ''השחקן''
סקר קשה הכנתם לנו השבוע, והתלבטתי מאוד לגבי מי כדאי לי להצביע לו. ראיתי כמעט את כל הסרטים ברשימה, חוץ מאת "מי רצח את קוקי" ו"שלום לנצח". הייתה לי התלבטות בין "נאשוויל", הסרט הטוב של אלטמן, לבין "השחקן", הסרט האהוב של אלטמן.
מצד אחד, "נאשוויל" הוא ללא ספק הסרט הטוב ברשימה, יצירה שלמה ומופלאה ואחד מסרטים המוזיקלים האהובים עלי ביותר. אבל האמת, חייבים להודות שהוא מעט התיישן. הוא עדיין נפלא כיום, אבל משום מה יש לי הרגשה שהוא היה הרבה יותר מזה בימים עברו, והקצב שלו נהרס טיפה עם השנים. אבל עדיין הוא מעולה גם כיום, וסרטו הטוב ביותר של אלטמן.
ומצד שני, "השחקן". אני לא יכול לתאר לכם את התחושה שחשתי כשראיתי את הסרט הזה לראשונה. זה הרגיש כאילו אני צופה במשהו עילאי וייחודי שאין כמוהו בעולם הזה או בקולנוע בכלל. "השחקן" היה הסרט הראשון של אלטמן שראיתי, ואחד הסרטים שגרמו לי להפוך לחובב קולנוע ומעריץ של אלטמן. הוא לא יותר טוב מנשוויל, או אפילו יותר מ"מ.א.ש" (שאם נאשוויל הוא סרט מיושבן, אז "מ.א.ש" הוא הרבה, *הרבה* יותר מיושבן ממנו), אבל הוא אחד מהסרטים הראשונים שגרמו לי לקחת את הקולנוע ברצינות, וחשף אותי לראשונה לקולנוע המונומנטלי של אלטמן. הוא אולי לא הסרט הטוב ברשימה, אבל הוא ללא ספק האהוב עלי מבינהם, וסרט פשוט נפלא ובחירתי בסקר.
השחקן
כי הוא הסרט היחיד שאני נהנית ממנו גם כיום כשהוא משודר באקראיות באחד מערוצי הסרטים (בניגוד לגוספורד החמוד אבל טרחני מעט, או נאשוויל העתיק).
הנשים של ד''ר טי.
סתם, לא.
ראיתי את כולם
ואהבתי, סמידה כזו או אחרת את כולם. ובכל זאת, יש שני סרטים שעומדים בעיניי מעל לשאר: "תמונות קצרות" ו"נאשוויל", שני הסרטים האלה כוללים עשרות רגעים מופתים. ובסוף בחרתי ב"נאשוויל" אבל מחר דעתי יכולה להשתנות.
'מי רצח את קוקי' הקלאסיקה שלי, מאז ומתמיד. למרות שלא הייתי שם את הסרט בעשריית הסרטים האהובים עליי, אבל גם לא ראיתי את כל שאר הסרטים ברשימה.
סרט הזוי ומצחיק.
גוספורד פארק
לא מדובר בסרט הטוב ביותר של אלטמן שראיתי, אבל הוא היחיד שבכל פעם שאני נזכר בו פלשבק של עונג צרוף מציף אותי.
זה שנאשוויל, אחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר מעולם
כמעט לא קיבל קולות, זה בגלל שרובכם לא אוהבים אותו, או בגלל שרובכם לא ראיתם אותו?
רובי לא ראיתי אותו.
מה כל כך טוב בו? (זו לא שאלה צינית. אני באמת סקרן).
