הסרט הישראלי הטוב ביותר לשנת תשס"ז:
הסקר כולל סרטים עלילתיים ישראליים שהוצגו מסחרית בקולנוע מאז טקס פרסי אופיר האחרון, כלומר מה-14.9.2006 ועד ה-6.9.2007.
10  |
No אקזיט |
| 38 |
אדמה משוגעת |
| 7 |
שלוש אימהות |
| 9 |
הדברים שמאחורי השמש |
134  |
בופור |
| 3 |
תנועה מגונה |
| 21 |
הסודות |
| 72 |
מדוזות |
| 48 |
נודל |
| 22 |
חופשת קיץ |
מספר מצביעים: 364
אהרו''כ
רק רציתי לומר שהצבעתי ל"בופור". ושבכלל, אני מאוד גאה בעצמי שראיתי השנה שלושה סרטים ישראליים מרצוני החופשי, כל הכבוד לקולנוע הישראלי!
אה! כמעט שכחתי...
אש"כ את "המוסד הסגור"???
מטבע הדברים, לא כל הסרטים הישראליים שיצאו השנה
נמצאים ברשימה הזו – לא כולם טובים מספיק או מוכרים מספיק. 'המוסד הסגור' סונן החוצה משום שאינו פיצ'ר אלא סרט קצר, והוא גם כמעט שאינו מוקרן (הקרנה אחת לשבוע בסינמטק, לעומת הקרנות סדירות הרבה יותר של שאר המתמודדים). לכן במקרה הזה, הוא נאלץ לפנות את הדרך למועמדים מסורתיים יותר.
מטבע הדברים, לא כל הסרטים הישראליים שיצאו השנה
דוקא בשל היותו סרט אינדי שמושך קהל "רגיל" הייתי שמח לראות את המוסד הסגור ברשימה. אולי תערכו סקר דומה על סרטים קצרים?
לא ראיתי ולו סרט אחד.
אמנם לא הייתי בארץ רוב השנה אבל אין לי עניין בדבר מהרשימה. אני מניח שאת "בופור", "אדמה משוגעת" ו"חופשת קיץ" אני אתפוס באיזה שידור טלויזיוני בעוד שנתיים, אבל אין בי דחף או להט כלשהו.
אולי השנה הטובה ביותר לקולנוע הישראלי אי פעם!1
סוף סוף יוצרים קולנוע שלא מפחד לשבור מוסכמות, שלא מנסה להיות היפר-ריאלסיטי. קולנוע שמתנסה בדברים חדשים, קולנוע שזוכה להערכה באירופה.
הפייבוריטים שלי הם:
1. מדוזות
2. בופור
לא רק בגלל ששניהם זכו להערכה גם בחו'ל אלא בעיקר בגלל החדשנות. בופור, סרט ישראלי עם תקציב אמיתי, אפקטים מרהיבים וקמפיין מכובד.
מאידך, מדוזות קולנוע אווירתי ביזארי שמזכיר לי את העבודה של סופיה קופולה ושל ג'רמוש, סרט אסתטי שלא קורה בו הרבה אבל קוסם לצופים.
בחרתי בסופו של דבר בבופור, (שלמרות השסעים בתסריט שהיה קצת בעייתי (במיוחד בעיניי דן הברזל)) גם בגלל שמבחינתי הוא מהווה נקודת מפנה בקולנוע הישראלי בגלל סיבות לגיטימיות. אבל מבחינת הסרט עצמו, לא אפחד ואומר שהוא התשובה הישראלית ל'אפוקליפסה עכשיו' של קופולה. יום טוב!1
ידוע משהו על גירסת במאי של בופור?
או שאת הסצינות שהורידו יהיה ניתן לראות רק בתוספות?
למה ''יהיה''?
אפשר כבר עכשיו. מארז ה-DVD של 'בופור' כבר בחנויות, והוא אולי המארז המושקע ביותר שהופק אי פעם לסרט ישראלי. וכן, בין השאר הוא כולל סצינות שנחתכו, חלקן ראויות בהחלט לצפיה.
לא ידוע לי על כוונה ליצור גירסה שונה לסרט.
