במקור: Pretty Persuasion
במאי: מרכוס סייגה
תסריט: סקאנדר האלים
שחקנים: אוון רייצ'ל ווד, רון ליווינגסטון, ג'יימס וודס, ג'יין קרקאובסקי, אליזבת הארנויס
מילון אבן שושן מגדיר מקיאבליזם: 1. תורתו המדינית של מקיאבלי, שלפיה כל האמצעים, גם אכזריים ובלתי-מוסריים, אמצעי שקר, בגידה ומרמה, כשרים להגדלת כוח שלטונו של השליט. 2. (בהשאלה) מדיניות של אכזריות, בוגדנות וערמומיות. הכינוי "מקיאבליסטי" נקשר בדרך-כלל לפוליטיקאים שאפתניים ועסקנים חורשי-מזימות. ובכל זאת, אם נרצה לתאר את קימברלי ג'ויס, תלמידת תיכון בת 15 מבל אייר, נוכל להסתפק במילה אחת. העלמה היא מקיאבליסטית.
קימברלי (אוון רייצ'ל ווד) היא בתו של יצרן אלקטרוניקה עשיר (ג'יימס וודס, בתפקיד קטן ועסיסי), שדעותיו על הקולגות היהודיים גורמות למל גיבסון להצטייר כדבר הטוב ביותר שקרה לעם ישראל מאז הרצל. קימברלי יפה, חכמה ומוכשרת יותר מהרוב המוחץ של בני-גילה. פסגת עקומת האיי-קיו היא מקום בודד; לקימברלי יש רק חברה טובה אחת, בריטני, מעין גרסא ממוצעת למדי שלה, ובת-חסות אחת, ראנדה (עדי שנל, שכמו כל ישראלית טובה משחקת ערבייה), בתם של מהגרים מוסלמים עשירים. קימברלי חולמת – לא, היא יודעת – שיום יבוא והיא תהיה שחקנית מפורסמת, אבל היא גם יודעת שתצטרך לעבוד קשה כדי להגיע לשם, או במילותיה שלה: "כל מה שצריך זה כישרון, התמדה, ולשכב עם אנשים שבמצב אחר לא היית שוכבת איתם".
הכול יכול היה להיות שליו בממלכת קימברלי, אלמלא פרסי אנדרסון (רון ליוונגסטון), המורה לספרות, שנועץ בה מבטים חשודים, מסתגר בכיתה צדדית עם ראנדה וגורם לבריטני לערטל את עצמה בפני כיתת הדרמה. כשמגיעים מים עד נפש, הבנות מחליטות להגיש נגדו תביעה בגין הטרדה מינית. התביעה, כצפוי, הופכת למשפט מתוקשר. אלא שהסרט מתעקש, ממש עד לסופו, לא לאפשר לנו להחליט מי החוטא ומי הצדיק. האם מר אנדרסון הוא פדופיל מנוול, או קורבן של עלילה?
'כל מה שבחורה רוצה' הוא סאטירה מרושעת בעור של קומדיית נעורים. למרות שיש בו מתבגרים יפים, סיפורי אהבה, יחסי הורים-ילדים וכיוצא בזה – הסרט ממש איננו קליל. הוא מצחיק מאוד, אבל לא מצחיק כמו סרט-נעורים, שבו ניסיון חיזור שלומיאלי הופך לאסון מבדר, אלא מצחיק כמו הבעת הפנים של כלבה עשירה מבוורלי-הילס, כשהיא מגלה שהניתוח הפלסטי האחרון שלה השתבש בצורה מחרידה. זהו סרט נוטף ארס, ארס עסיסי וטעים. ההומור הוא הומור ערמומי מאוד. מה שמצחיק הוא הג'סטות הקטנות, טון הדברים, הרשעות המתוקה של קימברלי והאיוולת הגמורה של שאר העולם. באמצעות האמתלה של סרט-תיכון מחד, ודרמה משפטית מאידך, היוצרים המוכשרים של 'כל מה שבחורה רוצה', סקאנדר האלים ומרקוס סייגה, מבקרים את השטחיות הפלסטית של המרקם החברתי האמריקני, את תאוות הפרסום ועיוורון-הכוכבים, את המתירנות המתחסדת והסובלנות המדכאת שמציפים את אמריקה השבעה והנהנתנית.