בקצרה
הסרט מציג מספר רב לשל דמויות וסיפורים המתרחשים בנאשוויל, ברית הקאנטרי של ארצות הברית. כל אחת מ-24 הדמוית הראשיות היא מוזרה במידה כזאת או אחרת, אך גם עמוקה ומרגשת. הסרט חושף את העליבות והצבעיות של תעשית המוזיקה והפוליטקה האמריקאית ושל ארצות הברית בכלל. הוא מראה את שברו של החלום האמרישאי בין היתר בעזרת מלצרית השואפת להיות זמרת ומה שהיא חושבת להופעת הפריצה שלה היא למעשה הופעה כחשפנית באירוע עבור מועמד לנשיאות (שסיסמאותו מלוות את הסרט. הוא מתייחס גם לתקשורת באמצעות כתבת בריטית מפוזרת מאוד (ג'רלידין צ'פלים הנפלאה) המנסה לתת משמעות סימולית להרבה דברים (סצנה נפלאה בחניון גרטואת) ואומרת לאדם שחור כמה נפלא זה שכוכב קאנטרי גדול מעסיק כל כך הרבה אנשים שחורים בצוות שלו, מבלי לדעת שהוא הכוכב. ויש גם חבר בשלישית רוק השוכב עם שלוש נשים ומראה חוסר אכפיתיות כלפיהם, פרט לשיר מקסים אחד (שזכה באוסקר) שהוא מקדיש למישהי מיוחדת שאולי נמצאת בקהל ושלוש האנשים חושבת שמדובר עליהם. היפית המגיעה לעיר כדי לפגוש את דודתה הגוססת, אך למעשה נעה מחיפוש כוכבים לחיפוש בחורים ולא פוגשת את הדודה. ויש גם אתהמבריק, שמציג בציניות את ה"רוח אמריקאית" וחושף שיש מה משהו מאוד פגום.
וכמו תמיד אצל אלטמן (לדעתי) הציניות משתלבת עם אהבה לדמויות.
תודה
(וזו הגרסה הקצרה? וואו. Good thing I didnt tell them about the dirty knife )
כפי שאמרתי, יש 24 דמויות ראשיות
ועוד הרבה מה לומר על הסיום ועל הרבה סצנות שלא הזכרתי.
קצרה ולא ממש מובנת.
אבל כנראה שזה אלטמן, לא עופר.
לא נותרה לי ברירה אלא לצפות בסרט….
ניסיון להסביר
סרט על מאוחרי הקלעים של תעשיית המוזיקה והפוליטיקה האמריקאית, הרבה סיפורים במקביל הנבנים לקראת רגע שיא בסוף.
הדמויות:
כוכבת קאנטרי הגדולה ביותר המתמוטטת בשדה תעופה בתחילת הסרט, סובלת גם מבעיה נפשית; בעלה המנהל את חייה תוך התעלמות ממצבה הנפשי; חייל המעריץ את אותה זמרת; זמרת קאנטרי נוספת המנסה לתפוס את הבכורה מן הזמרת הראשונה; כוכב קאנטרי מבוגר,פטריוט ושתלטן ואגוסיט, חברתו ובנו; כוכב קאנטרי שחור; אישה מן הפברברים הבורחת מבעלה ורוצהל הפוך לכוכבת קאנטרי, בעלה הדולק בעקבותיה; מלצרית החולמת להיות כוכבת הקאנטרי הבאה, ידידה שותף הכלים והמנסה למשוך אותה לשאיפות יותר ראליות; פעיל פוליטי המנסה לגייס אומנים לעצרת בחירות; אשתו זמרת הגוספל המנהלת רומן עם- חבר בשלישית רוק המנהל רומן גם עם עוד נשים, בין היתר החברה נוספת באותה שלישיה הנשואה לחבר השלישי; צעירה היפית הבאה לעיר לבקר את דודתה החולה ולא מבקרת, דודה המלווה את אשתו בימיה האחרונים; פעיל פוליטי בכיר יותר המארגן את אסיפת הבחירות; נהג לומזינה החולם גם הוא על גדולה; כתבת של הבי.ביץסי המסקרת בפיזור רב את העיר; קוסם על אופנוע שלא מדבר ונע בין האירועים;צעיר שתקן המחזיק הנושא נרתיק כינור; וגם קולו של מועמד לנשיאות המשמיע ססמאות בחירות.
