היו זמנים במקסיקו

במקור: Once Upon a Time
in Mexico!ימין!
תסריט, בימוי, צילום, עריכה
ומוזיקה: רוברט רודריגז
שחקנים: אנטוניו בנדראס, סלמה
האייק, ג'וני דפ, ווילם דפו,

מיקי רורק, אנריקה איגלסיאס,
אווה מנדז

'היו זמנים במקסיקו' הוא הסרט השלישי בטרילוגית 'אל מריאצ'י' של רוברט רודריגז, העוקבת אחר עלילותיו של נגן הרחוב המסתורי וחסר השם במלחמתו למען החלכאים והנדכאים. אל מריאצ'י ("אל" שם פרטי, "מריאצ'י" שם משפחה) נוהג להסתובב ברחבי מקסיקו כשבידו נרתיק גיטרה מלא כלי משחית, באמצעותם הוא ממטיר אש וגופרית על אויביו. כשרונו הרב בהפצת הרס וחורבן, המתובלים בשלל גופות חרוכות ומדממות, הקנו לו מוניטין של לוחם ספק על אנושי. מוניטין זה הוא גם שמכניס את אל מריאצ'י לצרות בסרט הנוכחי.

בתחילת הסרט אנו מתוודעים לסוכן CIA מושחת בשם סאנדס (ג'וני דפ), המעוניין לנצל את המצב הרעוע של השלטון במקסיקו כדי להרוויח כמה פזטות. ב"מצב רעוע" אני מתכוון לנסיון של ברון סמים בשם באריו (ווילם דפו) לערוך חילופי נשיאים, לאחר שנשיא מקסיקו הנוכחי החליט לשים קץ לנגע הסמים בארצו. ב"להרוויח" אני מתכוון לגניבת הכסף שבאריו אמור לשלם לאחד, גנרל מארקז כדי, שיערוך הפיכה צבאית נגד הנשיא. וב"כמה" אני מתכוון למליונים.

כדי להוציא את תוכניתו אל הפועל ולעשות את העבודה השחורה עבורו, מגייס סאנדס שלושה אנשים, שניים מהם מונעים על ידי רצון לנקמה: אל מריאצ'י, שיש לו חשבון אישי לסגור עם גנרל מארקז, בשל טרגדיה שנחשפת אט אט באמצעות פלאשבקים במהלך הסרט. השני הוא סוכן FBI לשעבר בשם חורחה (רובן בליידס), אשר מעוניין לעצור את באריו אחת ולתמיד, לאחר שזה רצח את שותפו. האיש השלישי הוא בעצם אישה, שוטרת שעם כל הרצון הטוב, אין לי מושג איך הוגים את השם שלה (אווה מנדז, '2 מהיר 2 עצבני'), שהיא גם המאהבת של סאנדס, ומצטרפת לתוכניתו כדי להוכיח את כישוריה כשוטרת קשוחה.

אם חששתם לרגע שבפסקאות הקודמות תיארתי את עלילת הסרט כולה, אל דאגה. התיאור לעיל הוא רק נקודת המוצא, והסרט עצמו מכיל עלילה שהיתה יכולה להספיק לסרט שלם נוסף ('היו זמנים נוספים במקסיקו', או בשמו המקורי, 'Once upon a Second time in Mexico'). כמעט כל אחת מהדמויות שהזכרתי מככבת בעלילת משנה משל עצמה, עם התפתחויות, תפניות וקליימקס, ומצרפת לחגיגה עוד איזה שתיים-שלוש דמויות משלה. ואל תשכחו את הפלאשבקים שכבר הזכרתי, באשר למה שקרה בין סוף הסרט הקודם לתחילת הסרט הנוכחי. התוצאה היא הבעיה הגדולה ביותר של הסרט – הוא פשוט עמוס מדי. מספר הפרצופים שנצפים בסרט הוא כל כך גדול, שאם תמצמצו לרגע, או אם אתם סובלים חס וחלילה מכושר זיהוי פרצופים לקוי, סביר להניח שאחרי רבע שעה לא תדעו יותר מי הוא מי, ולשווא תחפשו את תג השם של הדמות על דש הבגד שלה. הצורך להתרכז במעקב אחרי כל עלילות המשנה ונפתוליהן כדי להבין מי עשה מה, למה וכמה, מפריע להקדשת מלוא תשומת הלב לחלק החשוב ביותר של הסרט – האקשן.

