הסרט הטוב ביותר על עשיית סרטים:
103 | שיר אשיר בגשם |
47 | בארטון פינק |
26 | רעש מצלמים |
56 | אד ווד |
13 | שחק אותה סטאר |
76 | לילות בוגי |
27 | צילו של הערפד |
28 | סטייט פינת מיין |
16 | סוף הוליוודי |
127 | אדפטיישן |
מספר מצביעים: 519
103 | שיר אשיר בגשם |
47 | בארטון פינק |
26 | רעש מצלמים |
56 | אד ווד |
13 | שחק אותה סטאר |
76 | לילות בוגי |
27 | צילו של הערפד |
28 | סטייט פינת מיין |
16 | סוף הוליוודי |
127 | אדפטיישן |
אהרו''כ
ברטון פינק הוא אחד משני הסרטים שאהבתי מבית משפחת כהן (הקפיצה הגדולה הוא השני והטוב ובניהם), מה עם הסרט "קוונטין אמר לי?"
אהרו''כ
הקפיצה הגדולה ללא ספק מהיצירות הפחות מוערכות של האחים, לדעתי לא בצדק – זה ללא ספק מהסרטים האהובים עלי.
הקפיצה הגדולה
שמעתי כבר כמה אנשים טוענים שזה אחד הסרטים האהובים עליהם, והאמת היא שאני ממש לא מבינה למה. זה סרט מצחיק ומצויין מהמון בחינות, אבל לאחים כהן יש דברים הרבה יותר טובים להציע, לטעמי.
אתה יכול להסביר מה כל כך אהבת בסרט (לעומת סרטים אחרים אפילו), כי על אף מספר הקטעים המבריקים, אני דווקא חושבת שזה הסרט הכי פחות טוב שלהם.
הקפיצה הגדולה Vs בארטון פינק
את באטון פינק לא הכי אהבתי. אמנם הוא היה מאוד "כהן"-י, מה שאומר שהיו בו מספר סצינות ממש מבריקות, אבל מצאתי את רובו מעט משעמם.
לעומתו, הקפיצה הגדולה הוא אחד הסרטים המשובחים ביותר שראיתי ונראה לי הסרט שהכי אהבתי של האחים.
קצת קשה לי לענות על השאלה של מה כ"כ אהבתי בו כי עבר די הרבה זמן מאז הצפייה, אבל הסצינה ששבתה אותי כבר מההתחלה והפכה את הסרט לחבר כבוד ברשימת ה"הכי" היא סצינת ה- אפשרי? סצינת ה…וול, "הקפיצה הגדולה", והכמה דקות שאח"כ.
אני חושבת שאני אעשה לי יום אחד מרתון של צפייה בשני הסרטים האלה ואנסה להיזכר שוב מה אהבתי כ"כ באחד ולא אהבתי בשני. ואז אני אחזור לפרט. כנראה.
הקפיצה הגדולה Vs בארטון פינק
אני מסכים. הסרט עצמו לא סוחף במיוחד, אבל ריגש אותי מאוד, אני חושב שבעיקר בגלל המוזיקה המקסימה והשחקנים הנהדרים.
ובכל זאת, את "בארטון פינק" ו"פראגו" אהבתי יותר.
אהרו''כ
אני מאוד אהבתי את הסרט "הקפיצה הגדולה" ובכלל אני אוהבת את הסגנות של האחים כהן. אני חושבת שהאחים כהן מוערכים כמעט בכל סרט שעשו, כי אין ספק שיש להם כישרון אדיר ובקשר לסרט , אני חושבת שטים רובינס הוא שחקן מצויין והוא אחת הסיבות לכך שהסרט הוא סרט טוב.
אהרו''כ
אני בשוק!
אני לא היחיד בעולם שמכיר את הסרט הזה? ומה הקשר לעשיית סרטים?
מחדל!
למה "השחקן" של אלטמן לא ברשימה?
חבל, זה אחד הטובים של שנות ה-90.
''השחקן'', כמו ''תפוס את שורטי'', נשקל ונפסל
שניהם אמנם מתרחשים ב"הוליווד", אבל אין בהם מספיק עיסוק ישיר בעשיית הסרטים הממשית.
דווקא השחקן עוסק ישירות בעשיית סרטים ממשית
ראשית, הוא כולו בנוי כסרט בתוך סרט, וממש מתחיל עם טייק של מצלמה.
מצד שני, וזה לדעתי מה שבעצם התכוונת להגיד – הוא עוסק בעשיית סרטים מהצד העסקי. הנטוורקינג, השמוזינג, הגשת הרעיונות – וכל התככים ומשחקי הכח של אלו שהכח באמת נמצא בידיהם. זה ה-סרט על התעשיה, ועל עשיית סרטים, אבל הוא לא מתמקד בתהליך הפילמינג, אלא בעיקר בפרה-פרודקשן.
הבעיה היא, למה אם כן נכנס אדאפטיישן לתמונה? אדפטיישן הוא על כתיבת תסריט, לא באמת על התעשייה. אם כבר, היא רק קצת ברקע.
(ונ.ב. קטן – סיימתי לקרוא את הסיפור שאינו נגמר. כן, סוף סוף קניתי אותו. יש ממש ספר שלם אחרי שהסרט נגמר! – אבל עדיין, מומו זה מיכאל אנדה מספר אחת שלי)
התכוונתי שהסקר מתייחס בעיקר לפעולות שכרוכות ישירות בעשית סרט
ומיוחדות אך ורק לה, בין אם זה כתיבת תסריט, בימוי, צילום וכולי.
את "השחקן", כמו את "תפוס את שורטי", אפשר היה לעשות על רקע תעשיית המוסיקה, למשל, בלי שהסרט יהיה שונה מאוד.
נ.ב. הסיפור שאינו נגמר שולת!1. וגמורק (הזאב / זאב אדם) הרבה יותר מפחיד בספר מאשר בסרט.
שניהם שולטים, או שמה שולתתים!!!1
''השחקן'', כמו ''תפוס את שורטי'', נשקל ונפסל
קיבלתי.
אבל נא לא לשים את ה"שחקן" באותה קטגוריה עם "תפוס את שורטי".
(:
ומה עם "חינוך רע"?
''השחקן'', ''תפוס את שורטי''
בשני הסרטים הללו יש יותר עיסוק בעשיית קולנוע מאשר בבארטון פינק. זהו אמנם סרט נהדר, אבל העיסוק שלו בעשיית סרטים מתמצה באי אלו דקות פה ושם. רוב הסרט עוסק ביחסיו של בארטון עם צ'ארלי.
אין לי בעיה עם כל רשימה שרירותית שהיא (כ?ו?-לו סקר), אבל הנימוק הזה נשמע לי מוזר.
במה אני בחרתי – "שיר אשיר בגשם". ולו רק בגלל זכרונות הילדות.
למען האמת, את ''בארטון פינק'' לא ראיתי
כך שאני לא יכול להתווכח איתך.
בארטון פינק
עוסק בתהליך של כתיבת התסריט, מחסום בכתיבה והתאמת התסריט לצרכי האולפנים. זה נושא מרכזי בסרט בערך כמו היחסים עם צ'ארלי. חוץ מכתיבת התסריט, הסרט באמת מראה מעט מאוד מתעשיית הקולנוע.
בארטון פינק
ציינת שלושה היבטים של תעשיית הקולנוע בהם עוסק הסרט:
א. כתיבת תסריט – לפי דעתי כל החלק העוסק בכתיבה הוא משני למדי בעלילה. כלומר, אנחנו כמעט ולא דנים בהתחבטויות של בארטון. ללא ספק זהו גורם מניע – כמו לדוגמה ליחסיו עם וו.פ. מייהו, או לאופי השיחות שלו עם צ'ארלי, אבל זה לא מאוד משמעותי.
ב. מחסום בכתיבה – זהו לא משהו שיחודי לתעשיית הסרטים, או לכתיבת תסריט.
ג. התאמת התסריט לצרכי האולפנים – הנושא הזה תופס חלק ממש ממש קטן בסרט, גם נושאית וגם מבחינת הזמן. נכון שהרגעים המשעשעים ביותר בסרט הם כאשר בארטון מדבר עם בן גייזלר (הדמות אותה מגלם טוני שלהוב) אבל מלבד זאת תרומתם לעלילה ולסרט קטנה. הקטעים עם מנהל האולפן (שלושה קטעים בסך הכל, למיטב זכרוני) הם אמנם משמעותיים יותר, אך פחות מדמותו של צ'ארלי ומערכת היחסים של בארטון איתה (למעשה – אפילו פחות מהקטעים "הבלשיים" בעלילה).
בכל מקרה, "השחקן" ובעיקר "תפוס את שורטי" עוסקים בצורה יותר אינטניסיבית ומהותית בתעשיית הסרטים. לא שזה מאוד מטריד אותי, כאמור, אבל מצאתי לנכון לציין את זה.
בארטון פינק
מומלץ מאוד לראות. סרטים כאלו הם נדירים.
מדובר בסרט האהוב עלי ביותר
לכן, אגב, אני מסרב בתוקף לראות אותו שוב (בפעם השלישית, כוונתי), מחשש שאני אגלה שהוא לא טוב כמו שחשבתי.
תראה תראה
גם אחרי הפעם ה-5 הוא ממשיך להשתבח.
ואני גם מוסיף את ''הטייס''
למרות שהוא, כמובן, לא היה מקבל את הקול שלי.
אה... וגם את 8.5
באופן לא מפתיע,
ראיתי רק את אד ווד מן הרשימה, אז כך שאני נמנעת מלהצביע.
בחירה לא קלה
התלבטות בין שקלול של שני הגורמים – איזה סרט הכי טוב כסרט, ואיזה סרט עוסק בצורה הכי מעניינת בעשיית סרטים.
"שיר אשיר בגשם" – התיישבן קשות, כמובן, אבל עדיין מכיל כמה רגעים יפים, כמו הדיבוב הלא-תואם, והריקוד עם הבובה, שבו או'קונור ז"ל שר כמה חשוב להצחיק אנשים בסרטים.
"רעש מצלמים" – המילון השלם ל"כל מה שמשתבש כשמנסים לצלם סצינה". חביב, לא יותר.
"צילו של ערפד" – רעיון מצויין, כמה קטעים טובים, וילם דפו אחלה ערפד. אבל סרט שלא ממש מתפתח מעבר לסיטואציה הראשונית.
"שחק אותה סטאר" – מהסרטים שהם דביליים-מצחיקים, בצורה מוצלחת. לשים את השכל בצד במקום קריר, וליהנות. היה זוכה, אלמלא
"אד ווד" – גם מצייר תמונה יפה ומרשימה של עולם ה"בי מוביז" בשנות החמישים, גם דמות ראשית מעוררת הזדהות. "מפגר, אבל אופטימי". ג'וני דפ, כמובן.
