במקור: Les Triplettes
de Belleville!ימין!
תסריט ובימוי: סילביאן שומה
אני מרגיש כמו בוגד שפל.
אני מרגיש כאילו מעלתי בכל
הערכים שבהם אני תומך והפכתי
למה שאני שונא. הייתי מסגיר את עצמי לרשויות, לו הייתי יודע לאיזה רשויות בדיוק צריך לפנות.
שקוף שאני אתאהב ב'שלישית בלוויל', סרט אנימציה צרפתי מוזר, נטול מילים כמעט לגמרי. אני הרי אוהב אנימציה, אוהב מוזרות ואוהב צרפתים (טוב, לא ממש. אבל אין לי שום דבר עקרוני נגדם. לא התחלתי לקרוא לנשיקות צרפתיות "נשיקות החרות"). אבל במיוחד אני בעד אנימציה שלא הולכת במסלול של דיסני, זה עם האגדות, הסוף הטוב, השירים של פיל קולינס והחיות השעירות הקטנות והחמודות. ו'שלישית בלוויל' הוא הסרט המצויר הכי שונה מסרטי דיסני שיכול להיות: הוא אפל במקום להיות בהיר, מדכא במקום להתחנף, מעוות במקום להתנחמד. אנשים יורים בו באקדח ואפילו מתים. הוא בהחלט לא סרט חמוד ובהחלט לא לילדים. סילביאן שומה, במאי הסרט, לא עדין במיוחד בעניין היחס שלו לאמריקה בכלל ולדיסני בפרט: מיקי מאוס נותן הופעת אורח בסרט בתפקיד חתיכת חרא. באמת.
ובכל זאת, לא סבלתי את הסרט הזה. ורק על זה מגיע לי עונש מאסר של שלוש שנים לפחות בתא קטן מלא בובות של דונלד דאק ששרות
It’s a small world After All במשך כל שעות היום והלילה. להגנתי אגיד שזה לא שאני חושב ש'שלישית בלוויל' הוא סרט רע, זה פשוט ש… הוא רע. זה הכל.
אי שם בכפר בצרפת, חיה סבתא עם ילד עצוב. אולי הוא אוטיסט – הוא לא מדבר, לא מתקשר, ורק בוהה באויר. עד שסבתא מוצאת את הדבר האחד שמעניין אותו: אופניים.
עוברות שנים. הכפר הופך לעיר אפורה ומדכאת. הילד הקטן הפך מרוב רכיבה ליצור מעוות, דקיק ומקלוני, עם שרירי רגליים ענקיים ובולטים, שהכיפוף מעל לכידון הפך לתנוחה הטבעית שלו. אבל העיקר שהוא עושה את מה שהוא אוהב. כלומר, אני מעדיף לחשוב שהוא אוהב לרכב על אופניים, אבל לך תדע – זה לא שהוא מביע התלהבות, שמחה, או כל רגש אחר. ככל הידוע לי, יכול להיות שהסבתא מכריחה אותו באיומים להתאמן, ואז להתחרות בטור-דה-פראנס.
עד כאן האווירה בסרט היתה עגמומית למדי, אבל כאשר הילד-לשעבר באמת מגיע לטור-דה-פראנס, הסרט הופך להיות מדכא ממש. באמצע המרוץ מגיעים טיפוסים חשודים, וחוטפים אותו, ביחד עם כמה רוכבי אופניים נוספים, למטרותיהם הזדוניות. סבתא והכלב יוצאים בעקבותיהם, מעבר הר וים.
אז מה רע? נתחיל מזה שהסרט מכוער. לא מכוער באופן רשלני, אלא מכוער בכישרון רב, מוקפד ומתוכנן מראש. הלוקיישנים כולם מדכאים ומאיימים. כל הדמויות בסרט הן גרוטסקיות, מעוותות ומכוערות: הילד, כבר אמרתי, הוא שק עצמות שבקושי הולך; אבל מה עשה הכלב שזה מגיע לו? לא היה מספיק לעשות אותו סתם שמן? היו חייבים להפוך אותו לגוש בשר עם קיסמים במקום רגליים? והסבתא לא היתה דמות מספיק ייחודית כפי שהיא, שהיו חייבים לתת לה רגל אחת קצרה יותר מהשניה? בשביל מה זה טוב? שאר האנשים ברחובות בלוויל נראים כמו היפופופטמים מפוטמים, ובכלל, כל הדמויות בסרט נראות כמו קריקטורות של פוליטיקאים שנואים במיוחד. אבל אולי זה חלק מסאטירה על החברה האמריקאית, או משהו.
אם אתם מצפים מהסרט להראות איך אפשר למצוא חמימות ואהבת אדם גם בסביבה הקודרת ביותר, תשכחו מזה. שום דבר טוב לא קורה בסרט הזה. אף אחד לא מחייך בסרט אף פעם (חוץ משלישיית הזקנות המטורללות מבלוויל, שעוזרות, בדרכן הייחודית, לסבתא) ולאף אחד לא אכפת מאחרים. למשל, בסצינה שבה הכלב מתגייס לעזרת הסבתא בחיפושיה אחרי הנכד, האנימטורים יצאו מגדרם כדי להראות שלכלב לא באמת אכפת מהאיש עם האופניים – הוא אוהב רק את האוכל שהוא מקבל ממנו. תודה רבה באמת שהבהרתם את זה, אחרת עוד הייתי עלול לחשוב שאהבה יש בעולם.
היה יכול להיות קל להמליץ לכם פשוט להתעלם מהסרט, אלמלא הוא היה, בכל זאת, מצטיין בתחומים מסוימים. על דבר אחד אין ויכוח: האנימציה באמת מצוינת. הסרט עשוי בעיקרו מאנימציה דו ממדית, וגאה בזה. בנקודות מסוימות אפילו רואים את קוי העיפרון. הדמות הריאליסטית ביותר בסרט היא הכלב ברונו, והתנהגות הכלב-הגדול-והטיפש שלו מונפשת בצורה נפלאה. בסרט מעורבת גם לא מעט אנימציה ממוחשבת, אבל בשום נקודה היא לא כזו שעומדת עם שלט "תראו אותי, אני אנימציה ממוחשבת, אני העתיד!". השילוב נעשה בצורה מצוינת, המרגיש כמו עולם שלם אחד, לא כמו פיסות מכמה סרטים בסגנונות שונים ששולבו.
מלבד ההישג הטכני, יש בסרט גם כמה בדיחות טובות (רובן אכזריות). שלישית בלוויל עצמה, שלוש זקנות שהיו פעם כוכבות והיום חיות בזבל, הן באמת משעשעות (אם כי מכוערות, כמובן), והן מבצעות קטעים מוזיקליים מגניבים. עם כל חוסר הסימפטיה שלי לסרט, הייתי שמח לראות את שיר הנושא מקבל אוסקר.
אבל זה לא מספיק. כמה קטעים טובים לא משחררים את הסרט מחווית הטריפ הרע. ומה שהכי גרוע: הסרט הכל כך מוזר הזה הוא לא באמת כל כך מוזר. אם תוציאו את עיצוב הדמויות המעוות וכמה בדיחות חולניות, יישאר לכם סיפור פשוט וסטנדרטי, בלי שום הפתעות מיוחדות. הוא לא באמת מאוד שונה מהסרטים של דיסני – רק מכוער יותר. נכון, סרט טוב לא חייב להיות פרחים וחיוכים, ואם היו מזהירים אותי מראש שאני אקבל את המקבילה המצוירת ל'רקוויאם לחלום', בטח הייתי מתמודד עם זה טוב יותר. אולי זה סרט "טוב", מה אני יודע. מה שבטוח, העולם של בלוויל הוא עולם שאני לא רוצה לחיות בו, אפילו לא ל-80 דקות.
- אתר הרשמי (צרפתי)
- אתר רשמי (אמריקאי)
- אתר ישראלי
- טור דה פראנס
- בלוויל
- דיכאון
אהבתי
נכון העולם מלא באנשים רעים אבל גם רגע טוב אחד (בסרט) שווה 24 ש"ח. חוץ מזה, אני ראיתי בסרט המון אהבה לחוסר השלמות האנושי.
עכשיו אני לא מצליח להוציא את השיר ''בלוויל רנדוו'' מהראש
לא שזה מפריע לי, בכלל לא. אני עדיין חושב שהגיע לו אוסקר ולא לאנני לנוקס.
אני כל כך לא מסכימה
הסרט מקסים. דווקא הדמויות הלא מושלמות מלאות באנושיות ובאהבת אדם. האנימציה אכן יפהפיה, המוזיקה נהדרת, והדמויות נוגעות ללב.חוצמיזה, סצנת הצפרדעים זה משהו שחייבים לראות.
לא, ברצינות. איפה אהבת האדם? אני ראיתי רק שנאה.
אני לא חושב שאי פעם קראתי ביקורת בעין הדג שכל כך התנגדתי לה ולכל מה שכתוב בה.