אני ממליץ לצפות בסרו יותר מפעם אחת.
ואני ממליץ לא לקרוא את התקצירים של עופר
לא בגלל חוסר מאמץ או בהירות, אלא בגלל עודף פירוט שמסמפלר יותר מדי פרטים.
מה שכן, אכן סרט טוב ומומלץ.
נשוויל, נשוויל, ועוד פעם נשוויל
לא שהבחירה היתה קלה. הו, לא. בין תמונות קצרות, השחקן, מאש, הקלפן והיצאנית, שלום לנצח, ועוד נוספים (חלקם לא הוזכר כאן: באפלו ביל והאנדיאנים, חתונה) הבחירה בין סרטיו של אלטמן לא היתה קלה. אבל נשוויל ממצה את האלטמניות בהתגלמותה ובנוסף הוא גם סרט מהנה להפליא ולכן בחרתי בנשוויל.
יחד עם תמונות קצרות, נשוויל הוא אחת משתי יצירות המופת של אלטמן, סרט גדול בכל מובן שהוא. רציני, מצחיק, משובב, והומני. אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים.
באפלו ביל והאנידיאנים
השבוע ראיתי את הסרט הזה, שמשום מה נחשב לאחד מן החלשים של אלטמן (ציון של 5.8 ב-IMDB) ולדעתי זה דווקא אחד מן הטובים שלו.
אלטמן שבר מיתוסים של מערבונים כבר ב"הקלפן היצאנית" (וקצת גם ב"גנבים שכמונו") אבל ב"באפלו ביל" ניפוץ המיתוסים מגיע לשיא. בנוסך הסרט גם עוסק בלידת תעשית הבידור האמריקאית וברמיה שיש בבידור וגם בקולנוע (סצנת כתוביות התפיחה נקטעת בידי בקשה לעשות את הכל מן ההתחלה). הסרט גם עוסק בדרך בה נוצרים מיתוסים ונכתבת היסטוריה, בידי המנצחים שמעוותים את המציאות. פול ניומן משחק את באפלו ביל כגיבור תרבות שימי הצלחתו מאחוריו והוא חי על מיתוס של הצלחות מימי עבר אותו הוא מנסה לשחזר ב"מופע המערב הפורע" בו הוא מראה כיצד ניצח את האינדיאנים, אלא שבסרט האינדיאנים מערימים עליו שוב ושוב.
ואת כל המיתוסים שהזכרת
שברו לפניו ליאונה, פקינפה ופורד.
לא ממש
פורד בעיקר עיצב את הדרך המסורתית של יצוג המערבון הקולנועי ושבר קצת את האופי של הדמויות בסרטים המאוחרים. אצלו האינדיאים תמיד היו החלשים, במקרה הטוב. באף מערבון של השלושה שהזכרת (טוב, באף מערבון שראיתי) האישה לא הייתה הדמות החזקה מנטלית כמו ב"הקלפן והיצאנית". פיקנפה פעל במקביל לאלטמן.
ואם כבר בשבירת מיתוסים מערבוניים עסקינן
זה אולי המקום להזכיר את סרטו של ארתור פן "איש קטן גדול" ששבר כמה וכמה מיתוסים, ואצלי הוא מתחבר ל"באפלו ביל והאינדיאנים".
עוד משהו על פיקנפה:
הוא לקח את המערבון לכיוון הפוך מן הכיוון אליו לקח אותו אלטמן: אצלו השובניזם גבר והאלימות נהייתה פרועה יותר.
הם שברו בעיקר
את מיתוס הגיבור והאנטי גיבור המערבוני, והם עשו זאת פעם אחר פעם (גם פורד).
נכון אמנם, שאני לא זוכר התייחסות חשובה שלהם אל אינדיאנים. למרות שכלפי נשים דווקא כן היתה בהיו זמנים במערב של ליאונה.
פקינפה למעשה עשה את רוב המערבונים החשובים שלו בשנות השישים, כלומר לפני אלטמן.