שהרי, אם לומר את האמת, ל'היו זמנים' באנו כדי לראות את אל מריאצ'י בפעולה. כיאה לסרט שנעשה על ידי אחד מבני חסותו של הוד סמאחיותו קוונטין טרנטינו, הסרט מתהדר בלא מעט סצינות פעולה עם דם, אש ותמרות עשן. מה שמבדיל את הסרט משאר סרטי הפעולה הקייציים היא רמת המגניבות של הקרבות: האלימות בסרט היא ציורית, כוריאוגרפית ולא בדיוק נאמנה למציאות, אלא אם כן הבדלי לחץ האוויר והטמפרטורה במקסיקו אחראים לכך שגם הקליע הקטן ביותר מכיל מספיק אנרגיה כדי להעיף אדם למרחק של שלושה מטרים באוויר ולעשות יותר נזק מכמה קילוגרמים של TNT. למרבה המזל, רודריגז יודע לצעוד על אותו קו גבול דק של הפרזה, כך שהוא מצליח לגרום לסצינות האקשן להיות גדולות מהחיים, מבלי להפוך אותן למופרכות לחלוטין. אציין לטובה את הקטע בו אל מריאצ'י ואהובתו קרולינה (סלמה האייק) נדרשים להימלט מעשרות אנשים חמושים, כשאין בידם דבר מלבד שרשרת עבותה המחוברת לידיהם (וגם בסרט הזה משמשת השרשרת כדי לבצע החלקת-אומגה, והפעם מבלי לשבור חוקי פיסיקה רבים מדי). בתקופה זו, בה שימוש בפעלולים ממוחשבים הפך לכל כך נפוץ, מרענן לראות קטעי פעולה שנעשו בדרך הישנה והטובה.

כצפוי, בהתחשב בכך שגיבור הסרט הוא נגן גיטרה, מלווה הסרט בפסקול סוחף וקצבי של מוסיקה לטינית, שהגיטרה היא הכלי הדומיננטי בו. הפסקול, שהולחן על ידי לא אחר מרודריגז עצמו, תורם רבות לאווירה הייחודית של הסרט. רודריגז שיבץ בסרט גם לא מעט בדיחות פאנצ'ליין והומור שחור, המקלים במידת מה את הכבדות העלילתית, ומובטחים לו מועמדות מובילה לפרסי החיפוש הגופני והשימוש בזרוע תותבת הטובים ביותר.

בנוסף לכל, את הסרט מפארת רשימת כוכבים מכובדת, כולם נראים כמי שנהנו מכל רגע. על התפקיד של בנדראס עצמו אין הרבה מה לומר, שכן לא נדרש ממנו אלא בעיקר לשתוק, להיראות סובל ולירות לכל עבר. סלמה האייק, המגלמת את אהובתו, מקבלת זמן מסך מועט מדי.
אז למי מגיעות התשואות? פעם שניה הקיץ מוכיח ג'וני דפ כי מקומו הראוי הוא מאחורי סורג ובריח בגין גניבת הצגות. הסוכן סאנדס, אשר שפיותו מוטלת בספק, זומם מזימות למכביר ונראה באופן כללי כמו חזרה גנרלית לדמותו של ג'ק ספארו ב'שודדי הקאריביים' (בניגוד לעיתוי יציאתו לאקרנים, 'שודדי' צולם דווקא אחרי 'היו זמנים'). קקטוס של כבוד ניתן גם למיקי רורק, שמגלם פושע מזדקן המשמש כיד ימינו של באריו, ומנסה לעשות את הדבר הנכון – כל זאת כשהוא אוחז בכלב המכוער ביותר (או העכברוש הגדול ביותר, אני ממש לא בטוח) שראיתי מעודי.

'היו זמנים במקסיקו' אמנם סובל מעלילה סבוכה מדי וריבוי דמויות, אבל הוא עדיין סרט פעולה עשוי היטב, משעשע וסוחף, בעל אווירה מיוחדת, כך שבסך הכל מדובר בסיום ראוי לטרילוגיית "אל מריאצ'י". אני בהחלט אומר "כן" למקסיקנים.