הזוכה שלי: אד ווד.
שיר אשיר בגשם
אוי, כמה שהתאהבתי בסרט הזה, ומיוסיקלס הם בדרך-כלל לא כוס התה שלי. אבל יש כל-כך הרבה חינניות בסיפור, בשירים, ובשחקנים, שאני פשוט לא יכול שלא להצביע עבורו.
שלא לדבר על כך שפאדמה האמיתית משתתפת בו.
וכמה עצוב
שהיום היא מחלטרת בתפקידי אורח בסיטקומים וסרטי קולנוע זניחים.
לא, זה בסדר
אני לא צריך לדעת על מה לעזאזל אתם מדברים. חיפשתי לבד. הידד לגוגל.
http://www.imdb.com/name/nm0001666/bio
המופע של טרומן?
טוב, הוא לא בדיוק על סרטים אבל נראה לי שעדיין מגיע לו מקום…
המופע של טרומן?
המופע של טרומן הוא פספוס, כי הוא לא הלך עד הסוף.
הלך, שייט, העיקר שהגיע לדלת.
ראיתי את כל הסרטים ברשימה, חוץ משחק אותה סטאר
שיר אשיר בגשם: קומדיה קלאסית שמלמדת אותנו כמה קשה ליצור "טוקי" עם כוכבת בעלת קול של סנאי דרוס (ויכולות משחק תואמות). סרט שעומד במבחן הזמן ומביא סאטירה מעודנת על תור הזהב של הוליווד.
בארטון פינק: כמעט הצבעתי אוטומטית בגלל המילה "בארטון", אבל אז קראתי את שם המשפחה. סרט מוצלח שראיתי השנה לראשונה (באיחור משמעותי). משחק טוב, בניית דמויות מעניינת, כנהוג אצל הכהנים. דווקא כסרט על התעשיה הוא פחות מוצלח, מכיוון שרוב הדגש הוא על דמות התסריטאי ולא על תהליך ההפקה עצמו.
רעש מצלמים: עוד סרט שראיתי באיחור. דרמה-קומית נחמדה ומשחק מצוין של סטיב בושמי. ההומור העצמי על חשבון תעשית האינדי ("למה זה חייב להיות גמד?") מחזיק סרט שבסה"כ די דליל מבחינת עלילה. הרגע לקראת הסוף, בו כל דמות מנצלת דקה של שקט ושוקעת בפנטזיות, הוא מהסצנות האהובות עלי בכל הזמנים.
אד ווד: הבחירה שלי. לא רק כי אני באמת חושב שזה הסרט הטוב ברשימה, אלא גם כי הוא מציג פן שונה של הוליווד, זה שלא ממש טורחים לדבר עליו. אד ווד הוא במאי גרוע, אבל כל כך חסר מודעות עצמית, שהוא משווה את עצמו לאורסון וולס. הוא יפנה לדרכים נואשות בכדי לגייס כסף, יחזור על אותן טעויות ויחפף איפה שגם גורם לא מקצועי יודע שאסור לחפף. משחק מצוין של ג'וני דפ ומרטין לנדאו בסרטו אולי המבוים טוב ביותר של טים ברטון, על במאי שנערץ בימינו מכל הסיבות הלא נכונות.
לילות בוגי: אני לא זוכר הרבה מהסרט, אבל יודע שלא נהנתי. זכור לי סרט משעמם וטרחני, למרות שאולי כדאי לראות שוב ולרענן את הזכרון.
צילו של הערפד: מהסרטים בעלי הפוטנציאל המבוזבז ביותר בהיסטוריה, אם תשאלו אותי. שחקנים מצוינים בעלילה שלוקחת אגדה אורבנית המבוססת על ארוע אמיתי ומותחת אותה לכדי מציאות. עם זאת, קצב איטי מדי וטיפול שטחי בקונפליקטים, עשו את הסרט לסביר ולא יותר.
סטייט פינת מיין: אי אפשר להתחמק מהתחושה שהסרט יותר מציאותי ממה שנדמה. הרומנים על הסט ומחוצה לו, הלוקיישן שנעשה לא רלוונטי, הסכסוכים בין הבמאי לצלם, הכל נדמה כאילו מבוסס על חוויות אמיתיות. הבעיה הגדולה של הסרט היא שהוא מנסה בכח להיות כמה דברים בבת אחת. מצד אחד, זו סאטירה על הוליווד. מצד שני, קומדיה רומנטית. מצד שלישי, דרמה חברתית על החיים בעיירה שלוה שצוות צילום פולש אליה. יותר מדי כיוונים לא מנוצלים בו זמנית נותנים תוצאה חביבה, אבל לא יותר.
סוף הולי-וודי: מוזר שגם בסרט כל כך מודע לעצמו, וודי אלן עדיין מפספס ולא מצליח ליצור עניין אמיתי. כל אמירה שהייתה אמורה להיות על התעשיה, מועלמת לטובת בדיחה או התפלספות שלא עובדת. לא מהתצוגות הטובות של אלן.
אדפטיישן: מקום שני אצלי, בעיקר בזכות הרעיון ודרך הצגתו. קאופמן עשה תרגיל גאוני ביחסי ציבור והפך את עצמו לדמות ראשית, בתוספת תאום מזויף. למעשה, גם צ'רלי של הסרט הוא לא צ'רלי האמיתי, אבל הוא הצליח לגרום למספיק אנשים להכיר את שמו ואת עבודתו. בדומה לבארטון פינק, הסרט מתמקד רק בצד הכתיבה של התסריט הלא גמור, מבלי להיכנס לשלבי ההפקה. מהבחינה הזו, הוא בהחלט גורם להבין את דמות התסריטאי המתוסכל שמצפים ממנו להביא את הדבר הגדול הבא, אבל מצליח לכתוב בעיקר על עצמו. חצי השעה האחרונה של הסרט, היא בפני עצמה שיעור פ"מ על תעשית הקולנוע ומה באמת יוצא מכל הדיונים של צ'רלי עם עצמו ועם סביבתו.
אד ווד,
פשוט סרט מצוין, ללא ספק.
בטח אדפטשיין יקח, אבל אני רק אציין שמאוד לא נהנתי ממנו. ואני חושבת שזה בעיקר בגלל ניקולאס קייג'.
בחרתי ב''בוגי נייטס''
רק בגלל שהוא היחיד שראיתי, וגם בגלל העדרותו מהסקר של "מי הפליל את רוג'ר ראביט?"
אה, כן, שכחתי להזכיר את ''בוגי נייטס''
שהוא סרט בסדר כזה.
"מי הפליל" לא מתאים לסקר. אין בו שום קטע של עשיית סרטים, חוץ מהקטע ממש בהתחלה, שבו רוג'ר ובייבי הרמן כביכול עושים סרט מצוייר. "מי הפליל" גם מתרחש בעולם בדיוני לחלוטין, שבו ה"טונס" חיים ליד הוליווד. זה בניגוד לסרטים שבסקר, שמתרחשים בעולם האמיתי, פחות או יותר ("צילו של הערפד" הוא אולי יוצא הדופן).
גם צילו של הערפד מתרחש בעולמנו
הוא מבוסס על דמויות אמיתיות ועל צילומי סרט אמיתי. ההבדל הוא שבסרט לקחו את הגימיק של "מקס שרק – ערפד?" (שחקן אלמוני שלא הופיע מעולם ללא האיפור המלא מהסרט) וטוו סביבו עלילה בדיונית. במובן מסוים, הוא יותר מציאותי מבארטון פינק שבו גם הדמויות הן פיקטיביות.
גם צילו של הערפד מתרחש בעולמנו
אז זהו, שלא נכון… היתה אפילו גלויה שלו בלי איפור שנמכרה לקהל הרחב (גלויות של שחקנים ואנשי קולנוע היו מאוד נפוצות בגרמניה בשנות ה-20 וה-30) ושראיתי כבר כמה פעמים, גם באינטרנט וגם במוזיאון…
Party pooper
למה ''דווקא כן מדבר על התעשיה''? לא אמרתי שלא.
מה שאמרתי הוא מה שאתה בעצמך כותב מיד אח"כ – שאין עיסוק ישיר בעשיית סרטים, ולכן "מי הפליל" לא מתאים לסקר.
זווית מרתקת
אני אצפה שוב, טעון במידע הזה.
חשבת על זה לבד?
לגמריי לא
כפי שראית הדיון הזה קיים גם בfisheye ואני יכול להעיד שגם הרבה מעבר לאתר הזה, את גילויי זמקיס גיליתי במגמת קולנוע דווקא.
האתר Filmsite מוסיף הרבה מידע מעניין לרוג'ר ראביט
אם כי מספיילר ללא אזהרה:
http://www.filmsite.org/whof.html
זו גרסה רשמית?
קראתי באתר לפני די הרבה זמן
תגובה של מישהו שטוען שכל סרטיו של זמקיס הם בעצם ביקורת נוקבת על החברה האמריקאית, במסווה של Wholesome, all-american entertainment, ואם היה לי כח ו/או מושג איפה להתחיל לחפש, הייתי גם נותן לך קישור.
זה לא מה שדן ברזל טוען לגבי פול וורהובן?
נראה שזה תירוץ נוח…
במקרה של זמקיס אפילו יש לזה קשר למציאות
ולא צריך לקרוא את הסרטים אחורה בדילוגי אותיות כדי למצוא אותו. ודווקא בגלל זה אני לא נוטה להאמין של-toons יש באמת קשר ל-coons.
אתה *לא* נוטה?
אני *לא* נוטה.
אני לא יודע לגבי ''כל סרטיו''
אבל אין ספק שפורסט גאמפ הוא סרט ביקורתי ביותר.
אבל איך סרט כמו ''מתחת לפני השטח''
או איך שלא קראו לקישקוש ההוא עם הריסון פורד ומישל פייפר, ביקורתי?
פורסט גאמפ מאד בולט בביקורתיות שלו, אבל לא יהיה קשה למצוא אותה גם ב"בחזרה לעתיד" או ב"cast away", היא מופיעה בבירור ברוג'ר ראביט, ובקונטקט.
פורסט גאמפ ביקורתי?
נראה לי שהביקורת היא על מה ש*חסר* או *מעוות* ב"היסטוריה" המוצגת בפורסט גאמפ.
לפיכך קשה לי לראות ב"פורסט" עצמו סרט ביקורתי. אם הביקורת היא לא *בתוך* הסרט, אלא *על* הסרט- אז זה לא הסרט שביקורתי. אלא זה אנחנו.
באותה מידה אפשר להגיד שהקלו-קלוס-קלאן הם בעצם ארגון ביקורת על הגזענות. כי מי ששומע אותם מתאפיין בתגובת-נגד ביקורתית על מה שהם אומרים.