איפה שרד ראה כיעור ושינאה, אני ראיתי יופי (שבכיעור) ואהבה לשיגרה ולבית החם. עם דבר אחד הסכמתי – הסרט מצוייר כמו קריקטורות. כל מאפיין בולט מוקצן עד לאבסורד מושלם. אבל אם יש לך אף גדול זה לא אומר ששונאים אותך. בגלל זה רוכב האופניים רזה עם רגליים מנופחות, בגלל זה הרעים מעוצבים כמו כספות מתכת, לסבתא יש שפם והכלב ענק במיוחד – הכל מאהבה.
גם הקריקטורות על אמריקה הן לא חד צדדיות. הסרט עוקץ לא פחות את הצרפתים (אומר צפרדעים ולא אוסיף). איפה שיש מיקי מאוס מעוות, יש גם פרד אסטר נלעג וריינהארט מגוחך – כל זה בתחום של מחווה ולא פגיעה.
אני מניח שאמשיך ואוסיף כשיהיה לי זמן.
בכל זאת איפה?!
איפה ה"הכל מאהבה"? איפה לעזאזל יש אהבה בסרט הזה? זה שכיערו את כל העולם זה לא אומר שאוהבים אותו. אני צריך איזושהי ראיה, רמז, שביב של התייחסות לכך ש"הכל מאהבה" כדי שאני אוכל להאמין בזה.
בכל זאת איפה?!
ממש כאן…
איזה עוד מניע יש לסבתא לדווש כל הדרך מפאריס לבלוויל?
ומה שכנע את השלישיה לאסף את הסבתא הביתה? (חוץ מכשרון הנגינה על גלגל אופניים כמובן:) ).
לא חייבים להיות יפים כדי לאהוב ולהיות נאהבים כמו בסרטים אחרים…
ואני ניסיתי לצבוע קצת בורוד את כל הירוק:)
זה נכון שהן היו קצת אינרסנטיות, אבל למרות שאני ציני יחסית, היה נדמה לי שהיה איזה משהו פילנטרופי בעזרה שלהן.
לגבי הבן, ילדים לא תמיד מעריכים את ההקרבה וההשקעה של ההורים, ואולי זה חלק מהמסר פה?
תקשורת באמת היתה מועילה פה, אבל אולי האשמה היא בחוסר הדיאלוגים, אבל בטח יש פתרונות חכמים יותר.
(נשארת עד סוף הכותרות?)
צ'פמיון לא הרים את עיניו העצובות
ולא חייך שום חיוך קל. או שאם הוא עשה את זה, אני פספסתי (וחבל, כי אם הייתי שם לב לזה זה היה משנה את דעתי והביקורת שלי על הסרט באופן די מהותי). זה החוסר בחיוך הקטן הזה שהפך את הסרט לכל כך רע.
גם הילד
אני חייב להגיד שהפרשנות שלך ממש ממש מעניינת. זאת אומרת, אני ממש לא מסכים איתה, אבל איכשהו אני מרגיש שהיא הולכת בניגוד כל כך מוחלט למה שהסרט משדר שזה הופך למעניין.
נראה שהסרט – בין אם כשהבית היה בודד על הגבעה, ובין כשהיה חלק בלתי מורגש מהכרך הסואן – ממש מתעקש להראות שיש פה שגרה אפורה ומעיקה. הצבעים, כאמור, קודרים; אין סימן או רמז לחיוך, לקירבה, לחום. הכלב רק רוצה לאכול, ומעביר את ימיו בשגרה נוראית של עלייה וירידה מאומצים במדרגות. הסבתא והבן מעבירים את ימיהם במשטר אימונים מטורף שאין בו שום דבר מלבד מכניקה. הילד שהיה עצוב בהתחלה, אבל עוד עם צורה אנושית ואיזו אנושיות בעיניים, מאבד אפילו את המעט הזה כשהוא הופך ליצור מעוות לחלוטין, חסר רצון עצמי וכו'. אפשר למצוא מעט אנושיות אצלו רק מדי כל פעם עם קלוזאפים לעיניים שלו, אבל נראה שהמשך השגרה מאיים לשחוק גם את זה. הסבתא היא הדמות שאולי מקרינה איזשהו רגש אחר, אבל נראה שגם אצלה זה בא מבדידות וניסיון נואש להכניס קצת חום לחיים שלה.
זה כמעט על טבעי בעיניי שהצלחת לראות חום ואהבה ושגרה נעימה וכו'. זה נשגב מבינתי. ושחלילה לא תחשוב שראיתי שנאה בין הדמויות שם, אבל אפילו תלות לא מגדירה טוב את מה שנראה כקודר ועצוב ומעיק כל כך.
הסבתא היא לא היחידה בסרט הזה.
הביקורת שלך היא אחת הביקורות המשונות ביותר ששמעתי על סרט. זה כמעט כאילו תתלונני שקומדיה מצחיקה אותך. קשה לך עם היחס הקר של הילד והצבעים הקודרים? ולמרות זה דווקא אהבת את הסרט? הרי זה סרט שאופן הציור שלו מוקצן ואבסורדי לחלוטין ומן הסתם זה לא נגמר רק בזה. היחס של הדמויות, השתיקה, המחזוריות המדכאת הזאת. הרי אלה ממש ה-מאפיינים של הסרט הזה.
בוא נפריד.
התגובה שלי באה כהסבר למגיב שתהה מדוע רד לא אהב את הסרט, ואיפה הוא מצא בו כיעור וניכור, ובאותו שלב לא הבעתי עמדה לגבי הכיעור והניכור. רק אמרתי שאני מבינה את אלה שלא אהבו.
לי הניכור של הדמויות דווקא פחות הפריע. גם לא העיצוב המוקצן שלהן (שדווקא חיבבתי). מה שכן, אם תשים לב, לא אמרתי שמה שהפריע לי זה הצבעים הקודרים, כי הם לא היו קודרים (או לפחות, לא קודרים במובן של "אפל" ו"כהה"). מה שהפריע לי היו הצבעים המדכאים, העכורים, ובזאת התכוונתי לגוון החאקי ששלט בכל. אז נכון, זה אחד מהמאפיינים של הסרט, אבל לפחות אצלי, אני יכולה לאהוב סרט או להעריך אותו גם אם אחד המאפיינים שלו אינו לרוחי.
בוא נפריד.
מקובל לחלוטין כמובן :)
מה שכן, אותו גוון הוא אחד מהמוטיבים הכי בולטים בסרט, ובמובן מסוים אחד מהמייצגים ובונים העיקריים של האווירה בעיניי.
אבל היי, אם אהבת גם מבלי לאהוב את הצבעים, באמת אין סיבה שאחלוק על זה.
הסבתא היא לא היחידה בסרט הזה.
אני אישית חושבת שהצבעים בסרט היו נפלאים. אבל זה רק אני והאישיות המוזרה שלי.
זה לא אשמתו...
זה כל הקטע.אנחנו צריכים להבין איך הילד הרגיש.חוץ-מזה אם שמת-לב,הסרט בלי מילים.בקיצור זה הסרט הכי יפה שראיתי בחיי!
אנימציה במיטבה
אוהבים או לא, הילדים שלי (והם לא קטנים במיוחד) לא מפסיקים לצחוק ולהנות מכל רגע של הסרט המופלא הזה ומוכנים בכל רגע נתון לשוב ולראות אותו.
זהו לדעתי סרט גדול, מיוחד, מפתיע, ולא שיגרתי וכל כך שונה ממה שכבר הורגלנו לראות מבית היוצר של אולפני דיסני.
אנימציה במיטבה
והוא באמת מצחיק. מתחת לכל המדכא והאפרורי הזה, היו קטעים שבהם פשוט בכיתי מרוב צחוק.
טוב שהזכרת את זה, כי אף אחד לא התייחס עד עכשיו לחלק הזה.
סתם ניטפוק
שמעתי שברונו היא כלבה.
לא שזה משמעותי בסרט
אבל 'ברונו' הוא שם של בן. מי אמר שהוא היא, ועל סמך מה?
ברונו
זה באמת לא משמעותי, כנראה.
אני לא זוכר איפה ראיתי את זה בפעם הראשונה, אבל האתר הזה טוען שהיא כלבה (חיפשתי בגוגל)
http://www.filmireland.net/reviews/belleville.htm
אולי הם קיבלו רושם כזה
בגלל שהוא מאוד שמן ושרואים את הפטמות שלו.
צר לי לבשר, קבל אתר וג'ירפה,
שמבקר הקולנוע הידוע ר. פיש לא מבין מהחיים שלו.
כן, מוזר לומר דבר כזה על אחד שחושב בצדק שלגמר הטריילר ראלי צריכים היו להגיע הארי פוטר וסקיי קפטן, אבל זאת האמת העגומה – הוא לא מבין מהחיים שלו.
סרט מקסים. מגניב. נהדר. קחו את כל מה שרד כתב – הכל נכון – וקראו בקונטקסט הנכון – כן, הדמויות נכערות ונלעגות, אבל בצורה חיננית. הנופים עגומים ואפרוריים, אבל בצורה ממש מלאת חיים.