מעבר לכתיבה המשוננת ולפסקול הג'אז (אולי האינדיקציה הברורה ביותר לכך שלא מדובר בקומדיית נעורים אותנטית), הסרט נהנה מהופעה מבריקה של אוון רייצל ווד. מיד אחרי שהסרט נגמר, רצתי ל-IMDb כדי לוודא שאני יכול לדמיין את החתונה שלנו בלי לעבור על החוק (היא בת 19, תודה ששאלתם). אוון – אני מרשה לעצמי לקרוא לה אוון – עושה מטעמים מהדמות של קימברלי. היא משתנה מבובת-פורצלן חסודה לנסיכת הקרח מחושבת, ואז ללוליטה מנוסה, במומחיות מענגת. למרות שקשה לאהוב את קימברלי, קל להעריץ אותה, ובעיקר, קל להבין אותה. כי למרות שקימברלי, בסופו של דבר, היא כלבה תככנית, היא כלבה תככנית בעולם של גברים. והגברים בסרט, ללא יוצא מן הכלל, הם חבורה של בהמות חרמניות, אנוכיות וצדקניות. 'כל מה שבחורה רוצה' הוא לא רק סאטירה נשכנית על העשירונים האמריקנים העליונים, הוא גם כתב-אישום פמיניסטי חמור ביותר. למרות שמעלליה של קימברלי מפוקפקים מבחינה מוסרית, יוצרי הסרט טוענים, בין השורות, כי אופורטוניזם ומתירנות מינית הם האופן היעיל ביותר, אם לא היחיד, שבו בחורה יכולה להשיג את מה שהיא באמת רוצה.
חשוב להבהיר כי למרות ש'כל מה שבחורה רוצה' לא כולל עירום כזה או אחר, הוא מלא בניבולי פה ובאקטים מיניים מרומזים. רק כדי שיהיה ברור על מה אנחנו מדברים כאן, בסצנה מצחיקה אחת, אבא ג'יימס וודס מסביר לבתו איך נשמע שיעול יידי, בעוד אישתו החדשה והצעירה ממנו בעשרים שנה מפטפטת בלהג פיסכולוגיסטי ריק מתוכן, וקימברלי, בפני מלאך חתומים, מודיעה לאבא שאישתו מזדיינת עם בובו, הכלב המשפחתי, ואף משמיעה חיקוי מדויק של המעשה. אוון רייצ'ל ווד תתחתני איתי, כבר אמרתי?
יש לסרט חסרון משמעותי אחד. הדמויות הן אמנם לא קריקטורות מוחלטות, אבל כולן שטחיות ומטופשות באופיין, ואין דמות חיובית אחת. מי שאינו טיפש הוא מתחסד, מי שאינו מתחסד הוא אשמאי זקן, ואילו הגיבורה הראשית היא חסרת לב ונצלנית. וכך אי אפשר להזדהות עם אף אחד, ולמרות שחיצי הסאטירה פוגעים פעם אחר פעם, חסר המימד הרגשי שאמור לאפשר לנו להתחבר מהבטן למה שקורה. לי זה לא הפריע במיוחד, אבל צופים שמחפשים חיבור סנטימנטלי לסרט שלהם עלולים להתאכזב.
'כל מה שבחורה רוצה' קצת הולך לאיבוד בין סרטי-הקיץ הענקמונים, אבל מדובר בסרט הכי מרענן שראיתי בעונה קשה זו, קצת כמו סוכרייה חריפה במיוחד. הוא חצוף, כתוב באלגנטיות מרשימה, עשוי היטב, ואוון רייצ'ל ווד פשוט מצוינת. ואחרי כל שוברי הקופות הללו, שמאשרים שוב ושוב את ערכי המשפחה, החירות והצריכה, כדאי לראות סרט שמציג את הצד המכוער של החלום האמריקני, ועוד עושה את זה עם תוספת רוטב ארסי, מרושע ומהנה.