אבל למעשה הקלו-קלוס-קלאן הוא לא ארגון ביקורי. הוא פשוט מעורר ביקורת.
אותו דבר גם "פורסט גאמפ". הוא לא סרט ביקורתי. זה אנחנו שביקורתיים כלפיו.
מה שאתה טוען היה נכון
אלמלא האירוניה הכבדה שעוטפת כל רגע בפורסט גאמפ.
שמעתי אתמול הגדרה נהדרת לאירוניה:
האירוניה לא כל-כך כבדה
ככל הידוע לי, רוב האנשים שיוצאים מהסרט הזה מרגישים שעברו חווייה מזככת. לא אירונית.
לדעתי רוב הצופים נסחפים במתקתקות והסנטימנטליות של הסרט, ולא מבחינים ב??אירוניה.
מה, זה?
כתבה מספר 838
בדיוק.
יש לך דוגמאות יותר מפורטות לתזה הזו? נראה שבהחלט שווה לפתח אותה.
מה שמוזר הוא שכמי שמגיע מבית מדרשם של לוקאס וספילברג, הייתי מאמין ש"חתרנות" לא נמצאת במילון המונחים של זמקיס.
אתה רומז ששפילברג לא חתרני?
(ללא , למען הסר ספק)
את AI ראית?
ראיתי.
קודם כל, קשה לי לראות איך הסרט נחשב לחתרני בעיניך. אלא אם משיכת סופים חצי שעה לאחר סיום הסרט נחשבת לחתרנות כנגד הממסד התסריטאי.
שנית, גם אם הוא כן חתרני, לא מדובר בסרט ספילברגי קלאסי. המקורות של הסרט נטועים הרבה יותר עמוק אצל קובריק מאשר אצל ס/ש.
חוץ מזה, סרט אחד, מתוך רזומה של עשרות, לא מעיד על אמירה חדשה של ספילברג. במקרה הטוב, זה ניסוי בדעת קהל. במקרה הרע, זו טעות.
אינטלגנציה
מדבר על גזענות באופן ברור למדי, לדעתי לפחות.
נקודה אחת שאני אוהב לחזור עליה כשאני מדבר על הסרט הזה, היא בהבדל שבין הדובי לבין הרובוטים האנושיים. בעוד אצל הרובוטים האחרים ישנו רצון שלהם או של אחרים כלפיהם ללגיטימציה, הרי שלדובי אין – למרות שההבדל היחיד הוא במראה החיצוני.
סוג של מטאפורה די מבריקה לדעתי.
נקודה נוספת שנמצאת בסרט, היא הקשר שבין הורים וילדים בכלל (בדיוק כמו בסרטי שנות החמישים של ג'יימס דין ואחרים). ואי אפשר להתעלם גם מהדיונים על האינטליגנציה המלאכותית עצמה שהסרט מעלה, בדיוק כמו בסרטים פילוסופיים במוצהר, כמו הרוח במעטפת או בלייד ראנר.
כמובן, הכל נתון לפיתוח נרחב, אבל אין ספק, ישנה חתרנות או לכל הפחות ביקורת, לא מועטה שם.
מההערה על התסריט
אבל ברצינות, AI הוא סרט חתרני וחמקמק. בחלק הראשון שלו יש יותר מידי מלודרמה משפחתית בשביל סרט מד"ב. בחלק השני שלו יש יותר מידי מד"ב אפל בשביל מלודרמה משפחתית. ועל החלק השלישי לא נדבר, כי אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי שהוא לא באמת קיים.
ומה יש במלודרמה המשפחתית? אם שמפחדת מ"בנה". "בן" שמנסה לזכות באהבת אימו המרוחקת. "אחים" שמנסים לפגוע אחד בשני. משפחה בה האב משכנע את האם להיפטר מה"בן" שלהם, כשהקהל חווה זאת דרך שתי נקודות המבט – זו של ההורים הנוטשים וזו של הבן הננטש. נושאים מאוד אפלים וקודרים בשביל מלודרמה אמריקאית.
ואם תשים לב, משפחה לא מתפקדת הוא מוטיב חוזר בסרטי שפילברג באופן כללי. בשביל מי שנחשב על פי רוב לבמאי הוליוודי מתקתק, הוא יורה הרבה חיצים אל עבר מוסד המשפחה האמריקאי.
והחלק המד"בי יותר הוא בכלל קודר. גם אם זה נולד מהטיוטה של קובריק, הרי שמי שחתום על הסרט הוא שפילברג.
מרתק.
רק דבר אחד- בשורה התחתונה, לא מצאתי ב'פורסט גאמפ' את המסר "אפשר להגשים את החלום האמריקאי גם אם אתה מפגר", אלא את המסר "בשביל להגשים את החלום האמריקאי צריך להיות מפגר". כל מה שמקדם את פורסט גאמפ בחיים הוא לעשות בדיוק מה שאומרים לו, לא להפעיל שיקול דעת, לפתח אידיאולוגיה ו/או רצונות משל עצמך. ("כן, המפקד!", "אתה חייב להיות גאון, גאמפ!"). לכן, אני חושב, מנת המשכל של פורסט, כפי שמוסבר בתחילת הסרט, נמוכה מספיק כדי שיהיה טיפש, אבל לא כדי שירחמו עליו.
מה עם ''מנת יתר''?
גם אני רציתי להוסיף שם של סרט (כן, אני יודע שזה לא סרט על עשיית סרט פר-סה ). בכל אופן, אני חייב להשלים מחסור רציני כי לא ראיתי ארבעה סרטים מהרשימה – ממש פשע!
טוב,מההתחלה: "שיר אשיר בגשם" הוא הבחירה שלי פשוט כי זה אחד הסרטים הכי מצחיקים עלי אדמות, וג'ין הייגן שולתת!!!
בכללי, הוא משרטט תמונה משעשעת מאוד של הוליווד בתקופת הראינוע ומתוך תחושה נוסטלגית שלא נמצאת בסרטים האחרים ברשימה (למעט "אד ווד"), להם קצת חסרה האהבה הגדולה והענקית שיש ל"שיר אשיר בגשם" (שוב, למעט "אד ווד").
• "בארטון פינק" הוא מהסרטים הפחות מועדפים עליי של הכהנים, וגם מהפחות זכורים לי (למרות שראיתי אותו שוב לא מזמן בכבלים).
• "אד ווד" הוא כמעט הבחירה שלי, כי הוא מבין הסרטים הכי אהובים עליי (ביחד ברשימה עם "שיר אשיר בגשם") ואני מסכים עם הפינגווין עם כל מה שהוא אמר (וזה אגב הסרט הכי אהוב עליי של ברטון, ולא "המספריים של אדוארד").
• "לילות בוגי" כסרט על תעשיית הפורנו של שנות ה70 הוא מעולה, אבל באספקטים האחרים קצת פחות. הוא עמוס מידי וארוך מידי, וגם מתפזר לקראת הסוף אבל הוא הסרט שבו פול תומאס אנדרסון הפציץ עם כל התותחים במפגן קולנועי מרתק ומדכא עם אחד קאסטינג מנומק ואולטרה מוצלח.
• "צילו של הערפד" היה פשוט מאכזב. אחרי כל ההייפ הביקורתי והנושא המרתק הייתי בטוח שזה יהיה סרט מבריק אבל הוא התגלה כפצצת שעמום מוחצת.
• "אדפטיישן" הוא האחרון שראיתי מהרשימה, ומבין שלושת סרטי קאופמן שראיתי (זה, "להיות ג'ון מלקוביץ"' ו"שמש נצחית") הוא הפחות מוצלח. דבר ראשון, ניקולס קייג' היה איום (באופן כללי, אני לא ממעריציו ופה קיבלתי ממנו מנה כפולה). דבר שני, קאופמן וג'ונז השתדלו יותר מידי והתוצאה הסופית מבולגנת ופלצנית בלי כיסוי. נקודת האור היחידה בסרט בכלל לא קשורה לעניין "עשיית הסרט", וזו הסצנה של מריל סטריפ וצליל החיוג – אחד הרגעים הכי מצחיקים בתולדות הקולנוע. לא ציפיתי לזה בכלל ולמען האמת זה הציל לי את הסרט משעמום טוטאלי .
ועוד משהו לסיום:
– HET-HET על הסקר!
בארטון פינק
הטוב ביותר ברשימה. גודמן וטורטורו פשוט מעולים. האווירה הנבובה של הוליווד והגהינום המתפשט ברחבי המלון העלוב יוצרים אווירה מיוחדת במינה, כמו בכל סרט של האחים כהן.
מקום 4:
"רעש מצלמים". מקורי, מצחיק, הזוי, ויותר מכל, מתאר תהליך צילום סרט באופן מאוד מציאותי, על אף כל המוזרות שבו (לא שיש לי מושג באמת, אבל זה הרושם שמתקבל מכך). וכמובן – יש בו סטיב בושמי, וגמד, מה שבלבל אותי קצת, כי ישר כשאני רואה גמד בסרט אני חושבת "הא! זאת חייבת להיות סצינת חלום!".
מקום 3: "אדפטיישן". בדומה ל"רעש", גם הוא מתאר תהליך יצירת סרט בצורה מאוד אמינה. ההתלבטויות, הנוירוטיות, המחשבות האין סופיות, והתוצאה הגאונית שיצאה בסוף – שלבי כתיבת תסריט לא היו יכולים להיות מתוארים בצורה יותר טובה (אבל החיבור עם הדמויות שכותבות את התסריט והעניין בהן כן, מה שמוביל לבחירה מס' 1, עם התעקבות במס' 2 בדרך).
מקום 2: "אד ווד". כי הוא לא רק מתאר שלב אחד ביצירת הסרט, אלא את כולם (ובמקרה של אדון ווד – זאת בדיוק הבעיה). הדמויות (אהממ, דמות… אהממ, ג'וני) מרתקות, המשחק יוצא מן הכלל, והסיפור על השאיפה להצלחה ועל התקווה והבטחון האין סופיים ביצירה שלך פשוט מעוררי הערצה. בניגוד לסרטים המצולמים בסרט עצמו – כאן דווקא יש המון כישרון גם מאחורי וגם לפני המצלמה.
מקום 1: "בארטון פינק". כי זה סרט מותח, מרגש, מענין, סוחף, מצחיק, עצוב, ומעורר מחשבה על טפט קיר.
רעש מצלמים
תמהני, האם יש כאן אנשים שהיו פעם על סט צילומים והעזו להצביע לסרט אחר? נכון שיש סרטים טובים ממנו ברשימה, "אדפטיישן" למשל, אבל באף אחד מהסרטים עשיית קולנוע לא מתוארת באופן כל כך מדויק, כל כך מצחיק וכל כך קורע לב, ועוד מקיפה כל כך הרבה מחלקות.
לצד "לבובסקי", זה אחד הסרטים המצוטטים ביותר בסביבה שלי.