והמוזיקה. המוזיקה הנהדרת.
ככה צריכים לעשות סרטי אנימציה. בלי תקציבי עתק, בלי כוכבים שידובבו את הדמויות, ובלי אלפי ועשרות אלפי שעות רינדור ממוחשב (והאמת, יש קצת עבודת מחשב בקטעי התלת-מימד בסרט).
אז נכון, אין כאן את ההומור של פמוטים מדברים או חמורים שלא סותמים את הפה, מהסוג שאהוב כל כך על חסידי המיינסטרים, אבל יש כאן המון אירוני, המון סרקאזם חנוך-לוויני, ושילוב נהדר של חום אנושי ושל רוע לב מענג.
תעזבו אתכם ממה שרד כתב. לכו לראות את הסרט. זאת באמת אחת מהחוויות היחודיות שאתם\ן יכולות\ים להעניק לעצמכם\ן.
ואני חושב שהאמת היא באמצע.
זה לא סרט רע, אבל לא יותר מחביב, משהו שמתאים יותר לוידאו. כנהוג בסרטים בינוניים, הסרט מסתמך על הדגשת סצינות פרטנית ולא על העלילה כמיכלול וכאן חולשתו. בודאי שהוא עדיף על הקיטש של דיסני ואותו סרט איום – שרק, אבל לא על סרטי פיקסאר הטובים או אנימציה אירופית מענינת יותר.
לא יודעת למה,
אבל איכשהו, סרט שהגיבורים הראשיים בו הם זקנה וילד מעוות לא יהיה לעולם, כך נראה לי, הצלחה מסחררת.
מזמן התרגלנו לסרטים מצויירים שהדמויות בהם יפייפיות עם עיני האלי ושפתי אנג'לינה. לאף אחד לא נחמד לצפות בסרטים שבהם הגיבורה הראשית קשישה וכעורה.
זה עצוב, אבל ככה זה גם בחיים.
נכון.
ולהצלחה המסחררת של הסרטים של מיאזקי או פיקסר אין ממש קשר לדעה שלך, נכון?
לא נכון.
מייק ווזאבסקי חתיך, וכנ"ל סאלי. בכלל, הדמויות הראשיות של פיקסאר לא מכוערות. גם בסרטים של מיאזאקי ניתן למצוא את חוסר הכיעור הזה. אז נכון, יש את יובאבה, אבל היא לא מכוערת כמו שהיא מגוחכת (אם זו המילה המתאימה), וממילא היא לא דמות ראשית.
בכל מקרה, אני לא חושבת שחוסר ההצלחה היחסי של הסרט קשור למראן של הדמויות הראשיות, כמו להתנהלות העלילה הלא שגרתית (ממבט ראשון) שלו, הצבעים המרתיעים, וזה שהוא לא מופץ בצורה רחבה.
למה להיות שליליים, למה?
אנשים, הסרט הנדון פה מצליח לא רע בכלל. אחרי 15 שבועות, בלי הפצה רחבה מדי, הוא עשה באזור ה-5 מיליון דולר.
http://www.boxofficemojo.com/movies/?id=tripletsofbelleville.htm
סליחה על הבורות,
אבל חמישה מליון דולר זה נחשב להרבה?
תלוי יחסית למה.
בשביל סרט זר ומוזר, בהחלט כן.
למה להיות שליליים, למה?
הנתונים האלה מתייחסים להכנסות הכלל עולמיות של הסרטים?
לא, רק להכנסות בארה''ב.
לא, רק להכנסות בארה''ב.
תודה לך!
כמו שלונג ג'ון אמרה,
כמה מידידותי הטובות ביותר מאוהבות במייק וואזובסקי.
ואני מדברת בעיקר על סרט שבו מתוארים בני אדם- ולא אובייקטים אחרים- כמכוערים. אני מניחה שגם ההנאה מסרט רגיל תהיה רבה יותר אם השחקנית הראשית תראה כמו ג'יזל ולא כמו גאולה כהן, ללא קשר לאיכויות משחק.
לא מסכים
בתחילת הביקורת הובעה הערצה למה שאינו דיסני
והנה סרט שאינו דיסני, מנצל את המדיום שלו בצורה מושלמת
ומעניק כבוד לאנימציה האמנותית .
למה מכוער?
ככה יצא.
צודק...
היופי בעיני המתבונן
ולכל אחד הזכות לראות את היופי היכן שהוא בוחר…
אני חייבת לציין כי הביקורת
תמללה את לבנת המועקה שהשתכנה בקיבתי לאחר שראיתי את הסרט (לבנה שהיא אחותה של זו מ"רקוויאם לחלום" ואני מריעה להשוואה), הבעיה היא שהיה קשה לי להצביע בדיוק על "מה לא היה בסדר" ואולי, כמו שכותב הביקורת מנסה להראות, בכל המובנים "משהו לא היה בסדר": העגמומיות, חוסר התקשורת, השלישייה המופרעת, סצינת הצפרדעים המכווצת, הדיכאון…הו, הדיכאון!! וכל זה מול עליצותו והתלהבותו של בן זוגי אשר ראה בסרט "סאטירה נפלאה על חוסר אותנטיות תרבותית ועל שאיפתם של מהגרים להגדיר עצמם מחדש בארץ ההגירה דרך מיתוסים הקשורים לתרבות המוצא". אני הנהנתי למולו בעצב והלכתי לחפש קומדיה אמיתית כדי לאזן…
שמעת פעם על מה קוראים אותו הומור שחור?
…אוף. עוד אחד שאוהב את הקיטש של דיסני. תתבגר כבר!
להתבגר זה איכסה.
את כמעט גורמת לי לפקפק בכך שאהבתי את הסרט. כמעט.
תגידי, קראת את הביקורת?
רד מצהיר בפירוש שהוא לא אוהב את הקיטש של דיסני. אלא מה, סרטים מצוירים (וגם החיים בכלל) זה לא שחור-או-לבן. אז הוא לא אהב את 'שלישיית בלוויל'. ביג דיל. זה רק סרט אחד מבין הרבה סרטים-שהם-לא-דיסני. ובואי אני אגלה לך סוד: גם אם יוצאים מנקודת הנחה ש*כל* הסרטים של דיסני הם רעים ללא יוצא מהכלל (וזה לא נכון), עדיין יש סרטים לא טובים גם בין הסרטים-שהם-לא-דיסני.
ואם להגיב עניינית לטענתך, אז לא, אני לא חושבת ש'בלוויל' היה סרט שכולו הומור שחור. אמנם חיבבתי את הסרט, אבל אני בהחלט יכולה להבין את הרגשתו של רד, כשהוא אומר שהסרט רע. לא במובן "גרוע", כמו במובן "רוע לב". אבל בעצם, לפעמים השני משפיע על הראשון.
סרט מקסים
עמוס הומור שחור,עלילה עצובה-מתקתקה והרבה ריאליזם.
קטעי ההחלפה בין שחור לבן לצבעים היה שוק בכל פעם מחדש.
אמנם הסרט משאיר אותכ עם טעם מריר וחיוך חצי בוכה,אבל בכל מקרה מאוד נהניתי.
מצחיק אותי שחלק מהתגובות למעלה ניסו להגדיר או לסמן את האהבה שהייתה בסרט.
ממתי אפשר להגיד מה זאת אהבה?
ואם אי אפשר,אז איכ אפשר להראות את האהבה בסרט.
ככלל,האהבה שרתה בסרט כולו,כמו גם הריאליזם.
זה הכל עניין של הרגשה.
מומלצ.
מה שכן,אני לא ממש מבינה למה חייבים כל הזמן לבצע השוואות בין סרט דיסני ל-לא דיסני?
יש דיסני שאני אוהבת ויש שלא.
יש מישו ששונא דיסני בכלל?
העובדה שזה לא דיסני לא גרמה לי להנות יותר או פחות.
בטוח שאל הסרט הזה לא הייתי לוקחת ילדים מתחת לגיל 15.
אני חושבת..
סרט מקסים
האמת זה הכל קטע של שטיפת מוח או התנגדות לשטיפת מוח. יש כאלה שרואים רק סרטים אמריקאיים וסרטי דיסני (ואני לא אומר שיש מישהו כזה כאן אבל יש מספיק כאלה) ואז הם כבר לא סובלים סרטים שונים. ויש כאלה שרואים את אלה שצויינו לעיל ומנסים להיתנגד בכל הכח ע"י כך שהם שונאים סרטים אמריקאיים וסרטי דיסני ומהללים סרטים אחרים. אני למשל חושב שגם בקומדיות וגם בסרטים מצויירים הסרטים הרוסיים שולטים. מצד שני רק רוסים יכולים להבין אותם…
רק הערה אחת בינתיים:
פסל החירות היה מתנה של הצרפתים לאמריקאים, והצרפתים מחזיקים בהעתק של הפסל אצלהם (אני רק לא זוכרת באיזו עיר).
פאריז.