ציניות זה לא הכל בחיים.
אז כן, הסרט עוקצני וארסי ולא דופק חשבון לאף אחד ושונא את כולם במידה שווה. אבל, כמו שנמרוד כתב, מרוב שכל הדמויות (חוץ מהערביה, אולי) טיפשות או רעות או מגעילות, אין במי לתמוך ואין עם מי להזדהות. ולכן הסרט לא מצליח לעניין. קשה להיות מרותק לסיפור כשלכל אורך הסרט לא ברור לי אם אני אמור להיות בעד או נגד הדמות הראשית. הוא גם לא מאוד מצחיק.
אוון רייצ'ל ווד מצוינת, זה כן.
בדיוק
וגם: הסרט מונוטוני מדי. אחרי שמבינים את הפואנטה בדקות הראשונות של הסרט, הוא לא באמת מתקדם לשום מקום ורק חוזר על עצמו שוב ושוב. קימברלי נורא מוכשרת, כל השאר נורא לא. וואלה, יופי, עכשיו מה? זאת לא סאטירה, זה ירי במטרות נייחות. ביג פאקינג דיל.
וגם:
ארס זה אמצעי, לא מטרה. סרט עם הרבה ארס לא בהכרח יותר טוב מסרט עם מעט ארס. ל"כל מה שבחורה רוצה" אין מושג מה הוא רוצה לעשות עם הארס ולכן הוא משליך אותו לכל הכיוונים ללא הבחנה. זה, לעניות דעתי, סימן להיעדר נקודת מבט מעניינת ולא מעט אינפנטיליות.
המתרגמים בארץ מסתבכים עם עצמם.
סרט עם שם כמעט לגמרי זהה יצא לפני 3 שנים,
http://www.targumon.co.il/title_008138
זכור לי עוד סרט אייטיז עם שם דומה, וגם את "מה נשים רוצות". שפשוט ירדו מהביטוי.
לינק לביקורת על 'מה שבחורה רוצה'
מופיע בתחתית רשימת הלינקים לסרט.
לדעתי, אגב, בחירת השם הזו נעשתה באופן מודע. יש הרבה ילדות קטנות שאהבו את 'מה שבחורה רוצה', ועשויות לחשוב שאוון רייצ'ל ווד היא סוג של אמנדה ביינס, ושזו קומדיה משעשעת (במובן הלא ארסי של המילה). אם הן יגיעו לסרט ויגלו מאוחר מדי שזה לא מה שהן ציפו לו – ובכן, זה יהיה מאוחר מדי.
לינק לביקורת על 'מה שבחורה רוצה'
בדיוק מה שקרה לי. נתקעתי באולם עם פקאצות שיצאו בהפסקה.
אין לתאר כמה סבלתי.
בתור אדם קשיש ביותר, קיוויתי ל heathers. אני אפילו לא יכולה להגדיר מה קיבלתי. אבל כשיצאתי מהסרט רציתי לשתות אקונומיקה כדי לשפר את ההרגשה.
הסרט הזה מתחרה מבחינתי עם ג'וני נמוניק על תואר הסרט האיום ביותר שראיתי. אולי קיאנו ריבס היה משפר את המצב.
טרם ראיתי,
אז אשאל אתכם.
סרט לקולנוע, או לDVD?
אני מציע שתחפש באינטרנט
ביקורות על הסרט (יש אחת כאן: כתבה מספר 3434 תקרא, ולפי זה תחליט.
האמת, גם אני מתחבט בשאלה.
מצד אחד, אני מתלונן כל הזמן שאין מה לראות.