סטייט ומיין
פשוט בגלל המבט הציני על מאחורי הקלעים, והמשפט המסיים. אה… והשחקנים.
איך קוראים לסרט של קנת' בראנה על עשיית סרט?
או, רגע, אולי זה על העלאת מחזה?
אאל''ט, בעברית הוא נקרא ''ההצגה חייבת להימשך''
וכן, זה על העלאת מחזה.
רעש מצלמים
אולי לא הסרט הכי גדול אי פעם, אבל בכל הנוגע לתהליך ההפקה והצילומים – כל-כך טוב, כל-כך מצחיק, ויש בו את סטיב בושמי אפילו. הידעתם שבראד פיט היה אמור להופיע בתפקיד הכוכב הבלונדי שמרפרר אליו? (או שדיצ'לו רק רצה אותו לתפקיד, או משהו כזה). בקיצור, נפלא.
רעש מצלמים
בהחלט. עוד לפני שבדקתי את האופציות בסקר הוא כבר עלה לי לראש וידעתי שאני חייבת לבחור בו, אבל לא ידעתי אם זה השם שלו. אז קראתי קצת תגובות והבנתי שזה אכן הסרט.
פשוט נופל בול לשאלה של הסקר, אין אפס.
תגידו, מה השם המקורי של ''רעש מצלמים''?
(רק כדי לברר לעצמי אם ראיתי אותו)
1995, של טום דיצ'ילו.
ועוד שאלה:
ההתעלמות מ"0ימ1ן" של אנדרו ניקול היא מכוונת?
הוא לא ממש על עשיית סרטים.
יש בו מעט מאד סצינות על תהליך קבלת ההחלטות בזמן הפקת סרטים, ורוב הסרט הוא על יצירת כוכבנים, ומה שזה גורר.
איפה ''שמונה וחצי'' ו'' לילה אמריקאי'' ?
"שמונה וחצי" – סרטו הטוב ביותר של פליני.
"לילה אמריקאי" – אחד הטובים ביותר של טריפו.
אה, נכון, נכון, ''לילה אמריקאי''
באמת אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו על עשיית-סרטים. אם הוא היה בסקר היתה לי דילמה אמיתית בינו ובין "שיר אשיר בגשם".
איפה ''שמונה וחצי'' ו'' לילה אמריקאי'' ?
שמונה וחצי- היה מקבל את הקול שלי, לילה אמריקאי- גם סרט מצוין. עוד סרטים שלא ברשימה:
אבק כוכבים- אם כבר סרט של וודי אלן ברשימה, למה לא סרט טוב?
חלומו של הנרי
מלהולנד דרייב
חינוך רע
התלבטות, התלבטות...
ראיתי כמעט את כל הסרטים ברשימה, אך עיניי נחו רק על לילות בוגי ואד ווד.
ג'וני פשוט נפלא באד ווד. הוא משחק דמות שכ"כ קל להזדהות איתה מצד אחד, ומצד שני קשה להבין את תפישת הסרטים המעוותת שלו. חוץ מזה, הרגליים שלו נראות ממש יפה בחצאיות.
מצד שני – מארק וולברג הוא המאמי החדש שלי בעיקר בגלל רוק סטאר והאקביז, והגוף שלו מאוד יפה בעירום. מלבד זאת, חקוקה לי במיוחד בזיכרון הסצנה הנהדרת של ג'וליאן מור ומארק וולברג בצילומים. זו הייתה סצנה נורא מצחיקה וכשאני חושבת על תעשיית הפורנו אני תמיד נזכרת בסצנה הזאת.
קולי הלך ללילות בוגי. יחי השטחיות.
מארק וולברג
הוא, כרגע, אחד השחקנים השנואים עלי בהוליווד: הבנאדם פשוט לא יודע לשחק בגרוש, ומשום מה, ממשיכים ללהק אותו.
למרות שאני חייב להודות, לחלוטין בניגוד לרצוני, שב'האקביז' הוא היה די בסדר.
מארק וולברג
בטח, זה הסרט הראשון שהוא לא מסיים בו כל משפט ב"ok?"
הוא יותר טוב מאורלנדו בלום
ומוערך פחות ממנו, וזה חבל. אני חושבת שעוד כמה שנים הוא יעשה את מה ששרליז ת'רון,ג'יימי פוקס והאלי ברי (שחקנים בינוניים בעליל) עשו וישתתף באיזה סרט אוטוביוגרפי או דרמה מדכאת ויפגין משחק טוב באופן חד פעמי. לא יודעת למה, יש לי הרגשה כזו.
האשם את בחירת הסרטים הגרועה שלו בסוכן שלו. בלילות בוגי, הקאביז ורוק סטאר הוא שיחק טוב, אתה לא יכול להאשים את הסרטים הבינוניים שבהם הוא שיחק בבינוניות.
חוץ מזה, הוא ראפר לשעבר. תראה את אייס קיוב.
אין לי התנגדות מיוחדת למה שאמרת,
רק שנדמה לי שלקרוא למארק וולברג ראפר לשעבר זה להעליב ראפרים.
לאור מצבה הנוכחי של הקריירה שלו, זה גם להעליב ''לשעברים''.
שרליז ת'רון וגם סטודיו למשחק
דווקא אהבתי אותה ב"מלכודת לפרקליט" ובסרט ההוא עם החובל האפרו-אמריקאי (קובה גודינג ג'וניור) בתור אשתו של רוברט דה-נירו. אולי היא מלוהקת לאותם תפקידים פשוט פעם אחר פעם (חוץ ממונסטר, כמובן). עדיין לא שחקנית מדהימה (כי היא עוד צעירה בסך הכול), אבל יש לה כמה הופעות טובות. אה, וגם תקנות בית-השיכר – לא רעה.
אה, ואם כבר – קצת
נזכרתי שראיתי אותה בסטודיו למשחק אצל ג'יימס ליפטון. זה היה כמובן עם יציאת "מונסטר". בדרך כלל אני אוהבת את התכנית, במיוחד עם רובין וויליאמס ושכמותו, כשפשוט תענוג לראות אותו מחליף עשרות דמויות בזמן השיחה. אבל בהופעה הזאת של שרליז ת'רון שם היה משהו קצת ממוסחר (זאת המילה שאני מחפשת?). כלומר, קשה לי לשפוט כי לא ראיתי את מונסטר (ולמען האמת אין לי שום חשק לראות), אבל המגמה הייתה ברורה – הנה, יצאת ממשבצת הדוגמנית/ יפהפייה וכד' אז נלמד ממך איך את עושה את זה.
תגובה מתבקשת: לגיל אין קשר לכשרון משחק
נטלי פורטמן נתנה הופעה מצוינת ב"לאון", בגיל 12 ובלי שום נסיון קודם בסרטים. אנה פקווין (או איך שלא כותבים את זה) זכתה באוסקר על "הפסנתר" בגיל 11. אמנם תרגול ונסיון הם דברים חשובים בכל מקצוע, אבל לא לכולם הם עוזרים (קיאנו וג'ונטרה, לדוגמה).
את שרליז ת'רון לא אהבתי עוד לפני הזכיה וצפיה ב"מונסטר" ממש לא שכנעה אותי שמדובר בשחקנית טובה. אני עדיין כועס על ההתעלמות מאומה באותה שנה, דרך אגב.
הבעיה הגדולה בסטודיו למשחק היא שג'יימס ליפטון מתחנף לאורחים ללא הפסקה. מצד אחד, הוא זוכה לתגובות רגשיות ולא צפויות, מצד שני, הוא ימנע מלדבר על סרטים שנחשבים גרועים (ברמות של ראזי) ויביע סימפטיה שנראית מזויפת. הוא מראיין טוב, אבל אין כמו מייקל פרקינסון שלמעשה ניהל פעם ויכוח עם מג ראיין על משמעות הדמות שלה בסרט. היא הגיעה עם תשובה מוכנה מראש ולא ידעה להתמודד עם מראיין שלמעשה יש לו דעה בעניין.
תגובה מתבקשת: לגיל אין קשר לכשרון משחק
מקבלת לגמרי את ההערה על הגיל, רק השארתי פתח בנוגע לשרליז, שאולי לה הנסיון יעזור. אולי, כי היא לא בינונית בעיניי, למרות שהיא גם לא מדהימה. אני מניחה שנחיה ונראה.
חשבתי עוד קצת
ונכון, הוא באמת מתחנף, אבל ניחא. זה שהוא משמיט סרטים פחות מוערכים בקריירה של המרואיין גם בולט. אבל האמת שבצפייה תמיד יצאתי מנקודת הנחה שמכיוון שזה ראיון במסגרת בית-ספר למשחק, והמטרה היא ללמוד משהו מהשחקנים, יש בוררות מסוימת – את מי להזמין. מכיוון שראיתי שם את דסטין הופמן, אני חושבת שאת ניקולסון, סקורסזה, מורגן פרימן וכו', לא ציפיתי לראות באותה שורה איתם את יו גרנט, למשל. וכן, גם לא את ת'רון. ואיפה אפשר לראות את הראיונות של פרקינסון? (מודה בבורותי)
רק להבהיר משהו חשוב
אני אוהב לראות את הסטודיו למשחק וגם את הגרסה הישראלית (סדנה למשחק), פשוט רציתי לציין את הדבר היחיד שמפריע לי וזה הנטיה להפוך כל מרואיין לשחקן הגדול בהיסטוריה. את יו ג'קמן או נטלי פורטמן אני מאוד מעריך, אבל נראה לי שהקריירה שלהם לא מספיק ארוכה בכדי להצדיק שאלות כה דומות לאלו שג'ק למון ופול ניומן נשאלו. זה בניגוד לסדנה למשחק, בה כל ראיון כולל שאלות הנוגעות ישירות לשחקן/ית ולעבודתם, בלי להיכנס לתבניתיות.
את פרקינסון אפשר לראות כל יום שבת בערוץ 33 ב-11:30. יש תכניות יותר מתקדמות מאותה עונה גם ביום ראשון בסטאר וורלד בשעה 16:00 ובשידור חוזר בשעות 19:30 ו-22:30.
התכנית עם רובין וויליאמס, אגב, היא פשוט קלאסיקה (כנ"ל לגבי זו עם מייק מאיירס). כשהתארח אצל פרקינסון, נתן תשובה שלדברי המארח, הייתה "התגובה השניה הכי ארוכה בתולדות התכנית, לפני שהראיון למעשה התחיל. המקום הראשון שמור לבילי קונולי".
רק להבהיר משהו חשוב
דווקא את הגירסא הישראלית לא אהבתי במיוחד, כנראה בגלל הלפרין. לא בגלל מבנה הראיון (האחרון שראיתי היה עם גילה אלמגור, אני לא מצליחה לעקוב), אלא פשוט הוא כמראיין קצת מעצבן, אותי לפחות. ותודה על ההכוונה!