רק עוד הערה אחת בינתיים:
החוטפים הם מאמפריית יינות, הפנייה צרפתית למדי – אבל זה לא סותר את הפרשנות הלגיטימית הזאת.
גבר מבוגר שחי עם סבתא?
צרפתים מטורללים. דווקא טוב שהוא נחטף.אולי הוא סוף סוף יתבגר.
אני מאוד נהניתי מהסרט
ולמעוניינים (לפחות אלו שאני מכיר כאן), תיערך בקרוב (תאריך ושעה לא ידועים, אבל בקרוב) הקרנת קיר של הסרט.
בלי לספיילר, הסרט היה עמוס הומור שחור (מישהו זוכר איך זה נראה? בסרטים מצויירים? וואו!), מוקצן (בטח שכל האמריקאים שמנים, איזו שאלה?), הדמויות היו סטריאוטיפיות, והעובדה שהם הצליחו להעביר את העלילה (הלא מאוד מורכבת, אבל ניחא) בלי מילים כמעט, מראה משהו. אכן, לא צריך חמורים מדובבים כדי להעביר סיפור. אני ממש נהניתי ממנו.
הודעות למוזמנים תועברנה אישית :-)
ראיתי היום את הסרט
אני כבר מראש מודיע שההתרשמות שלי לא הייתה חיובית במיוחד. לא ששנאתי את הסרט חלילה, אבל יש בו הרבה מאוד פגמים בעיני.
•האנימציה מדהימה, מהטובות שראיתי אי פעם. העיצוב הקריקטוריסטי מתוחכם ומרשים.
•הדבר שהכי חסר לי בסרט הוא יותר רגש. הסבתא חביבה והכלב מקסים (הדמות הכי אמינה בסרט), אבל שאר הדמויות אנמיות ולא משתנות לכל אורך הסרט. השלישיה מפגינה קצת רגשות בסיום, אבל רוב הזמן נשארת קרירה. גם אם המטרה היא להציג את העולם שמחוץ למעגל המשפחתי המצומצם כמסוכן ומנכר, חסר לי איזון מהכיוון השני.
•בלוויל היא בפרוש קריקטורה שלילית של מנהטן. תושבי העיר מוצגים כשמנים במיוחד וטפשים במידה שווה. אם הם היו מדברים אנגלית שוטפת, היה מקום להשוות לקריקטורות גרמניות מתחילת המאה ה-20. מכיוון שאין כמעט דיבורים בסרט והעיר נמצאת ככל הנראה בתחומי צרפת (אבל זו לא פריז. איפה יש בצרפת עיר יותר גדולה מפריז?), אין גזענות, אלא נסיון להבדיל בצורה גסה ומוקצנת בין צרפת הישנה וצרפת המושפעת מאמריקה. בעיה יותר אישית היא שהייתי לפני שנתיים במנהטן והיא לא דומה במיוחד לקריקטורה בסרט. יש במנהטן אחוז גבוה יחסית של צעירים ואקדמאים. אינטליגנציה נמוכה והמראה השמן לא כל-כך נפוצים בה כמו בחלקים אחרים של ארה"ב.
•הקצב של הסרט לא נכון לדעתי. סרט של שעה ורבע צריך להיות יותר מהיר ודחוס. שלישיית בלוויל מכיל הרבה קטעים איטיים וממושכים שסותרים את המראה הקריקטוריסטי והנועז שלו. למרות שניסיתי להימנע מהשוואה לדיסני, אני בכל אתן את הקיסר נפל על הראש כדוגמה נגדית. הקיסר הוא סרט באורך דומה ובעל עלילה פשוטה לא פחות, אבל מכיל הרבה יותר בדיחות ורגעי אקשן. בלוויל מושך קטעים בעוד שהקיסר רץ במהירות ממרדף למרדף. אולי זה שטחי יותר, אבל עלי זה עובד.
מכאן
ים:
•הקטע עם הצפרדעים היה די מגעיל ולדעתי מיותר ברובו. הכוונה היא כנראה להראות איך דווקא החלש והמעוות מצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים, אבל אז באה הרכבת והוסיפה המון רוע לסצנה. בשאר הזמן נראה כאילו מישהו מאוד התלהב מהרעיון לצייר צפרדעים מתות כמה שאפשר.
•אולי פספתי איזה פרט חשוב, אבל מישהו יכול להסביר לי איך הסבתא ידעה לעקוב אחרי הטכנאי העכברי? היה איזה משהו שקישר אותו לחוטפים?
•הסוף היה לא רק קשה לסספונד, הוא גרם לשאר הסרט להיראות הגיוני יחסית. אולי זה דבר טוב, אבל כשרבע השעה האחרונה של הסרט מכילה מרדף אחד ארוך וחסר קצב, משהו נראה לי מוגזם. דבר אחד שאני חייב לציין לטובה, המחוות למונטי פיתון ולדיסנילנד היו נהדרות.
בלוויל לא בצרפת
שים לב למסע הארוך של ספינת החוטפים וסבתא עם סירת הפדאלים, ונראה שהוא אפילו טרנס אטלנטי.
לפי מה שקראתי, בלוויל היא הרכבה של פריז, מונטריאול וניו יורק, אם כי לי היא ממש מזכירה את ניו יורק (פסל החירות ושאר הדברים שציינת), ואולי טיפה את פריז.
לא הייתי במונטריאול, אבל אם מישהו היה ויודע מה בבלוויל מסמל אותה.
את פריז רואים בחלקו הראשון של הסרט, לפחות את מגדל אייפל שלה מעבר לנוף.
איך אתה יודע
שהסבתא מנסה לשעשע את הילד מתוך אהבה אליו ולא מתוך תחושת חובה לקרוב המשפחה שלה, או מתוך רגשות אשמה על זה שהוא גדל ללא הורים?
הגזמה!
את מגזימה. אני לא ראיתי שהיא עושה את זה מתוך חובה, אלה מתוך אכפתיות(אפשר לראות את זה במבטים שלה) תלוי באיזה אור את רואה את הסרט, את ראית אותו,כנראה ,באור של שינאת האדם ואני ראיתי את זה באור שונה. חוץ מזה, בסוף, ראית בסוף איך השלשיה דאגה לסבתא כשהן הרימו אותה אליהן על הבמה הנוסעת ואז חיבקו אותה באהבה. אני חושב שהן קיבלו אותה לחברה שלהן (בגלל חוש הקצב שלה) ונעשו לחברות שלה. זה שאין דיאלוגים בסרט לא אומר שאי אפשר לחוש את האהבה שיש ממנו, לפחות ככה אני מרגיש.
לא ניראה לי....
רגש האכפתיות קשור לרגש האהבה במובן מסוים, אם את אוהבת משהו אז גם אכפת לך ממנו, לא כך? אני לא חושב שניתן להפריד בין אכפתיות לאהבה כי אלו רגשות שקשורים ומובילים אחד לשני.
אם הסבתא לא הייתה אוהבת ואכפתית כלפי נכדה למה שהיא תסכן את עצמה בשביל להציל אותו? אני לא חושב שהיא עשתה את זה כדי לצאת מידי חובה כי שוב, הפרצוץ שלה הביע הרבה מעבר, לפחות ככה זה הרגיש לי.
אם זה עובד בכיוון אחד, זה לאוו דווקא עובד בכיוון השני.
כן, אם אתה אוהב מישהו, אכפת לך ממנו. אבל אם אכפת לך ממישהו, זה לא אומר מיד שאתה אוהב אותו.
אתה ראית בפרצוף שלה הרבה מעבר לסתם אכפתיות. אני לא.
אני ראיתי יותר
מאכפתיות,אני חושב שהיא דווקא כן אהבה את הילד,פשוט הדמיות בסרט "קצת" אטומות. פשוט זה האופי של הסרט, ראיתי את מאחורי הקלעים של הדי,וי,די והאמן שצייר אותן אמר שאת הרגשות היה אפשר לראות דרך הבעות הפנים ואני מסכים איתו. את לא אהבת את האופי הזה, לא לטעמך אבל לטעמי ועל טעם וריח אין מה להיתווכח.
סרט מצחיק וחמוד
הסרט מאוד שונה מסרטים מצוירים אחרים, העלילה די מעניינת והדמויות מצחיקות, לא הבנתי מדוע לילד בסרט יש אף כל כך גדול ולמה עשו אותו כל כך מכוער וגם למה הרגליים שלו יותר מדי נפוחות אחרי רכיבה על אופניים, בקיצור בסרט אין בכלל תקשורת בין הילד לסבתו, הסבתא עושה מאמצים כדי לשמח אותו והוא לא אומר כלום, במיוחד כשהיא קונה לו במתנה את הכלב ברונו, הילד לא נראה מאושר או שהוא פשוט לא אוהב כלבים. הכלב נורא הצחיק אותי, כל התנועות שלו ,הגוף הכל כך שמן שלו והחלומות המוזרים של הכלב על הרכבות (מה יש לכלב ולרכבות?) הסבתא נורא מעצבנת בקטע של טור דה פרנס כשהיא שורקת לילד כל הזמן-עוד שנייה והאוזניים של הילד מתפוצצצות!