תקן אותי אותי אם אני טועה...
השיחה בין אושרי ללירז שמופיעה בטריילר נחתכה, נכון?
אבל בעיקר מסקרנת אותי סצינת השחייה בנהר איך היא? ואיך היא קשורה ולמה היא נחתכה..
אתה לא טועה.
בהמשך לדברי הברווז
צפיתי בגרסה הטלוויזיונית של "הבופור", שתשודר כנראה השנה ב"קשת". היא כוללת חלק מהסצינות שנחתכו (כשהמהותית בינהן היא כוללת מסע חיפושים אחר הראש של אחד החיילים), אבל אינה כוללת את סצינת הנהר מהטריילר, שלפי מה שהבנתי הגיעה במקור בתור קתרזיס לסצינת החיפושים.
דבר מעניין בקשר לגירסה הזו – חלק גדול מבעיות המבנה שהיו בגרסת הסרט, נעלמות בגירסה הטלוויזיונית. אומנם מדובר באופן כללי בלא יותר מפיצול הסרט באופן כמעט שרירותי לשלושה חלקים (כמו בצבא! גיחי), אבל איכשהו זה עובד. אם התלוננתי על כך שהמבנה האפיזודיאלי והפונקציונאלי של הסרט יוצר מבנה רעוע וטכני, הרי שבהפרדה לפרקים נוצרת תחושה של "תמונות מחיי הבופור". זהו רצף אפיזודות הזויות ומסוייטות מהמוצב על רקע הפינוי שלו, ולא בהכרח סיפור ברור עם התחלה-אמצע-סוף כפי שהסרט התיימר להיות.
אז תן לי לחדש לך
מתוכננת גירסת מיני סידרה שנערכת במיוחד לטלוויזיה, כולל מרבית הסצנות שנחתכו.
על גירסה זו ובכלל על השיטה המפוקפקת של סרט+סידרה בכתבה הבאה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/889231.html
וואלה
ידעתי על הטרנד אבל לא על זה שגם 'בופור' הוא חלק ממנו.
אני מקווה שלא ידחפו לסדרה סתם את כל הסצינות שלא נכנסו לסרט. חלקן נחתכו בצדק.
נקרא לזה אפקט מדוזות.
מבחינתי לפחות. אני הצבעתי למדוזות רק בגלל שלו יש את ההילה של הסרט הטוב ביותר. את No קזיט דווקא ראיתי, אבל לא רק שהוא לא יצירת מופת (למרות שהוא לא רע) נראה שהוא לא יצא בתשס"ז… בכל מקרה, חצי מהסרטים כאן הם דרמות משפחתיות. אביבה אהובתי היה לא רע, אבל בלי ההילה של מדוזות. ואדמה משוגעת היה ארר. וחופשת קיץ היה שניצקלייני מדי.
ראיתי חצי מהסרטים ברשימה
•נו אקזיט: מפתיע לטובה, גם אם הרגשתי שהאמצע קצת נמרח. התחלה ובעיקר סיום, חזקים שנשארים בראש הרבה אחרי הצפיה.
•אדמה משוגעת: טוב מאוד מבחינה טכנית, אבל האמת היא שבתוכן הוא היה די נדוש. הרגשתי שכבר ראיתי את הסיפור הזה במספר גרסאות, רק ששינו את שמות הדמויות ואת מקום ההתרחשות. הסיפור של אם חולת נפש נגד הקולקטיב הוא אמנם מקורי, אבל צורת הסיפור קצת לעוסה.
•שלוש אמהות: מכיל כמה סצנות טובות, אבל הרוב היה מלודרמתי מדי בשבילי.
•בופור: כן, זה אני. אני זה שלא אהב את הסרט. נכון שהוא עשוי טוב מבחינת צילום ועריכה ושהתפאורה המשוחזרת היא השג מרשים. נכון גם שאושרי כהן משחק מצוין לדעתי. עדיין, עודף הקלישאות הפריע לי. ההרגשה היא כאילו הכל מדויק מדי. הדיבור של השחקנים, שפת הגוף שלהם, תזמון הסצנות, פשוט נראה מלאכותי מדי.