סטודיו למשחק
נראה לי שכבר אמרתי ואומר כאן שוב – יש לתוכנית הזו בעיה רצינית, והיא שכנראה מבטיחים לשחקנים שכל אחת ואחת מהשאלות יהיו שאלות מוכנות מראש. ככה יוצא, שגם כשהשחקן אומר משהו סופר-מעניין, המראיין לא עושה עליו שום Follow up. וזה בולט עד כדי תסכול.
שחקן: "כן, את הסרט הזה צילמנו בתקופה שאבא שלי הודה שהוא הרביץ לכל המשפחה כשהיינו קטנים, ושאח שלי הוא בעצם חייזר"
מראיין: "מאוד מעניין. כן. וב-1986 השתתפת בסרט 'עוצמת הדרדסים'. איך היה לעבוד עם וודי אלן?".
רק להבהיר משהו חשוב
פרקינסון משדר גם בערוץ 33. מעניין איך לא שמת לב.
קרא שנית
קרא שנית
כן, נו. השרשור הארור הזה.
התכוונתי לענות לשאלה מעליך ולהתייחס למדיניות השידור הלא ברורה של רשות השידור.
בקיצור, עזוב.
כבר לא ב-BBC פריים?
זכור לי שלפני כשנה כן שידרו אותו שם…
כבר לא ב-BBC פריים (כה''ב)
לפחות כרגע. הערוץ מבוסס על שידורים חוזרים כך שבטח מתישהו התכנית תחזור.
הוא גם משמיט סרטים גדולים וחשובים בפילמוגרפיה של השחקן
והדוגמא הזכורה לי מכל היא של הריסון פורד.
בלייד ראנר (!!!) לא הוזכר כלל בשיחתו עם הגבר גבר.
הסיבה ברורה – פורד מתעב את הסרט וליפטון החנפן לא רצה לעורר את חמת זעמו.
למרות קטעים מבישים כאלה ותצוגות חנפנות שלא נראו עוד במחוזותינו, אני בסך הכל מאוד אוהבת את ההסטודיו למשחק.
למה פורד לא אוהב את בלייד ראנר?
לא ברור
הוא מתעב את הסרט ברמות היסטריות, טוען שזה שזה סרט מטומטם, שהרעיון לתת לגיבור ללוות בקולו את הנרטיב – מפגר, ושזהו למעשה הסרט הגרוע ביותר ברזומה שלו. הוא ממש מתעצבן כשעיתונאים שואלים אותו על בלייד ראנר ועוד יותר כשהם מתפייטים באוזניו על גדולתה של היצירה.
אני מנחשת שחוויותיו מן הסט היו ממש לא נעימות בלשון המעטה (אולי האשמה בשון יאנג שגילמה את רייצ'ל ויצא לה שם של אחת השחקניות הבלתי נסבלות ביותר בהוליווד) ואולי הוא סתם מזדהה עם הבמאי רידלי סקוט (שהפקיעו ממנו את זכות עריכת הסרט והוציאו את גרסת האולפנים ולא את חזונו המקורי), אבל ההסבר שלי טוב כמו הסבר של כל אחד אחר. שווה לבדוק את הנושא יום אחד לעומק ולחפש באינטרנט התיחסויות של פורד לסוגיה.
אכן תעלומה. מה שבטוח, פורד הרבה פחות חכם ממה שחשבתי.
פורד וראנר
למה באמת הוא מתעב את הסרט? ההופעה שלו שם לא הייתה פחות טובה מאשר בסרטים אחרים, לדעתי.
אה, ועוד משהו – נכון שליפטון תמיד, אבל תמיד מדבר המון על תחביב הטיס שלו – וגם של המרואיינים, אם יש חובבים ביניהם. הוא מקדיש לזה הרבה יותר מדי זמן. לא ראיתי את הראיון עם פורד, אבל הם בטח דיברו על זה…ודיברו…ודיברו
בטח שדיבר עם פורד על תחביב הטיס המשותף
ועל אוסף כלי הטייס שברשותו.
כן שוחח על כך עם טום קרוז, ג'ון טרבולטה ואחרים.
טוב, מדובר אחרי הכל בגברים. הם חייבים להשוות ביצועים וגם לבדוק למי יש כלי יותר גדול.
פקווין
היא דווקא דוגמא לכך שהגיל לפעמים משפיע באופן שלילי. משחקנית מדהימה בתור ילדה, היא גדלה להיות שחקנית מעצבנת ביותר בתור טיינאג'רית-ומעלה (הליהוק שלה הוא הליהוק הגרוע היחיד בסדרת X-Men, למשל).
התלבטות, התלבטות...
יש למארק וולברג פטמה שלישית :)
רק תהייה אחת
מתי בדיוק יוצא לך לחשוב על תעשיית הפורנו?
תשובה כנה תהיה :
כל פעם שאני רואה סרט פורנו.
לא לא לא, לא לזה התכוונתי.
אבל גם אז.
מה עם הסרט,
היה איזה סרט עם שרון סטון, נראה לי שקראו לו "המוזה", על תעשיית התסריטים בהוליווד. הרבה תסריטאים ובמאים הופיעו בו בתפקיד עצמם. זכור לי במיוחד הקטע בו הבמאי של "טיטאניק" מחליט לא לעשות סרט המשך, בגלל שהמוזה אומרת לו "להתרחק ממים".
הסרט היה, יש לציין, אדיוטי ומשעמם להחריד (ובכל זאת ראיתי את כולו. טוב, נו, הייתי ילד דביל). מישהו מכיר?
מה עם הסרט,
הזכרת לי את הסרט זה. לא רציתי להיזכר.
בהחלט סרט על תעשיית הקולנוע
אגב, גם אנדי מקדאואל השתתפה בו
http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/6305717001/102-1095536-2304918?v=glance
בחרתי ב''שיר אשיר בגשם'' אבל עם התלבטות לא קלה
לגבי "בארטון פינק" ו"אד ווד" וחיבה עזה ל"לילות בוגי".
ויש, כמובן, עוד כמה סרטים מצוינים על אותו הנושא:
הלילה האמריקאי
יומו של הארבה
הטייקון האחרון
השחקן
אבודים בלאמנשה (טוב, בעצם זהו סרט על אי עשיית סרט)
חינוך רע
מצב הדברים.
למרות שגם אם כל אחד מאלה, או כולם, היו משתתפים בסקר אני לא בטוח שבחירתי היתה משתנה. "שיר אשיר בגשם" הוא בעיני כמעט הסרט האולטימטיווי על עשיית סרטים.
סרט על הפקת סרט, ועל סרטים בכלל.
סרט קצת מוזר (לא בסטנדרטים של ווטרס), ומצחיק מאד.
סרט ענק
אגב, קוראים לזה ארס-פואטיקה
אאל''ט
ארס פואטיקה היא התייחסות של היצירה ליצירה עצמה. אבל לא למכלול כלשהו.
לכן – אדפטיישן הוא סרט ארס פואטי בכך שהוא מתייחס לעשייה של עצמו. אך סרטים אחרים שרק מתייחסים לקולנוע באופן כללי, אינם כאלה.
שיר ארס-פואטי זה שיר שמדבר
על איך כותבים שירים. אני אישית, בכל אופן, לא הייתי משתמשת בזה כדי לתאר את הסרטים הנ"ל, כי הם מדברים המון על הביזנס של תעשיית הקולנוע ופחות על מימוש החזון של היוצר (וזו גם הנקודה שלהם בהרבה מהמקרים…).
עוכרי ישראל, כולכם.
כמעט יום העצמאות, ואף אחד לא מזכיר את "חלומו של הנרי"? ואל נא תאמרו שזה סרט רע מכדי להשתתף בסקר. אני לא אצליח להתווכח עם זה.
היי! מה אם לילה אמריקאי?
לילה אמריקאי למרות שאינו סרט מושלם, דובר גם הוא על יצירת סרט ומגלה אף סודות עשייה רבים- כמעט דקומנטרי כמו- מה זה לילה אמריקאי??? חבל שלא הוזכר אפילו לא קצת… אז מה שנשאר להצביע לו זה למוסיקל הטוב ביותר מבחינתי: שיר אשיר בגשם!- הסרט שמדבר גם על התקופה המשמעותית ביותר בקולנוע- והיא המעבר לסרט המדבר…
היי! מה אם לילה אמריקאי?
גם אני שאלתי את השאלה הזאת לעיל אבל לא זכיתי לשום הסבר מעורכי הסקר.
היתי מצפה להודאה בפישול או התנצלות כלשהי.
אני גם התלוננתי ש"שמונה וחצי" המופתי איננו בסקר.
האם ההתעלמות קשורה לכך שטריפו ופליני נתפסים לחביבי הממסד השניצקלייני ?
אני מציעה שתארגן הפגנה.
אם היינו צריכים להודות ולהתנצל
על כל סרט שמישהו חושב שהיה צריך להיכלל בסרט כלשהו, לא היה לנו זמן לצחצח שיניים. ולצחצח שיניים זה מאוד חשוב. אם לא עושים את זה, זה עלול לגרום לשרשרת של מצבים לא בריאים, מהצטברות רובד פלאק על השן ועד לעששת, הידועה בכינויה "אי כואב לי בשן". עששת, אגב, היא המחלה הנפוצה ביותר בעולם, וכמעט 90% מתושבי העולם חולים בה בשלב זה או אחר של חייהם. אי לכך, שמירה על הגיינת פה נכונה היא דבר חשוב מאין כמוהו.
לא צריך להגיב על כל תלונה
אבל בכ"ז הסברתם לגבי כמה סרטים מדוע הם לא נכללו.
נכון.
התחפשת לקלינט איסטווד ?
קלינט איסטווד ועששת?
הטוב, הרע ורופא השיניים?
הטוב, הרע והמסריח מהפה
הסבר מעורכי האתר
בנוגע ל"שמונה וחצי" – אתה צודק חלקית. ראיתי אותו לפני הרבה מאוד זמן, לא זכרתי אותו, ולכן העדפנו להכניס לסקר סרטים שזכרנו וידענו בוודאות שהם מתאימים.
מה שאמרת על הסרט גרם לי לרצות לראות אותו שוב, ואז אני אדע אם הוא באמת היה צריך להיות בסקר.
בכל מקרה, כשאנחנו מפרסמים סקר, המטרה שלנו היא שכל האפשרויות בו יהיו מעניינות, טובות ורלוונטיות לשאלה. המטרה היא לא להכליל תמיד, בכל סקר, את כל הסרטים שהכי מתאימים אליו, כי זו מטרה בלתי אפשרי. למעשה, אם מישהו חושב שיש סרט שלא מופיע בסקר וצריך להופיע בו, זה מבורך בעינינו, כי זה מאפשר לו, כמו במקרה הזה, לפתוח דיון עליו.