שלישיית בלוויל עצמם מצחיקות, הרעיון שלהן של להעלות מופע עם כלי בית כמו מקרר,שואב אבק, אך בעיקרון למרות שהן מארחות את הסבתא והכלב הן זקנות ודי קרות שכמעט לא מתקשרות עם הסבתא וזה עצוב כשאת מחפשת אחר הנכד שלך ואין בינתיים עם מי לדבר???
אבל אהבתי את הדמויות שלהן, הקטע עם הצפרדעים הוא ע-נ-ק!
ורק ממחיש עד כמה הסרט כל כך צרפתי, רק לא הבנתי אם לזקנות יש סוג של אוכל שלא מכיל צפרדעים???
אני קניתי באוזן השלישית.
ואם יורשה לי לסכם...
לרד פיש ולכולם:
שימו לב כמה תגובות יש כאן…
אני חושבת שזה מעיד הרבה על איכות הסרט, ועומק המסרים שבו.
אין ספק שהוא שמעורר מחשבה, תהיות (קיומיות…), וזה מה שהופך אותו למעניין, איכותי ואפילו חשוב!
זה לא "סרט", זו "אומנות".!!!
והתשובה הרגילה לזה: זה לא מדד לכלום.
הנה, ל'מטריקס רילודד' יש מעל ל-1,000 תגובות, למרות שזה סרט מחורבן עם מסרים דה לה שמאטע.
הסרט מיוחד והמוסיקה קסומה
צפיתי בסרט, יש בו אכן מוטיבים מדכאים אבל! יש בו המון אנושיות ואהבה. הסבתא היא דמות שכל אחד היה שואף שתהיה לו מישהי כזו לצידו. מוצאת פתרונות יש מאין, מאלתרת, מאבחנת מצויינת שקלטה שהרכיבה על האופניים עושה את נכדה למאושר אחרי שאיבד את כל עולמו.
ובתוך כל ה'עירוניה' וה'אירוניה' – מתפתח לו סיפור אנושי קטן שאליו מצטרפים כל הסטריאוטיפים החברתיים… כמו שלישיית בלוויל. שכולם רצו אותן כשהיו "כוסיות" ואיש לא זוכר להן חסד נעורים בבלותן והן צריכות לדוג צפרדעים בעצמן כדי לאכול ארוחת ערב. וזו דוגמה קטנה…
סרט מיוחד, שקל לא להתחבר אליו אבל אם משקיעים אנרגיות ויש מצב רוח מסויים – אפשר להתאהב בדמויות המקסימות, המוסיקה (!!!) וללמוד מה אפשר לעשות כשאין הרבה מה לעשות.
אבל זה סרט כל כך טוב...
הדמויות המפחידות, האווירה הדיכאונית, הגועל נפש הזה בכל מקום, זה החלק הכי טוב בסרט. ובאמת כמעט לאף אחד לא אכפת מאף אחד, זה עוד חלק טוב.
חוצמיזה הסרט ממש הצחיק אותי, לא יכולתי לנשום מרוב צחוק. דווקא כל המרירות והרציניות הזאת זה מה שעושה את הבדיחות כל כך טובות.
מישהו יודע איזה יצירה מנגן הילד, שמופיע בטלויזיה, על הפסנתר
בתחילת הסרט?
פרלוד של באך
כמה שפות אתה דובר?
אם אתה דובר 3 שפות ומעלה – תתעלם מההודעה הזו. אך אם אתה מסתפק בעברית ואנגלית, הרי שלא מפליא שכל הביקורות שקראת נפתחות בהשוואה לדיסני. או בעצם, כשאני חושב על זה, לא משנה כמה שפות אתה דובר, בורות היא מצרך נפוץ בכל מדינה בעולם, כך שלא הייתי מתרגש מהעניין.
מבלי להתווכח עם דעתך על הסרט, אני חושב שההשוואה שלך לדיסני עושה לו עוול. את מיאזאקי היית טורח להשוות לדיסני? ואם לקחת דוגמא אמריקאית לשם הפרינציפ, ביל פלימפטון מתכתב עם דיסני בצורה כלשהי?
לדיסני יש תרומה אדירה לאנימציה. אבל זה לא בהכרח אומר שכל דבר מתכתב איתם. גם הביטלס עיצבו חלק ניכר מעולם המוסיקה כפי שהוא מוכר לנו כיום, ועדיין לא הייתי טוען שאמינם מנסה בכוח שלא להיות מקרטני.
גם אם יש ב"בלוויל" עקיצות קטנות על דיסני ועל הקולנוע או התרבות האמריקאית בכלל, זה מאוד לא הוגן (ודיי מופרך) לטעון שחלק ניכר מהסרט מוקדש לנסיון מלאכותי להתבלט מעל לדיסניות. לשומה יש סגנון משלו, והוא הולך איתו עד הסוף, עם או בלי דיסני. לא מוצא חן בעיניך – סבבה. אבל להאשים אותו בדווקאיזם והתלהבות נראה לי מיותר.
אתה באמת מדמיין את סרטיו של פלימפטון נראים אותו דבר
ללא הרקע הסכריני שדיסני מספקים לו? ברגע שהוא בוטה-בכוח, "בוגר"-בכוח, ושאר-בכוח, הרי שכן יש כאן מן ההתכתבות עם דיסני.
ואין בכך לומר שלא אהבתי את פלימפטון. I married a strage person הוא יצירת מופת. מאידך, Hair High האחרון נראה לי קצת מפוספס. אבל אולי זה בגלל שאני לא אמריקאי.
טוב, אני לא בטוח שאני יודע מה זה ''strage person'',
אבל אם נניח שזאת מילה ארכאית שמקורה גאלי ומשמעותה "מוזר", אני חושב שאתה יכול להבין את הכוונה.
ואני גם לא בטוח מתי פיירפוקס ידע להתמודד כמו שצריך
עם עברית ואנגלית באותה שורה.
יש הבדל מזערי
בין ההשפעה של הביטלס לבין ההשפעה של דיסני
בעוד הביטלס היא אמנם להקה חשובה מאד, אולי גם האמא של להקות הפופ (יחד עם הביץ' בויז), אבל לא יותר מכך.
דיסני היא מונופול, דיסני הפיקה מן הסתם למעלה מ50% מסרטי האנימציה המפורסמים ביותר בכל הזמנים (שים לב, לא אמרתי חשובים, כי זה מדד סובייקטיבי).
ואם מחליטים שגם דרימוורקס, ופיקסאר הם סוג של דיסני (גם אם, כמו במקרה של דרימוורקס, היא לא שייכת אליו) בשל האמריקאיות שלהם. הרי שזה כבר עולה למשהו כמו 95% מסרטי האנימציה המפורסמים של כל הזמנים.
בקיצור, לא דומה, ואפילו לא מזכיר את המצב של ה"ביטלס".
יש הבדל מזערי
(התשובה מיועדת גם לקיפוד)
אני לא מקבל את זה. קח את סרט האנימציה הקצר "וינסנט" של אחד, טים ברטון. הסתכלת פעם איזה אולפן אנימציה חתום עליו? דיסני.
הסרט הזה, שנעשה *בתוך* דיסני, ע"י אנימטור של דיסני, הוא נטול דיסניות לחלוטין. וכיום, כשיש לנו פרספקטיבה על היוצר של הסרט הקצר הזה, אפשר לומר בקלות שיותר מאשר "וינסנט" הוא דיסני, "וינסנט" הוא ברטון. זה סרט ברטוני מובהק עם כל המאפיינים, הכתיבה, ההומור, הקדרות הגותית המשועשעת מעצמה והעיצוב ה… ברטוני.
האם ב"וינסנט" ברטון התכתב עם דיסני, או שמא הוא פשוט הלך עם האישיות שלו כיוצר, במדיום שבמקרה לדיסני יש מונופול עליו? הסרטים שלו שאינם סרטי אנימציה (ולכן לא מתכתבים עם דיסני, לשיטתכם) אך עדיין עשויים בסגנון מאוד דומה מעידים על כך שברטון, כמו שומה או פלימפטון או מיאזאקי לדעתי, פשוט עשה את מה שהוא אוהב ורוצה לעשות, עם או בלי דיסני.
מעבר לכך הטיעון שלך לא רלוונטי – דיברת על סרטים מפורסמים. מפורסמים בקרב מי? הציבור הרחב. אך אנשי מקצוע, אשר תחום יצירתם הוא אנימציה, מכירים קצת יותר מאשר מה שמיועד לקהל הרחב. קצת הרבה יותר. כמו שזאפה נחשב ל"מוסיקאי למוסיקאים" – הרבה מוסיקאים הושפעו ממנו, אך באופן יחסי לאמן משפיע כמוהו, הוא לא זכה לאהדה כה גדולה בקרב הציבור הרחב (אם כי הכל יחסי, כמובן). ויש עוד הרבה דוגמאות הרבה יותר איזוטריות מזאפה.