מצד שני, הנה ביקורת חיובית מאוד על סרט שלא שקלתי אפילו לראות.
ובכל זאת, המגיבים לא מתלהבים.
בעיה.
תיקון
"ואין דמויות חיובית אחת"
סתם הציק לי לקרוא את זה :)
תודה, תוקן.
לראשונה בחיי, יצאתי באמצע.
ואפשר לשאול למה הקש הזה שבר אותך?
המממ....
לא ראיתי את הסרט, וספק רב אם אראה אותו בקולנוע. רק נטפוק אחד לי- עקומת ציוני ה-IQ מתפלגת נורמלית, מה שאומר שהיא נראית כמו פעמון. פסגת עקומת ה-IQ היא הממוצע, כלומר 100 (או יש שיגידו 110). בכל מקרה, להיות בפסגת העקומה זו לא מחמאה…
אני חושבת שהכותב התכוון לכך
שהיא בפסגת דירוג האייקיו במספרים, לא לפי ההתפלגות באוכלוסיה. מה שכן, אולי השימוש במילה "עקומה" לא היה מדויק כל כך.
וואו.
היתה עוד ביקורת כלשהי באתר שבה היה ניגוד כזה קיצוני בין דעת המבקר לדעת המגיבים?
הייתי מהמר על טומב ריידר.
כלומר, זו בעיה קבועה אצל מבקרים מאוהבים?
לא.
זאת בעיה אצל שאר העולם.
המ? המלך ארתור?
ב-My So-Called Life,
אבל ממה שזכור לי, השימוש שם היה אולי שימוש באותו ספר אבל באופן אחר לגמרי. אנג'לה מדברת שם על הקנאה שלה באנה פרנק, על כך שהיא היתה באותו חדר כמה שנים עם אהוב ליבה. (שזה מופלא ומיוחד כשלעצמו. סידרה אדירה), אך אין התייחסות לאנה פרנק בתור אייטם או ליתר דיוק -קטליזטור עלילתי כפי שהוא מופיע בסרט הזה.
תודה.
ואני מסכים לחלוטין שהסרט ארוך בחמש עד עשר דקות.
על ביטויים וגועל נפש
אני לא נוהג להגיב על ביקורות. אני לא נוהג לקרוא אותן, לרוב. אבל, קרה המקרה וחברתי המתוקה רצתה לראות את הסרט עקב הביקורת שכאן וזה היה אסון.
מהסרט יצאנו עוד לפני ההפסקה. שלושת רבעי שעה אחרי ההתחלה כך שאני לא בטוח מה קורה בהמשך, אבל אין ספק שחסכתי מעצמי גועל נפש מיותר. מהזמן שכן ראיתי, הסרט לא היה מצחיק, פארודי, או מבדר במידה כלשהי. הוא כן היה מעליב, פוגע, בהמי וגס.
שכשיצאנו רציתי לרפוק את הראש בקיר על מנת להבין למה בזבזתי שלושת רבעי שעה מהחיים שלי על בזה דבר אידיוטי.
ולחשוב שאיתנו נכנסו כמה ילדות קטנות שהוטעו בגלל השם של הסרט וישבו בשוק טוטלי (הם לא הוציאו מילה אחת מרוב שוק! – בנות 15! – שימו לב). מדובר בסרט רע.
אל תלכו לראות.
אל תבזבזו עליו כסף.
אררררגגג!
לא שאני לא מסכים אתך
לגבי האיכות של הסרט, אבל אני ראיתי את הסרט עם חברים טובים שלי, בחבורה שכללה ילדים בגילאי 15-16, ובאולם ישבו עוד הרבה בני נוער וילדים בגיל העשרה פלוס מינוס.
בכלל, אני חושב שהסרט כוון ע"י המפיצים בעיקר לבני נוער, בשביל להוות איזו אלטרנטיבה חתרנית ומתוחכמת (עלאק) לסרטי הקיץ המיינסטרימיים ההוליוודים. וכפי שזה נראה, הסרט מצליח במטרתו מעל ומעבר מבחינה זו.