מכיוון שכך, אני לא חושב שנעשתה כאן פשלה משמעותית, וודאי שלא כזו שמחייבת התנצלות, היות שאני לא רואה מי יכול היה להיפגע במידה שתחייב התנצלות.
אני נפגעתי
נו, נו. אז מוניקה עדיין לא מסתדרת איתך.
אני בטוחה שאבא אמנון יגרגר אותך עד שתתנחם.
אני לא מבין
למה הסקר הזה עוסק אך ורק בסרטים אמריקאיים. אין חיים מחוץ להוליווד והשוליים שלה?
8 וחצי של פליני, שהוא אחד הסרטים הגדולים ביותר אי פעם, ועוסק ישירות בתהליך יצירת סרט והבעיות הרבות הכרוכות בו, לא הופיע כאן. חבל.
אני חושב שאני מבין
אם תעיין בתגובות קודמות תגלה שכבר התלוננתי על חסרונו של "שמונה וחצי", שגם אני (וגדולים ממני) סבורים שהוא יצירת מופת בצמרת הסרטים הטובים שנעשו אי פעם.
מחוסר התגובה העניינית לתלונתי לא נותר לי אלא להסיק שעורכי הסקר פשוט לא ראו את "שמונה וחצי".
משימושך במונחים כגון ''תגובה עניינית''
לא נותר לי אלא להסיק שאתה חושב ששילמת הרבה כסף עבור שימוש בסקר הזה ולכן יש לך זכות להתלונן על השירות שקיבלת.
זה הכל מתוך כבוד והערכה לאתר ולעורכיו
אלמלא הכבוד לא היו לי ציפיות ולא הייתי מתלונן.
לערוך סקר כזה בלי לכלול את 8וחצי זה כמו לערוך סקר מיהו הזמר הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים בלי לכלול את אריק איינשטיין.
ועכשיו הבה נשאל
מה מהפתיל הזה היה מתפתח, אם בכלל, לו העורכים היו מכניסים את "8 וחצי" לסקר?
אם נמשיך ככה - זה בסוף יגמר בבכי
בואו ננסח את הדברים מחדש:
שאלה: הי, מה עם שמונה וחצי?
תשובה: וואלה, שכחנו אותו.
תשובה אלטרנטיבית: יש מקום בסקר רק לעשר אפשרויות. אלו האפשרויות שעליהם הסכימו עורכי הסקר ברוב קולות.
אף אחד כאן לא מפריע לאף אחד לספר על סרט X שלא מופיע בסקר, ולפרט איך הציג הסרט את אחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע ומה כ"כ נפלא ונהדר בו.
זה אפילו ייחשב ל"און טופיק" לכל הדעות
נסיון לתשובה
8 וחצי מפגין פרץ יצירתיות מדהים שנושאו, באופן פאראדוקסלי, הוא משבר יצירתיות. הסרט הוא ה"אבא" של הארס פואטיקה בקולנוע כאשר נושאו הוא הסרט שאנחנו רואים.
זה הסרט שהביא את "זרם התודעה" של ג'ימס ג'ויס לקולנוע.
הסרט מערבב מציאות, דמיון, זכרונות וחלומות באופן שלא התיישן עד היום.
בעיני זה אחד משלושת הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם.
להלן בקורת שמצאתי ברשת עם פרוט נוסף:
http://bronze.ucok.edu/passport/italy/springer/eight.html
ואם אפשר לפתח את ההשתפכות הזאת קצת יותר
8.5 כמו סרטים אחרים של פליני (לה דולצ'ה ויטה למשל) הוא סרט משמים ומשעמם, פלצני ויומרני, שהצליח לא לעניין לי את קצה הזרת השמאלית, ולגרום לי להתעלם מהרעיונות שלו בשל הפומפוזיות שהוא מפגין (בניגוד אגב, לסרט משעמם אך מינורי, שבגלל המינוריות שלו אני אתן לו כבוד). רעיון אחד (כמו גם בדולצ'ה ויטה) שלא מצליח להחזיק מים, ומנסה דרך רטרוספקטיבה מרדימה של חיים שעשויים היו להיות מעניינים (אילו הם היו נעשים על ידי במאי קצת יותר מעניין, נגיד ברטולוצ'י או אנטוניוני, אם אתה חייב במאי איטלקי).
הוא סרט שלא מצליח להעניק סימפטיה לדמויות שלו, כולל הדמות הראשית (פרט אולי, לפרספקטיבה אנליטית גרידא כלפיו) ומוכיח שפליני הוא אולי שם גדול, אבל במאי די מחורבן.
ועוד משהו. הקרדיט שאתה שוב ושוב לוקח על אזכרת 8.5 שייך לי. תסתכל במעלה התגובות, תחת "נורטון בניימדרופינג".
מה שמעניין אותך או לא הפסיק להיות רלבנטי
מאז שלדעתך "נקמה בוערת" הוא הסרט החשוב של 2004
אין ספק, להקשיב רק לאנשים שחושבים כמוך
זוהי הדרך לדיונים מעניינים.
מה שמעניין אותך או לא הפסיק להיות רלבנטי *בעיני*
ברגע שכתבת את התגובה הזו.
אדם שאינו מכבד את דעותיהם של אחרים, זכאי לטעמי למעט מאוד כבוד ביחס לדעתו שלו.
מה שסלוצו והדג אמרו. ותודה.
למי למי יש פחות כבוד
נורטון הפגין חוסר כבוד בוטה לא רק כלפי דעתי את גם כלפי אחד הבמאים המוערכים ביותר בכל הזמנים.
נורטון אמר שהוא לא אוהב את פליני.
אתה אמרת שמה שנורטון חושב לא משנה.
מצא את ההבדלים.
(בין השאר, רמז: פליני הוא יוצר, ומעצם עובדת היותו כזה נותן לגיטימציה לביקורת כלפיו וכלפי יצירותיו. נורטון הוא אדם פרטי שזכאי לדעה משל עצמו, שאתה יכול לא להסכים איתה, אבל לא יכול לבטל)
למי למי יש פחות כבוד
נורטון *הביע את דעתו* לגבי פליני ולגבי הסרט שלו. למיטב הבנתי את הודעתו, לא היתה שם שום פחיתות כבוד כלפיך וכלפי דעותיך, או כלפי פליני ודעותיו. היתה שם *ביקורת* על הסרט של פליני ועל איכויות הבימוי שלו.
אתה, מאידך, ביטלת לחלוטין את דעתו של נורטון ואת ערכה. שים לב – לא התווכחת, לא הסברת מדוע הוא טועה, אלא ניתלת, שוב, ב*דעתו* לגבי סרט אחר, עימה לא הסכמת, כדי לבטל לחלוטין את עמדתו.
יכול אדם שלא להסכים עם עמדת רעהו – זה לדוגמה מה שעשה נורטון בתגובה אליך. דבר שונה הוא כאשר אדם מחליט שדעת רעהו אינה שווה כלום – וזה מה שאתה עשית בתגובתך אליו. אם אינך רואה את ההבדל – אינני מתכוון לעזור עוד.
מבחינתי הפתיל הזה תם.
טוב, אני מתנצל
התגובה ניתנה בעידנא דריתחא ואני מתנצל בפני נורטון.
אני לא מסכים ולא מבין איך אחד הסרטים המעניינים ביותר שראיתי אי פעם יכול להיות משמים בעיני מן דהוא.
יפה שהרוחות נרגעו, ואין לי כוונה לעורר אותן מחדש, אך יוני – אם אתה עומד מאחורי המשפט האחרון שלך, אני ממליץ לך שלא להיכנס לדיונים על קולנוע. המלצה חברית, לא קנטרנית. חבל על הריתחא.
אחרי שחשבתי עוד אני חושב שאני מבין
לפליני צריך להתמסר ולעביר אליו את השליטה, כמו למהפנט.
כנראה שלנורטון זה לא מתאים.
ההסבר אפילו עוד יותר פשוט:
לאנשים שונים יש טעם שונה. זה הכל.
וזה לא קשור להיפנוזה.
זה לא ההסבר
זה מה שצריך להסביר.
דרך אגב,
מה דעתך על 8 וחצי ?
ראיתי פעמיים
ובשתיהן נרדמתי. אחת מהן הייתה בקולנוע, אגב.
ממה שהספקתי לראות – מרשים מבחינה ויזואלית ורעיונית, משעמם ואוננותי מבחינה תוכנית, ואני מעדיף בהרבה את "אבק כוכבים" של וודי אלן ו"כל הג'אז הזה" של בוב פוסי.
בכלל, אני לא חסיד גדול של פליני. אם כי אני לא פוסל על הסף להעמיד את זה למבחן מחודש בהזדמנות.
היפנוזה אני דווקא מסמפט.
האם אתה גם נרדם במופע זיקוקים ?
אכן לחפש תוכן אצל פליני זה כמו לחפש אותו במופע זיקוקים, או כמו לאכול קצפת בשביל אבות המזון.
יתכן שההבדל בין המנקרים בסרט לביני נעוץ בעיקר בכך שאני ראיתי אותו לראשונה עוד בשנות השישים (לא, אני לא יבשתי ביצות ולא בניתי את הארץ), כאשר הייתי בגיל העשרה, והוא השאיר עלי רושם בל ימחה. לצעיר שגדל ללא טלוויזיה וללא סינמטק זו היתה חוויה קולנועית מהממת. ראיתי אותו מאז כמה פעמים אבל לא לאחרונה והרושם לא השתנה.
אני מתכוון לראות את הסרט שוב ומקווה לא להתאכזב.
.
ואם אפשר לפתח את ההשתפכות הזאת קצת יותר
לנורטון
אם אני מבין אותך נכון, אתה תעדיף סרט משמים ומשעמם אך מינורי ונטול יומרנות על סרט יומרני שמשעמם אותך באותה מידה?
ועוד תהייה אחת: אילו סרטים של פליני ראית ואלו של אנטוניוני?(וזאת כיוון שלשניהם מגוון סרטים די רחב שמכיל הן סרטים משעממים והן מרתקים, כשלטעמי אחוז המעניינים אצל פליני גבוה יותר).
ועוד תהייה קטנטנה: האם ראיתי את סרטיו של פליני על מסך גדול או קטן? לא שההבדל ישפר את רמת העניין אך הוא בהחלט יכול להגביר את הרושם מהוירטואוזיות הקולנועית של פליני.
כן, אתה צודק
לכך בדיוק התכוונתי. למעשה, כשכתבתי את התגובה, חשבתי בעיקר על "תותי בר" של ברגמן, שמכיוון שהוא כל כך מינורי, הרי שלמרות שהוא עוסק בתמות ורעיונות דומים לאלו של פליני (רטרוספקטיבה של יחיד על חייו) הרי שהוא פשוט הרבה יותר שלם, טוב וראוי.