כך ששוב, אם הטיעון הוא המצאת המדיום – בסדר, לדיסני יש השפעה, כמו שלגריפית' ואייזנשטיין יש השפעה על כל קולנוען מעצם העובדה שהם המציאו את השפה הבסיסית של המדיום, וכמו שלביטלס יש השפעה מכוננת על המוסיקה במחצית השניה של המאה ה-20 ואילך. אך זו השפעה שכבר אין טעם להתייחס אליה – היא כל כך בסיסית עד שאינה רלוונטית (פרדוקס?).
אך אם הטיעון הוא המונופול של האנימציה האמריקאית – כאמור, בקרב יוצרי אנימציה, לא קיים מונופול כזה.
יותר משמטריד אותי המונופול האמריקאי (לכאורה?) על אנימציה,
מטריד אותי המונופול של המונופולים. למה כמעט ואין תעשיית אינדי של סרטי אנימציה?
(והאם המונח "תעשיית אינדי" הוא אוקסימורון?)
אחרי הכל, כמה ביל-פלימפטונים יש? חיפשתי לא מזמן, וכמעט לא מצאתי אזכורים לסרטי אנימציה באורך מלא שלא הופקו במסגרת אולפן גדול ועתיר תקציב.
ובאשר ל(אי?)היותו של פלימפטון מושפע מדיסני, אני חושב שהדרך היחידה לוודא היא לשאול את הדוד הטוב. עוד מעט אלך ואחפש ראיונות איתו, מן הסתם מראיינים קרציות התייחסו לשאלה הזאת כבר.
בהחלט יש
תעשיית אינדי של סרטי אנימציה. רוב הסרטים האלה הם קצרים (כי בכל זאת להפיק סרט אנימציה ארוך זה עניין יקר מאוד), אבל יש גם ארוכים יותר.
אני לא יודע איך לתת לינק ישירות לרשימה, אבל כשחיפשתי בימד"ב סרטים שמתאימים לז'אנר animation ולמילת הקוד independent-film קיבלתי 552 תוצאות.
אני חיפשתי טיפה אחרת, והגעתי ל-606.
אבל איך מסננים משם את הסרטים שאינם מה שמתקרא פיצ'ר?
נו, לא מצאתי את הליכלוכים שקיוויתי שיהיו.
עיקר הביקורת שלו על דיסני היא בקטע התאגידי, והוא מוטרד מחוסר החירות היצירתית, ומכך שמישהו אחר ירוויח מהעבודה שלו, ולא הוא.
למשל –
לא הבנת אותי לחלוטין.
תראה, לא ראיתיאת שלישיית בלוויל, ובחיים לא שמעתי על פלימפטון או על אף סרט שהוא עשה.
כל מה שטענתי הוא שבויכוח בינך לבין ארמדילו, (כפי שהוא מוצג עד עכשיו), לטיעוניו של ארמדילו יש הגיון רב.
אחרי הכל, מעולם לא טענתי, וברור שיוצר אינמציה זכאי ויכול ליצור קול ייחודי משלו (את מיאזאקי ראיתי – וכן, יש לו קול יחודי משלו). ועם זאת, התייחסות למונופול (כלכלי לפחות) כל כך ברור בתעשיה הוא לא דבר מופרך.
לכן, בהינתן הצרפתיות של שומה (אמריקנופוביה או משהו כזה, היא בהחלט אפשרות) ובהינתן הדברים שארמדילו ראה בסרט, ובעיקר, בהינתן שלא ראית טיעון שלך כנגד אותם פרטים וסצינות שעליהם ארמדילו הצביע. הרי שיש הגיון רב בטענותיו.
ברור, זה לא הכרחי ולא מוכרח. אבל כהשערה – היא סבירה לחלוטין.
לא הבנת אותי לחלוטין. (כה''ב)
מה שניסיתי לומר זה שהטיעון של ארמדילו הלך בערך ככה: זה לא נראה כמו דיסני, אז זה בהכרח נעשה כנגד דיסני. וכאמור, בהחלט יתכן שיש כמה קריצות שמכוונות לדיסני בסרט, אבל מכאן ועד לטעון שכל הסגנון של שומה הוא נסיון מכוון לצאת נגד דיסני – זה כבר מופרך. כאמור, אין יוצרי אנימציה אחרים בעולם? אין סגנונות אחרים?
קרא את הראיון שקיפוד ציטט עם פלימפטון (שגם אני לא הכרתי עד לפני פחות משנה) – האנימטורים הראשונים שהוא ציין הם שמות שלצופה הממוצע לא יגידו כלום. ולא שיש לו משהו נגד דיסני – פשוט בשביל הרבה אנימטורים שלא עובדים בדיסני – דיסני הם רק עוד השפעה אחת מתוך רבות אחרות, שחלקן מהותיות ומעניינות יותר.
ההשערה של ארמדילו, לדעתי, ומבלי כוונה לפגוע, נובעת מבורות.
מוזונגו טקהטקה!
אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל. נלך על דיסני- דיסני עצבה עבור הציבור את המודל הראשוני של סרטי אנימציה באורך מלא, בדיוק כמו שאוסם עצבה עבור הציבור את המודל הראשוני של חטיפי בוטנים צהובים. בחלק מסוים מהעולם המודל הזה השתרש והפך לסטריאוטיפ (אנשים מבוגרים קראו לכל עבודת הנפשה "מיקי מאוס" וחשבו אוטומטית ש'מרד התרנגולים' הוא סרט של דיסני) ובחלק מהעולם לא. בחלק הראשון נוצר הצורך לשבור את הסטריאוטיפ, ונוצרו יצירות כמו 'שרק' או הסדרה 'סאות'פארק' שיבהירו חד משמעית שאנימציה לא צריכה להתנחמד. בצד השני של העולם מעולם לא נוצר הצורך הזה, ולכן אף יוצר לא הרגיש צורך להבהיר את זה באופן תקיף.
על פי 'שלישית בלוויל' קיבלתי את הרושם שצרפת, או לפחות שומה, נמצא/ת באותו צד יחד עם ישראל וארה"ב. למה? כי ביותר מדי רגעים במהלך הצפייה הרגשתי ששומה צועק עליי "אני לא קיטשי וחמוד!". סצינת הצפרדעים, לדוגמא, היא שום דבר חוץ מגרוטסקית. תוציא אותה מהסרט ושום דבר לא ישתנה. עכשיו אני שואל את עצמי למה שומה הכניס אותה. אם יש לך תשובה אחרת, חלוק עמי.
נעבור לחלק 2: ההשואה- משום מה, ושתאכל אותי סוריקטה אם אני יודע למה, החלטת שההשוואה עם דיסני *שלי*. היא בפירוש לא. היא נמצאת בביקורת של רד, היא נמצאת במירב התגובות המשבחות, היא נמצאת במסע היחצ"נות של הסרט. אני רק התייחסתי להשוואה שנעשתה בעבר כדי להלל את 'בלוויל'. אתה יכול לטעון שההשוואה הזו מתעלמת מהרבה זרמים שונים באנימציה (אם כי השימוש דווקא ב'וינסנט' כדוגמא נראה לי מעט תמוה), אבל עובדה היא שהצי-בור הרחב נוטה שלא להכיר בהם, ואל הציבור הזה אני מרגיש ששומה פונה.
ולא, את מיאזאקי לא הייתי משווה לדיסני. גם לא את ניק פראק או הביטלס. הם עושים דברים שלא מתקשרים לסגנון של דיסני בצורה משמעותית. שומה, לעומת זאת, מזכיר לי ילד חנון שעסוק כל היום בלדבר על כמה לא אכפת לו מהמקובלים.
סצינת הצפרדעים
היא בדיחה. אז נכון, תוציא בדיחה אחת מסרט, לא יקרה כלום. תוציא את כולן, ופתאום נשארת בלי סרט.
אוקי
חידדת את הנקודה ואני חושב שאני מבין אותך טוב יותר. לא מסכים, אבל מבין.
כמה נקודות בכל זאת:
• סצינת הצפרדעים היא שום דבר חוץ מגרוטסקית, כפי שכתבת. אז למה שומה שם אותה שם? לשם הגרוטסקיות. כי הוא אוהב גרוטסקות. לא סיבה מספיק טובה?
• לא הייתי מבסס את מישנתי הסדורה על כוונות הבמאי על סמך מסע היחצ"נות והביקורות. אם יחצ"נים ומבקרים צריכים להזכיר את דיסני כדי להסביר מה קורה ב"בלוויל", זה סוג של תעודת עניות לקהל אליו הם פונים, או לאופן בו הם תופסים את הקהל שלהם (דווקא ההתייחסות של רד לכך בביקורת הייתה לפחות בחלקה בהקשר למשהו שמופיע בסרט עצמו). כן, אני מאמין שאפשר לדבר על אנימציה מבלי להזכיר את דיסני כנקודת התייחסות. לא זכור לי ששמעתי מישהו משווה את גיליאם או שוואנקמאייר לדיסני כדי לתאר את הסגנון, וכנ"ל גם לגבי מר קו. אין לי סיבה ממשית להאמין ששומה חשב על דיסני בכל סצינה כשהוא יצר את הסרט שלו.