סרט מרענן
סרט בהחלט מרענן למרות שיצא כבר לפני כשנה, הרבה יותר טוב מזבלונים אחרים שמשודרים אצלנו (אפקט הרעם???). קימברלי מצויינת ומחזיקה את הסט על כתפיה הדקות, אמנם ביקרתם את הבהמיות והשטחיות אבל בכך הכל מדובר.
בקיצור רוצו לראות, בקולנוע, בדיוידי לא משנה איפה, אה ולא מומלץ לילדים כבר אמרתי.
תגובה
במבט מגדול הסרט היה סתם מוצר פלצני ושטחי… אבל אני חושבת שאם נעמיק יותר להסתכל הסרט מציג גם הרבה עומק. בסיפור, לא בדרך שהציגו אותו. הסוף לדעתי היה נדוש ושחוק, ובכלל כל הסרט הזוי… אבל עדיין. התחברתי. ואני ממש לא אחת שתתחבר לסרטי פאקצות (יעידו אלה שמכירים אותי). אבל אני לא יכולה לקרוא לסרט הזה סרט פאקצות… הוא ציג הרבה יותר מזה.
ומיותר להוסיף שקימברלי שיחקה מצוין. שחקנית ענקית! ולמרות שהיא היתה ה"רעה" אהבתי אותה.
הפקאצות מקבלות על הראש
אה – נו, עולם = אולם ועוד כל מיני שגיאות כתיב. סורי, הודעה ראשונה וכו'.
אני שמחה שנהנית.
נו, לא אהבתי את הסרט, ובהחלט היו מבטים מזועזעים על פני ופני שותפתי לצפיה, גם היא בת 15, אבל הרבה יותר הדאיג אותי שהיו באולם גם ילדות שלא עברו את גיל 12.
אגב, בדקתי לפני כמה ימים בגיל ירושלים, על הפוסטר אין שום כיתוב "מוגבל לגיל 16 ומעלה." נדמה לי שעל טוקיו דריפט יש הגבלת גיל והיא מסומנת. אז השאלה שלי היא כזו:
מה הדירוג של הסרט בארה"ב?
גם אני בדקתי, ודווקא יש כיתוב.
נכון ליום ראשון, זאת אומרת.
(וזה גם שם של להקה)
אני בהחלט מקווה להנות מהסרט ברגע שיצא לי לראות אותו, כי לפי הביקורת הוא נשמע בהחלט כראוי לצפייה.
ראיתי את הסרט
רק בגלל אוון רייצ'ל ווד,כי אני מעריצה גדולה שלה.
ומה שמצאתי זה סרט מעניין שבאמת מדבר על נושא שכ"כ נכון בימנו.
הסרט הוא לא עוד קומדיה טיפוסית,שלא יהיה לכם ספק,אבל הוא מתוחכם,ובאיחוד קימברלי-שמראה באופן יוצא מן הכלל אילו ביצ'יות יש כיום בעולם. תאמינו לי,אני מכירה כמה כאלה.
אוון גדולה בסרט,היא גדולה בכל הסרטים שלה,באיחוד ב"שלוש עשרה".
אנשים שהתאכזבו מהסרט הם או אלה שציפו לראות קומדיה טיפוסית,
או אלא שלקחו אותו יותר מידי ברצינות.
המוסר השכל שלו מאוד נכון,
אבל בחייכם,זה סרט קומדיה שמגזים עם התיאורים,וזה בדיוק כל היופי.
בכל אופן אוון רייצ'ל ווד מדהימה ותמיד תהיה.
ראיתי את הסרט
ואיך שכחתי את הדבר הכי חשוב!
אוון היא יהודיה ;}
כבוד לנו :}
מי זה מקיאבלי???
אתה לא מתכוון במקרה למקיאוולי?
שתי הצורות תקינות.
כמו "רלוונטי" ו"רלבנטי".