פליני – את שני הסרטים האמורים, וגם את "ג'ינג'ר ופרד". לא הרבה, ואני עדיין הייתי רוצה לראות את אמקורד ואת לה סטראדה בהזדמנות, אבל זאת ההתרשמות שלי על השלושה. אנטוניוני – יצרים ונקודת זבריצקי. את הראשון אהבתי הרבה יותר.
כמובן, יתכן וזה לא הוגן לחלוטין לשפוט על פי מספר מצומצם של סרטים. אבל בינתיים, זה מה יש – מה גם שלכל הפחות לה דולצ'ה ויטה ושמונה וחצי נחשבים בעיני רבים למופתיים.
ברור לגמרי שראיתי את הסרטים על המסך הקטן. איפה בדיוק אני אראה אותם על מסך גדול?
אכן, אני צודק
הייתה לי הרגשה שאלו הסרטים שראית, אצל שני הבמאים.
אבל לפני שאתייחס לכך, אענה לשאלתך האחרונה. את סרטיו של פליני יכולת לראות על מסך גדול באחד מפסטיבלי חיפה האחרונים או בהקרנות הנדירות שלו בסינמטקים השונים. כלומר, זהו בהחלט לא אירוע שכיח, אך הוא מומלץ למדי, בעיקר לגבי 8.5, שהוא מניסיון סרט שמשתפר עם צפיות נוספות (גם אני לא הבנתי מה ההתלהבות בפעם הראשונה).
מה משותף ל8.5 ול"לה דולצ'ה ויטה"? שניהם נעשו בתקופה בה פליני היה הבמאי האיטלקי הגדול והמוערך ביותר בעולם. הוא ידע את זה, נהנה מכך ורצה להוכיח את עצמו. וכמו אחרים (טרנטינו מישהו?) הוא הלך על גודל ואורך. אלו הסרטים הכי ארוכים (יחד עם ג'ולייטה של הרוחות) והכי שאפתניים, מבחינת הסיפור ומבחינת היומרה האמנותית ובעיקר בגודל ההפקה. לכן, גם אם אלו סרטים ראויים ואף יותר, הם לא תמיד מומלצים למפגש ראשוני עם הבמאי המהולל. אני ממליץ על "לילות כבירייה" מהתקופה הראשונה לפני שגילה את הגל החדש ואיתו את הגילוי שסרט לא חייב לספר סיפור אחד בלבד, ועל "זכרונות" מהתקופה המאוחרת, אולי הסרט המאוחר היחיד שלו שקל ונעים לעיכול. אה, וכאמור גם על צפייה נוספת על מסך גדול ב8.5.
אני שמח שהזכרת את "תותי בר" של ברגמן כניגוד לפליני, כיוון שגם הוא עבר שינוי מקביל במהלך הקריירה שלו. אמנם ברגמן לא מגיע לרמת המגלומניות של פליני, אבל גם לו הייתה תקופה בה הוא הפסיק עם הסיפורים הפשוטים והתחיל להשתולל. נסה לראות את "פרסונה" או את "שעת הזאבים", ותבין שפשוט עשית כאן השוואה לא הוגנת. רק בגלל ששני סרטים עוסקים בסיפור דומה, לא אומר ששניהם שואפים לאותם כיוונים עם אותה אמביציה.
לגבי אנטוניוני, אני שמח לספר לך שנפלת על שניים מהסרטים היותר קומוניקטיביים של האיטלקי המריר הזה. ולא במקרה שני סרטים אלה דוברים אנגלית. בהכללה גסה ומכלילה מאד התרבות האנגלוסקסית שואפת להיות מובנת הרבה יותר מהתרבות הצרפתית-איטלקית, ולכן כאשר אנטוניוני ביים באנגלית הוא היה הרבה יותר משמח מאשר סרטיו האיטלקיים (לא הזיק גם החיבור לדור ילדי הפרחים וללונדון העליזה). נסה את סרטיו המוקדמים יותר, כמו "המדבר האדום" או "הלילה", בהם הוא מתעסק בנושא הכה פופולארי בשנות השישים "חוסר התכלית בחייו של האדם המודרני" ונראה האם לא תתקף בשיעמום כה עז עד שתרצה לכרסם את רגלך הימנית כדי להחלץ.
תודה על ההמלצות
את "זכרונות" יש לי איפהשהוא, אני רק צריך למצוא אותו, ולראות אותו, אני אעשה את זה בעתיד הקרוב\רחוק.
ברגמן? חבר שלי חייב לי את החותם השביעי, אבל אני חייב לציין שסרט יותר ארוך מהשניים האלה קצת מרתיע אותי כשאני ניגש אליו.
שאר ההמלצות? כאמור, תודה. השאלה היא רק איך ומתי. אני אתן לזה משהו כמו שנה, וזאת נראית לי כמו הערכה סבירה עד אופטימית.
אם אפשר שניה להידחף
יצא לי לראות כמות נכבדה של סרטי ברגמן(מרתון ברגמן ביס 3 לפני כמה חודשים), ונכון שרובם היו דווקא לא מיצירותיו המוערכות והגדולות ביותר.
בין שאר הסרטים שודר גם החותם השביעי,דווקא כן סרט ברגמני חשוב , אולי החשוב ביותר. ולסרט הייתה כזו השפעה עליי, קשה לתאר.
ואני לא הטיפוס שנמס במהירות מקולנוע אירופי עם יומרות פילוסופיות מעורפלות.
אבל יש בסרט כזה שילוב "קטלני"
של עדינות רעיונית ואווירה מלנכולית, שאני לא יכולתי שלא לבכות פעמיים במהלך הסרט.
ואלו היו דמעות שנבעו מהתפעלות עצומה מהיופי והרגש שביצירה (בניגוד לדמעות שנובעות ממאורע טראגי, כמו נאמר – רקוויאם לחלום).
אז לדעתי השג את העותק במהירות האפשרית , אני כמעט ערב לכך שאתה תצא מגדרך.
לצערי
לא נהניתי. למרות שמאד רציתי ליהנות.
אפשר לנתח את החותם השביעי. אפשר לתת לו אין ספור פרשנויות, אם אקזיסטינצאליות, פוסט מודרניסטיות, ביקורתיות, תיאולוגיות, פילוסופיות, פסיכולוגיות, ועוד כל מיני כאלה.
ולמרות כל הפרשנויות שניתן להעניק לסרט, ובאמת שאפשר למלא דפים על הסימבוליזם שבו, ועל הרעיונות שהוא מנסה להעביר. אני עדיין לא מאמין לאף אחד מהם.
מדובר בסרט מבולבל, עם הרבה יותר מדי סלט של רעיונות, ונטול רעיון מרכזי ברור. אני לא יכול להוכיח אפילו תזה אחת ראויה לשמה מתוך הסרט הזה, ומבחינתי זה לא מספיק.
בסופו של דבר, לא מדובר בסרט רע, כי בכל זאת יש בו המון שבבים ושברים של רעיונות, אבל כאשר כל מה שיש לך זה רעיון, והוא בא על חשבון דברים אחרים (פיתוח דמויות, מלבד אולי זו של האביר. רגש או אפילו אקשן) והרעיון הזה לא ברור מספיק, וספק אם ברגמן עצמו ידע מה בדיוק הוא רוצה לומר. לכן, אני ממש לא יכול להחשיב אותו ליצירת המופת שכל כך הרבה חושבים שהוא.
בשורה התחתונה – "תותי בר" יותר טוב.
אתה יודע מה ,
אני לגמרי מסכים עם כל מה שכתבת, רק שאני אהבתי את הסרט.
דווקא חוסר הבהירות הרעיוני, ואי הרצון של הסרט לשבת על תזה מסויימת, או לייצר רעיון מגובש, הקסימו אותי.
פה לא חשבתי שהחוסר באמירה מקורה באיזו תרמית או פשיטת רגל יצירתית של ברגמן, אלא שהעדרה של האמירה משרת את המציאות האפורה והמלנכולית של הסרט{1}.
את תותי בר עוד לא ראיתי, שמעתי עליו גדולות ונצורות, ואני אראה אותו בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.
{1} וואו, הפיסקה הזו נשמעה פלצנית. עמך הסליחה, ככה הרגשתי.
מה, אז אין ויכוח?
באסה. אולי פעם הבאה.
אם יורשה להדחף, בנוגע לאנטוניוני
ראיתי שני סרטים שלו ("יצרים" ו-"Passanger") – הכריחו אותי – ואני חייב לציין שמכל הבמאים שהשניצקליינים מתלהבים מהם, ההתלהבות מאנטוניוני היא בפירוש הדבר הכי תמוה ולא מובן שנתקלתי בו.
הסרטים שלו הזכירו לי את כל הסיפורים על בנאדם שסתם שופך צבעים על בד באופן אקראי, ואחר כך מוצא פראיירים שקוראים לזה "אומנות" וקונים את זה במיליוני דולרים. אני יכול להעלות על דעתי כמה שמות בהם אפשר לקרוא לדברים שאנטוניוני עושה, אבל "קולנוע" הוא לא אחד מהם.
אבל מה עם סצינת
הטניס האילם. וכיצד הסצינה הזאת לא נכנסת לפנתיאון של הסופים הגדולים בכל הזמנים? (את passanger לא ראיתי).
למרות, שלגבי נקודת זבריצקי, אני דוקא מסכים איתך. סרט מקושקש, לא ממוקד, ודי רע.
(ותודה לdiamond joe, אני מקווה להשיג את הסרט בשבועיים הקרובים).
אה, הטניס האילם.
בהחלט אחד הסופים הגדולים ביותר בקולנוע בכל הזמנים עבורי, מסיבה אחת ויחידה – הוא הביא לקיצן 111 דקות של סבל.
מבחינה קולנועית טהורה? קשה לי להבין מה כל-כך מיוחד בסצנה הזאת. אוקי, היא נראית כמו משהו שמי שביים אותה אשכרה ידע מה הוא עושה ולאן הוא הולך (בניגוד ליתר הסרט), אבל את הגאוניות שלה נבצר ממני לראות.
את "זבריצקי" לא ראיתי – זה אחד המגיבים הקודמים.
זה היה אני
התכוונתי לכך שאני מבין את דעתך בקשר לאנטוניוני, בשל "נקודת זבריצקי".
על הסוף של יצרים אני חושב שכתבתי כאן בעין הדג לפחות חמש פעמים בעבר, אבל עוד פעם אחת בטח לא תזיק.
סרט שלם (שהוא אגב, באמת משעמם מאד לפרקים) שמתעסק בשאלת הסובייקטיביות של המציאות, כאשר צלם מנסה לשכנע את כל העולם ברצח שאף אחד אחר לא חושב שהתבצע, למרות שאנו – הצופים האובייקטיביים, יודעים שהוא אכן התבצע.