אתה טוב אתה.
לרגע אחד ממש גרמת לי להאמין שאמרתי משהו בסגנון "כל סרט אנימציה מתייחס במודע למורשת דיסני". לא. לא, לא, לא. אתה לא תשמע אותי מוציא משפט כזה ממקלדתי. לא!
אתה תשמע אותי -ואף שמעת- מצהיר משהו שונה לחלוטין: לסרטי אנימציה הדביקו סטיגמה של סרטים חמימים ופוליטיקלי-קורקט לכל המשפחה. כלומר, ממש לא כל סרט עונה להגדרה הזו, אבל את כולם נוהגים לשפוט במחוזותינו לפיה. כשיצא 'הסיוט שלפני כריסטמס', נשמעו לא מעט זעקות מגופים סרוחים למיניהם כנגד ברטון, שלטענתם יצר סרט חולני מדי עבור ילדים. אבל רגע, טים ברטון טען פעם שזה סרט ילדים? אז מאיפה הרעיון המופרע הזה נכנס לאנשים לראש? נאמר והיו בו רק שחקנים בשר ודם, האם היו שומעים ציוץ בנושא לדעתך?
והסטריאוטיפ שגוי מהיסוד, אבל זה לא אומר שיוצרים לא מנסים להתנער ממנו. שומה, לטעמי, ממש מזיע מניסיון להתנער. וריח הזיעה הוא זה שמפריע לי (זה, ושהסרט לא טוב). כשאני רואה בסרט בחורה לבנה אומרת לבחור שחור-מוסלמי-הומו "אני מקבלת אותך ומכבדת אותך כי כולנו שווים" סתם כך, אני מתעצבן מהפוליטיקלי קורקטום. אתה יכול לנקוב עד מחר בשמות של שחורים-מוסלמים-הומואים ראויים לכבוד, ולהיות צודק, אבל זה לא ישנה את העובדה שהסרט ניסה להתנער בכח מהסטיגמה שאופפת אותם.
עכשיו, תניח את השוואנקמאייר בצד לפני שתוציא למישהו עין.
שלישייה במבצע
סוף סוף ראיתי את הסרט, ולצערי אני מצטרף לרד פיש ולשאר המאוכזבים, לא בגלל רוע הלב – אין לי בעייה עם סרטי רעי לב – אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה: הסרט לא הציח להגיע אלי.
אז נכון, העיצוב מרשים, המוזיקה נהדרת, ופה ושם יש בדיחות נפלאות, אבל הסיפור הוא (בעצם) בנלי ונדוש, וההומנעות מדיבור, שנראית בהתחלה חביבה, הופכת מעצבנת ככל שהזמן עובר, וגם מקשה על כניסה לאיזשהוא עומק מעניין. התוצאה נראית כמו פתיח נחמד לסדרת טלוויזיה – הרבה פוטנציאל, אבל בואו נעשה עם זה קצת יותר.
הייתי שמח להעסיק כל אחד מהאנימטורים של הסרט וגם את אנשי הפסקול והסאונד. את התסריטאי הייתי מפטר.
אני דווקא ראיתי את זה כסרט שבו התסריט וההתרחשויות העליליות הם מאוד משניות. אולי אפילו אפשר לקרוא לזה זן חדש של קולנוע שבו העלילה היא כל כך משנית שאין לייחס לה כלל חשיבות.
למען האמת – רק באיזור אמצע הסרט פתאום קלטתי שלא היה שום דיבור עד עכשיו. וזה ממש לא הפריע לי, בכלל לא שמתי לב.
כל הפרטים הקטנים והאווירה היו כל כך מרתקים עד שבאמת לא היה צורך בהתרחשויות מסובכות או במילים שנונות. במילים אחרות: הדמויות הצליחו לדבר אלי גם בלי להגיד מילה.
הסבתא דיברה דרך העיניים שלה (שבמקרה שפיספסנו אותם דאגו להגדיל אותן עם משקפיים). היה אפשר להרגיש בדיוק מה היא חושבת בכל שניה, והיה אפשר להרגיש את המצוקה שלה גם בלי שהיא תספר לנו עליה.
כך גם שלישיית בלוויל הזקנות. שמחת החיים שלהן הועברה באופן מעולה.
ובקשר לעלילה עצמה – כמו שהזכרתי – אני לא חושבת שצריך להתייחס לזה כמו סרט רגיל. האנימטור מעפיל על תפקידו של התסריטאי בתור מישהו שיכול לבנות פריים מלא אוירה שעיקרה טמון דווקא בפרטים הקטנים, ולא בסיפור המסגרת.
לפי דעתי – נעשה כאן ניצול מירבי של יתרונות האנימציה, שמתבטא בכך שלכל דמות שנראית על המסך ניתנים מאפיינים חיצוניים מאוד ברורים ומוגדרים. היחס המאוד ברור שמשוייך אליהן הוא זה שמחזיק את הסרט. לא היה צורך לתת להן טקסט מפני שהמראה החיצוני וההתנהגות שלהן מדברים בעד עצמם.
ממה שאני הבנתי – הסרט לא ניסה לספר סיפור, הוא ניסה להעביר דרכי התנהגות של דמויות שונות במצב נתון.
מה?!
דרכי התנהגות שונות במצב נתון? מה זאת אומרת? אי אפשר לומר שאין לסרט הזה עלילה. יש חטיפה, יש חיפוש, יש מרדף בסוף. זה פשוט שהעלילה היא די שבלונית וסטנדרטית. אז התרוץ לזה הוא שהעלילה לא חשובה, אלא רק מראה דרכי התנהגות שונות במצב נתון? בצורה כזאת אפשר לתרץ גם את 'הנוסע השמיני נגד הטורף'. לא קונה.
מה?!
לא אמרתי שאין עלילה. יש. אבל לדעתי ההתמקדות של הסרט היא לא על העלילה, אלא על איך שמתמודדות איתה הדמויות (שים לב לגישה המאוד שונה של כל אחת מהן כלפי מה שקורה).
אני אתן לך דוגמא: "בחדר המיטות". סרט מרתק לדעתי (לתזכורת – שני הורים מתקשים להתמודד עם הרצח הפתאומי של בנם, על ידי הבעל לשעבר של חברה שלו). הסיפור (באופן מאוד כללי) הוא משהו שאנחנו רגילים להיתקל בו פה ושם בסרטים (בדרך כלל סרטי אקשן/נקמה, או לפחות כאלו שמספר ההרוגים בו גדול מ-3). ובדרך כלל בסרטים עם סיפור כזה מאוד איכפת לנו ממה שהולך לקרות בסוף הסיפור (בדרך כלל – לאחר מאבקים, מרדפים, ורגעי בכי רבים – הם מצליחים להתנקם). אבל ב"חדר המיטות" הם התמקדו במה שעובר על שני האנשים שהעניין הכי נוגע להם, ובמהפכים הנפשיים והמחשבתיים שהם עוברים. העלילה משנית. אני כבר יכולתי להגיד לך מראש מה הולך לקרות בסוף, אבל זה לא גרם לסרט להיות פחות מעניין, כי ההתמקדות פשוט לא היתה בסיפור.
אתה צודק שבדיוק באותה מידה אתה יכול להגיד שהסרט נכשל בגלל שגם הדמויות והסביבה שלהן לא הצליחו להחזיק אותך. אבל חוסר ההתמדקות שלי, כצופה, בעלילה אפשרה לי לשים יותר לב לשאר ההתרחשויות שבעיקר אפיינו את המקום, האוירה, הזמן ו… הדמויות.
*אני מסוג האנשים שיכולים לבלות שעות בבהיה באנשים שעוברים ברחוב. אני לא משווה את זה לקולנוע (
) אבל נראה לי שאיכשהו זה קשור לחויה שלי מהסרט.
ההשוואה לסרטי אקשן אינה במקום.
בסרטי אקשן הדגש הוא על אקשן, ולא על התחבטות נפשית. לעומת זאת, בדרמות וכו', הדגש הוא לא על הנקמה והאקשן, אלא על התהליכים הנפשיים.
אני לא ראיתי ב'בלוויל' התנהגות שונה של דמויות שונות, יותר ממה שיש בכל סרט אחר. אז נכון, הסבתא מאופינת בתושיה ועקשנות, הנכד באפאתיות והזקנות – בשמחת חיים (וזה ככה, אגב, לכל אורך הסרט. זה לא שמצבים נתונים מוציאים מהם משהו מיוחד). אבל גם בכל סרט דרמה סוג ז', לכל דמות תהיה התנהגות שונה במצב נתון. ואני מניחה שלא את כל הדרמות את אוהבת.