נשמע כאילו זה ממש מזכיר את E
"בחירות או לא להיות" (ELECTIONS") המצויין.
נשמע כאילו זה ממש מזכיר את E
כן, גם אני חשבתי על זה. יש באמת כמה קווים מקבילים בין הדמות של ריס ויתרספון שם (טרייסי אאל"ט) לבין קיבמרלי, שנראית כמעין גרסה קיצונית שלה שהולכת הרבה יותר רחוק.
אם כי המניע שלהן הוא אחר- מה שמניע את טרייסי זו שאפתנות חסרת מעצורים, בעוד שאצל קימברלי זה יצר הנקמה.
בזבוז זמן מוחלט.
אני לא מבינה מה אהבו בסרט הזה אלה שאהבו, אבל אני גם לא מבינה ממה הזדעזעו אלה שהזדעזעו. הקטעים ה"מזעזעים" אפלים בשקל, הסאטירה עבשה, הדרמה צפויה והקומדיה לא עובדת. הלוואי שהיה פה משהו מזעזע, לפחות היה מעניין קצת.
מפתיע אותי לגלות
שאם הייתי כותב ביקורת לסרט, זה כנראה היה יוצא בדיוק אותו הדבר.
עם כל יום שעובר, אני יותר ויותר מתאהב באוון רייצ'ל ווד.
על מה אתם מדברים, אני דווקא ממש אהבתי את קימברלי.
וגם את הערביה ואת האבא האנטישמי. רק מה, העטיפה של הסרט הזה מתחזה לעטיפה של קומדיה קלילה וחסרת מסר. מקריות? I don't think so…
מסכים לחלוטין עם מרבית התגובות כאן,
כרגיל הוליווד יוצאת נגד החלום האמריקאי והמבקרים מתים על זה. חבל רק ששכחו לעשות סרט טוב על הדרך.
עכשיו תחליפו את הוליווד עם השמאל השנקינאי (אהלן אוחובסקי) והמבקרים בפסטיבל מערב-אירופי כזה או אחר. לא באמת משנה איך נראה התוצר, הם יאהבו את הרעיון.
מצטער שראיתי את הסרט הזה.
מאיפה כל האנטי לסרט המושלם הזה?
ציניות יתר? 'עין הדג' הוא הרי מעוז הציניות ברשת.
לא מצחיק? חה חה חה.
לאנשים פשוט קשה להשלים עם המסר המיזנטרופי של הסרט: כולנו אינטרסנטיים ומניפולטיביים. אוי כמה שזה נכון ככה אני מת על הסרט , על ג'יימס וודס ועל אוון רייצ'ל ווד.
נכון,
קשה לנו להשלים עם המסר הזה מפני שהוא נכון, צודק, אמיתי. כולנו חארות מזדיינים בתחת המקריבים ילדות קטנות לשטן. הייל היטלר!
סליחה, נסחפתי. לא צפיתי בסרט, אבל המסר הזה, ללא קשר להימצאותו או לאי?הימצאותו בסרט כאמור, לא צפיתי, הוא דוחה ושקרי. יש בעולם הרבה אנשים טובים לצד הרבה אנשים טובים פחות, וכל סרט, או יצירה מכל מדיום אחר שהוא[*], האומר באופן מוחלט שיש רק אנשים טובים או רעים בעולם הוא מטומטם ומטמטם. יש מעט דברים יותר פשטניים ודוחים מתקיעת אצבע בפרצופי הצופים וצעיקת "קולחם חרות!".
[*] הכללה. טאם, טאם, טא?אם!
זה לא מה שנאמר.
מה שנאמר זה שכולנו אינטרסנטים ומניפולטיבים. זה לא אומר שכולנו אנשים רעים.
הו וואו
לוותר על כזה אזכור נהדר לאר.אי.אם בתרגום שם הסרט לעברית בשביל שם גנרי לחלוטין שגם לקוח בכלל משם של סרט אחר? בושה.