ומסתיים, בקתרזיס ברור, כאשר הצלם מפנים את חוסר האמון הכללי של הסובבים אותו, בשל סצינה אלימה שמדגימה מציאות סובייקטיבית מוחלטת.
טריק פשוט גאוני, לא פחות. מת עליו, ומצטער על ההשתפכות.
וגם ג'וליאן שגרן חביב שם
כן, "יצרים" סרט בהחלט לא רע, עם סוף טוב ואחת מסצנות המפתח על עבודת העריכה הקולנועית, אם כבר אנחנו מקשרים לנושא. למרות זאת, נראה לי שדה פלמה עלה כאן על מורו. ושעמם פחות.
"החותם השביעי" הוא באמת סרט טוב של ברגמן, והוא מהתקופה המוקדמת, לפני שהוא החליט שלדמויות שלו אסור לחייך.
אתה מתכוון לblow out
עם ג'ון טרוולטה? ראיתי אותו ממש מזמן, והוא בעיקר זכור לי כחוליה המקשרת בין "השיחה" לבין "מזימות זרות".
במילים אחרות: אתה מוכן להזכיר לי את הסוף?
אוקי, קצת סדר
blowup זה השם המקורי של יצרים והסרט עם ג'ין הקמן הוא "השיחה". וביים אותו קופלב ולא דה פלמה.
ושניהם סרטים מדהימים, אם כי מצריכים קצת השקעה מצד הצופה.
התכוונתי קופלה, לא קופולב
אוקי, קצת סדר
סורי, נראה שבלבלתי כל מה אפשר היה רק לבלבל. אבל זכרתי שזה עם ג'ין הקמן לפחות, גם משהו. תודה (באמת) על ההבהרות
לא, אני לא מוכן
ראיתי אותו לפני די הרבה זמן ואני לא בטוח לגבי הסוף. אני רק זוכר שנהניתי ממנו יותר מ"יצרים", ומאז דה-פלמה הפך לאחד המוערכים יותר עלי, כך שאני באמת צריך לחזור אליו מתישהו.
אני גם לא אחד מחובבי דה פאלמה
את "לבוש לרצח" ראיתי ממש לא מזמן, וזה קאמפ נוראי. ואפילו יצירת מופת לכאורה כמו "פני צלקת" לא עשתה לי את זה (הסרט היחיד שלו, שממש זכור לי לטובה הוא "הבלתי משוחדים").
תודה כמובן, על הסוף של הסרט, אם כי אני צריך לראות אותו שוב. אני באמת זוכר ממנו כל כך מעט.
מ"השיחה" זכור לי שמדובר בסרט אווירה (בדומה קצת לסרט אחר שנעשה באותו זמן – "שלום לנצח" של אלטמן), עם רעיון מאד מבריק בסוף, אבל קצת בעייתיות בהעברת האופי של הדמויות. במילים אחרות – סרט שמשקיע הרבה יותר באווירה וברעיון מאשר בדמויות או בסיפור, שזה נחמד (והלוואי על "מזימות זרות") אבל לא מספיק בשביל להיחשב כמופתי, עבורי.
אני חושב שבנקודה הזו בדיון
יש להוסיף:
אכן, אני צודק
מי שלא מכיר את היצירות של אנטוניוני מומלץ שילמד גם את הסרטים המוקדמים שלו. אלה של שנות ה-50. סרטים שלו חשובים להכרת התקופה הגדולה בתולדות הקולנוע האיטלקי.
אתר מומלץ:
http://www50.brinkster.com/cineone/antonioni.htm
והכי חשוב לדעת:
http://arago4.tn.utwente.nl/stonedead/tv-series/sketches/fc-29/lost-world-of-roiurama.html
ידעתי שאני לא היחיד שחושב ככה
לגבי "לה דולצ'ה ויטה", בכל אופן. את "שמונה וחצי" עוד לא הזדמן לי לראות בצורה נורמלית, אני תמיד מפספס את ההתחלה ולא אוהב לנסות להיכנס לסרט מהאמצע.
דרך אגב,
זהו אחד הסרטים המעטים שיצאתי מהם באמצע בקולנוע. יש כמובן נסיבות מקלות: זה היה בסינמטק, היה לי כרטיס חופשי שנתי, והסרט היה ארוך משחשבתי, כך שאם הייתי נשאר עד הסוף הייתי מאחר את האוטובוס האחרון ונאלץ לקחת מונית. אבל האמת, אם הסרט היה באמת דגול, כל זה לא היה משנה, והייתי נשאר. למעשה, למיטב זכרוני, לא הבנתי ממנו הרבה, ובעיקר זכורים לי אנשים לבושים לבן המשוחחים באתר מרחצאות.
עם זאת, בגלל ההערכה הרבה שהסרט זוכה לה, הוא נמצא במקום גבוה ברשימה שלי של "סרטים לתת להם עוד הזדמנות".
הלו, מישהו פה (בנוסף לברווז גומי) בצד שלי ? הלו ?
והשניים האחרים?
הצמרת
להלן הרשימה להיום, בלי חשיבות לסדר:
איקירו
שבעת הסמוראים
8 וחצי
(מעניין, שלושתם שחור לבן, בני 40 פלוס).
אף אחד לא חשב
להכניס את "טלנובלה בע"מ" לסקר? זה לא סרט אבל זה על איך יוצרים סידרה. זה די קשור לסקר וזה די אקטואלי כיום.
אני מבינה שאני בגדר מיעוט כשאני אומרת שזו טלנובלה נחמדה. וכשחושבים על זה גם העובדה שהיצבעתי ל"סוף הוליבודי" הופכת אותי למיעוט בין מיעוטים…..
יותר בישבילי…
אף אחד לא חשב
גנבת לי את האותיות מהמקלדת, חבר!
אגב מה עוד ביים ד'צלו פרט לרעש מצלמים?
לא יודע מה הוא ביים,
אבל הוא הקים אתר אינטרנט ששווה לבדוק:
http://www.imdb.com
ותשובה לעניין כבונוס:
המפורסם ברשימה הוא "בלונדינית אמיתית". הפחות מפורסמים הם "פנטזיה לאור הירח" ו"ג'וני ומגפי הזמש". וכולם, לדעתי, איומים.
דיצ'ילו, אגב, התחיל בכלל כצלם, למשל בסרטיו של ג'ים ג'רמוש.
לדעתי ''Double Whammy'' היה נהדר,
אם כי כשראיתי אותו היה כתוב על העטיפה "Bad Luck".
ג'וני ומגפי הזמש
ראיתי לפני שנים, ומה שזכור לי זה בראד פיט, לפני שבכלל ידעתי מיהו (או לחלופין לפני שהגעתי לגיל ההתבגרות) וניק קייב. וזה שהסרט מגניב כזה, ויש להם אחלא שיער. אה, וזה שקתרין קינר מלמדת את בראד פיט מה עושים במיטה. אז אני זוכרת די הרבה בעצם, כדי לחוות את דעתי – בתור טרום-נערה מאוד אהבתי. כדי להעריך באמת בטח צריך צפייה חוזרת.
והקטע הממש מדהים בתוצאות הסקר:
"שיר אשיר בגשם", במקום השני. ואפילו לא בפער גדול מדי מהמקום הראשון.
הזכייה של "אדפטיישן" היא די צפויה, אבל העובדה שמי שמזנב בו מלמטה זה לא "אד ווד" של יקיר האתר טים ברטון או "בארטון פינק" של יקירי האתר האחים כהן, אלא סרט ענתיקה משנות ה-50, חביב השניצקליינים, נראית קצת תמוהה.
לא שהבחירה לא מוצדקת, לטעמי – אם זה היה תלוי בי, "שיר אשיר" היה מקבל את המקום הראשון – ועדיין, מוזר.
מה מוזר?
מדובר ביצירת מופת וגם כאן לא כולם חושבים שהקולנוע התחיל ב1977 עם מלחמת הכוכבים.
הבחירה שלי – שיר אשיר בגשם.
סרט מצוין!
ומצטרפת לשאלה מדוע לא הוכנס לילה אמריקאי.
השחקן של רוברט אלטמן.
יצירת מופת על התעשייה של הוליווד.
האפשרות החסרה...
שדרות סנסט.
זהירות, ספויילרים (שמסבירים למה זה הסרט הטוב ביותר על תעשיית הקולנוע): http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/19990627/REVIEWS08/906270301/1023
ציטוט מפתח:
איך, איך הסרט הדוחה הפלצני והמשעמם הזה נבחר למקום הראשון בסקר? איך??? (וגם סוף הוליוודי איום ונורא אבל זה התבטא בסקר לפחות)
אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל: מסכים לחלוטין
למרות תצוגת משחק מרשימה של כל המעורבים בעניין, ממש תיעבתי את הסרט.
הסוף ההוליוודי הוא חלק מהיופי של הסרט
פרטים יש בביקורת על אדפטיישן (עם סימוני הספוילרים…)
נדמה לי שהכוונה הייתה לא אל *ה*סוף *ה*הוליוודי בסרט הנ"ל, אלא ל"סוף הוליוודי" לא מיודע, סרטו של וודי אלן. וזה רק נשמע מבלבל.
ידעתי שמשהו לא הסתדר לי בחלק האחרון של המשפט שלו…
ועוד בסקר עם *כל כך* הרבה
סרטים אחרים גאוניים, אולי האוסף הכי גדול של סרטים טובים שהופיעו ביחד בסקר אחד של פישאיי (הייתי מרחיב, למרות ההתיישנות, אם היתה לי דקה לחיות).
-
"סוף הוליוודי" היה סרט שאכזב אותי קשות. ההומור בו היה חלש ודם כן הרעיון של וודי אלן כל הזמן חוזר על עצמו, כמעט בכל סרט שלו. אישה צעירה ויפה מתאהבת באיזה זקן לא כל כך יפה וכו'. בקשר ל"אדפטיישן", אני אתאהבתי בסרט. אולי הוא היה יותר מידי הזוי ואני לא ממש אהבתי את הסוף שלו, אבל מה שהרשים אותי היה המקוריות שלו. זה התסריט הכי טוב שנתקלתי בו.העניין הוא שהתסריטאים הם אחים תאומים בכתבו בעצם על עצמם והספר שהיה צריך להפוך לתסריט בסרט הוא ספר אמיתי. בכל מקרה, אני ממליצה לכל מי שאוהב לראות סרטים מעניינים וקצת שונים, לראות את "אדפטיישן".
למעשה, התסריטאים הם תסריטאי ואחיו התאום הדמיוני
שפשוט קיבל קרדיט למרות זאת.
ושהיה מועמד לאוסקר יחד עם קאופמן עצמו אאל''ט
אם כבר בדיחה, אז עד הסוף.