נכון
זה לא סרט אקשן (או שמא קצת כן?). אבל רגע… מה? (בילבוליישן אצלי בראש…):
מה שאני אומרת זה שהסרט אולי נתפס כז'אנר מתח/אקשן בגלל התסריט (חטיפה, מאפיה, תככים, חיסולים, ניצול והצלה) ומהסיבה הזו אתם אומרים שהוא גרוע – בגלל שהוא לא הצליח לספק את המתבקש מסרט בסגנון הזה, מבחינת העלילה והתסריט.
לדעתי, הסרט לא צריך להיתפס כסרט כזה רק בגלל הסיפור היחסית מקובע שלו.
זה לא סרט אקשן/מתח או אפילו סרט הרפתקאות, אז אין סיבה להסתכל עליו ולשפוט אותו לפי הקריטריונים האלו.
הבעיה היא בלהגדיר מה הסרט כן…
קראתי שוב את הביקורת ואת כל התגובות,
ולא ברור לי איך הגעת למסקנה שמישהו פה ציפה לסרט אקשן או מתח. מרבית התגובות של אלו שלא אהבו את הסרט התייחסו לעגמומיות, לחוסר הרגש של הדמויות ולאנמיות שלהן, ולמספר סצינות מגעילות. ההתייחסות היחידה לסגנון כ"סגנון", היתה בהקשר של ז'אנר האנימציה.
קודם כל
אני מתנצלת על שלקח לי זמן להגיב, ניסיתי לחשוב איך להסביר את זה בצורה קצת שונה.
שנית, ההתייחסות היא לתגובתו המקורית של נונין, שהתאכזב ספיציפית מהתסריט. לא הגבתי לשאר הטענות מהסיבה הפשוטה שזה כנראה עניין של טעם. אני מאוד נהניתי מהעגמומיות, מהאנמיות ומהגועל (כי חשבתי שההתנהגויות המאוד משונות האלו הראו כמה הסרט לא מנסה להיות מציאותי ואלו היוו פתח אל עולם אחר שבו אנשים מתנהגים מאוד שונה מאיתנו ומביעים את הרגשות שלהם בדרכים שאנחנו לא רגילים אליהם). היו כאלו שלא אהבו – נגמר הסיפור.
בקשר לתסריט – מלבד העובדה שאני חשבתי שדווקא היו בו אלמנטים מאוד לא קונבנציונאלי (אופניים? טור דה פראנס? בלוויל? זקנות מוזרות? צפרדעים? הימורים על מירוצי אופנים???) ייתכן והמסגרת היותר כללית של הסיפור (נכד, סבתא, חטיפה, הצלה הירואית, גנגסטרים וחיסולים) היו הטעיה מסויימת (ובאמת חולשה תסריטאית) שגרמו לצופה לפתח ציפיות מסויימות שהסרט יהיה בנוי בדרך מסויימת ויתקדם בכיון אחד, כפי שבדרך כלל סרטי חטיפה/הצלה מתפתחים. כמובן – יכול להיות שאני טועה.
העלילה הכללית (הכביכול שבלונית) דווקא עזרה לי להתמקד יותר בדמויות עצמן (שכן העלילה לא היתה עד כדי כך יוצאת דופן, והיה אפשר לנחש מה יהיה הסדר הכללי של ההתרחשויות, אבל לא איך הן יקרו). והאלמנטים הלא קונבנציונאליים הם אלו שמשכו עניין בתוך הסיפור הכללי. מסיבה זו גם לא חשבתי שהעלילה כל כך עקרונית בסרט הזה.
אבל שוב – יכול להיות שאני טועה.
אפשר לדעת למה אתה כלכך שונא את דיסני???!! אני נכנסת מלאא מלאא לאתרים האלא עם העין של הדג הזה… ודוגרי, אני נהנת! אבל למה אתה כלכך שונא את דיסני?? אני חולהה חולהה על הסרטים של "הייא מיאמזקי"..(היוצרים של המסע המופלא.) חחחח אין לי מוגש איך כותבים את השם שלו….חחח…. וגם של דיסני! מאודד!! אבל אם תוכל לענות- למה אתה כלכך מתנגד??? מה עשו לך? למרות כל מה שתגיד שהם גנבים (והם לא) וכל זה… אתה יכול ווקשה להסביר?? מור.
שלישיית בלוויל באמת מזכיר את על כלבים וגנבים
גם בסגנון האנימציה, בו הדמויות קריקטוריסטיות ומצוירות עם קו חיצוני עבה (בדומה לאיורים בעיתון), גם בנטיה לסצנות בתנועה ומיעוט קטעים בהם הדמויות נייחות וגם בפסקול ג'אז המועדונים. דבר אחד ששונה לדעתי, הוא בגישה של היוצרים כלפי מיקומן של הדמויות בעולם. על כלבים וגנבים מתמקד באנשים (ובכלבים) הפשוטים שעוסקים בעיקר ביצירת חיי משפחה יציבים. בשלישיית בלוויל, חיי המשפחה משובשים מלכתחילה והאהבה של הסבתא לנכדה היא חד צדדית. אין בסרט כמעט שום תגובה מצד הנכד לנסיונות של סבתו לשמור על יחסי משפחה תקינים.
אבל.. אבלאבלאבל...
קראתי את הביקורת, וקראתי תגובות, וקראתי וקראתי, ולא הצלחתי להבין,
*מה כל כך נורא בעיצוב של הסרט?!*
הדמויות כל כך נהדרות, מיוחדות, הצבעים נפלאים (תהרגו אותי, אבל אני אוהבת כל צבע שמוסיפים לו גוון אפור) והאנימציה כל כך טובה.
היו כמה קטעים בסרט שזיעזעו אותי, כשרואים בפעם הראשונה את הילד-כשהוא-כבר-לא-כל-כך-ילד רוכב על האופניים, נראה כמו גמל שלמה. כל כך התרשמתי מהציורים, ומהתנועות של הדמויות. תצלבו אותי, אני מוצאת את העיצוב המעוות הזה יפהיפה.
העלילה באמת לא מיוחדת כל כך, סתם עלילה מוזרה ולא-קשורה, אבל מציגים אותה בצורה כל כך שונה, אפורה, פסימית ומעוותת שזה היה נהדר אפילו עם העלילה המוזרה והלא-במיוחד-מקורית.
(ד"א, זה היה הסרט הראשון שלא היו בו דיבורים ולא הייתה לי הרגשה כל הזמן שאני רוצה פשוט לנפץ לדמויות שלו את הגולגולת בעזרת משהו כבד, רק שיגידו משהו.)
האמת שאני אוהב אנימציה, ואני גם אוהב סרטים אפלים.
היו אלמנטים שנורא אהבתי בסרט כמו באמת: האנימציה התלת מימדית. אבל כל העניין של האנטי-אמריקאיות הגיע לרמה לגמרי-דביקה. ואפילו נפל לבורות עמוקים מאילה שהוליווד נופלת אליהם. הסרט לגמרי צרפתי וכמו תמיד: אני לא ממש אוהב צרפתים..
אבל אני חייב להוסיף משהו..
בסך הכל הסרט היה מדהים
אני לא מסכימה.
הסרט הוא אחד מסרטי האנימציה הטובים שיצאו לי לראות, אני חושבת שהוא מעניין, מיוחד, הדמויות יוצאות מן הכלל, הסיפור מרתק, הפסקול מעולה.
אני לא מסכים!
אני ממש לא מסכים איתך! אני מאוד אוהב את הסרט בשל האנימציה המוזרה והמוקצנת. לסרט אכן יש פסקול איכותי ונהדר, הכולל ג'ז מהולל ועוד. להפתעתכם,הסרט זכה בשלל אוסקרים, ואני חושב שלהפך, הסרט דבקה כן מעלה חיוך על הפנים וחמימות בלב.
אני לא מסכים!
הסרט הוא הסרט היכ מדהים מונפש באומנותיות רק אנשים שבאמת מבינים אפילו מאית מהסימבוליה האומנותית של הסרט המדהים הזה יועלו לאהוב את הסרט.
אי אפשר לחבב את הסרט זה או לאהוב אהבה עד מוות או להיגעל ואני אוהב את זה כמו…
רק מי שאוהב אומנות יעריך את הסרט
בדימוי לעולם המוזיקה יצירה ארוכה של 20 דקות של מוזיקה איטית ששיכת לזאנר של פוסט רוק ,לא מתאים לכל אחד אבל מי שאוהב לא יוכל להוריד את העיניים מהסרט כן ירבו כאלו סרטים גם אני כמובן נגררתי להשוואות של מיזאקי אבל לפי דעתי לא ניתן להשוות כי מדובר בזאנר שונה לגמרי סרט דומה שחשבתי עליו הוא עיר הילדים האבודים עקב הצבעים והטירוף שניבט מהמסך
כמעט הכל נאמר
אבל חשוב לי להוסיף שכמה מהפריימים, הם מהטובים שראיתי, גם ביחס לסרטים מצולמים.
בסצינה שבה הסבתא מאמנת אותו בלילה ברחוב, יש פריים אחד ממבט על, בין טיפות הגשם. זה קנה אותי בקלות.
יש עוד כמה כאלה. ממש פנינות.
טוב, לפי אבן שושן
-זה פנינים…