•מדוזות: הבחירה שלי, בהעדר "המוסד הסגור" מהרשימה. לא סרט מושלם, אבל קל להיכנס אליו והעלילות הבערך משתלבות, מקבלות בדיוק את זמן המסך המתאים.
ראיתי רק שלושה סרטים...
שניים בכל לא מוכרים לי והשאר לא עושים לי ממש חשק ללכת לקולנוע. מה זה אומר עליי? מה זה אומר על מצב הקולנוע בארץ?
בחרתי ב'בופור'. כי עד כמה ש'מדוזות' הוא סרט מקסים 'בופור' הוא הסרט הכי ישראלי השנה.
מלח הארץ
ראיתי ארבעה סרטים מהמתמודדים בסקר. מצד אחד, מכולם יצאתי עם רושם חיובי במידה כזו או אחרת. ומצד שני, אף אחד מהם לא נגע בי מספיק כדי שאני אוכל לקרוא לו הסרט הישראלי הטוב של השנה בלב שלם. בחרתי, בלב חצוי, כאמור, ב'אדמה משוגעת' -בחירה שאני מניח שלא תהיה פופולרית במיוחד כאן. הוא יותר סוחף ומוקפד משאר הסרטים הישראליים שראיתי השנה, לדעתי. אז יאללה, שיתכבד, אני אומר.
ושנה טובה, שתהיה לכם.
מלח הארץ
הי, בדיוק כשהתחלתי להרהר אם משהו בשיקול הדעת או בלב שלי יצא מכוונון – הגעת בזמן.
ראיתי חמישה מהרשימה ואת כולם אהבתי, אבל לא היה אחד שהפך לאהוב ממש באופן בולט.
בחרתי באדמה משוגעת כי מתוך החמישה שניים נחרתו לי מאוד בזיכרון: בופור ואדמה. בופור רק דיכא ולא חימם את ליבי בשום שלב ובשום צורה. באדמה היו הרבה רגעים שאפשר לקרוא להם "אנושיים מרגשים". אני מעדיפה כאלה סרטים. כשאני חושבת על זה, גם במדוזות היו… אבל כבר הצבעתי…
ראיתי את כל הרשימה
מעדיף את "ביקור התזמורת" על פני כולם, אבל דינו להישכח עד לשנה הבאה. מאוד אהבתי את: בופור, מדוזות,חופשת קיץ, אדמה משוגעת. אבל על פניהם העדפתי את "הדברים שמאחורי השמש.
לבושתי - ראיתי רק סרט ישראלי אחד השנה בקולנוע.
זה היה הסודות, ואף על פי שכן נהניתי ממנו, אין לי ספק שהוא לא הסרט הישראלי הטוב שיצא השנה, ולכן אני נמנעת מלהצביע.
ראיתי את כל הסרטים
נראה לי זו הפעם הראשונה שראיתי את כל הסרטים. ההתלבטות הייתה בין ארבעה:
אדמה משוגעת
הדברים שמאחורי השמש
מדוזות
הסודות
הכרעתי את הכף לבסוף עם הדברים שמאחורי השמש פשוט כי הוא הסרט שחשבתי עליו הכי הרבה גם חודשים לאחר הצפייה.אדמה משוגעת מיד אחריו.
מתלבטת אם להצביע
ראיתי רק שלושה – בופור, אדמה משוגעת ומדוזות.
למרות שמרגישה שאין לי די מידע, מתפתה להצביע בכל זאת לבופור, שהוא סרט כל כך טוב בעיני, בעיקר מבחינה קולנועית, שקשה לי להאמין שיצא השנה סרט ישראלי שהיה מעפיל עליו בעיני.
האווירה שהוא יוצא, הטריקים של הצילום, הנושא והטיפול בו. ההרגשה היא שמדובר בסרט אימת-מלחמה אוניברסלי שעוד יוצג ויהדהד בלבבות שנים רבות. יש תחושה שהוא תפס משהו שהוא גדול יותר מהסיפור שלו עצמו. משהו מאוד בסיסי לגבי אימת המלחמה וחוסר התוחלת שבה.
אני רואה שהסרט זוכה בקלות גם בלי עזרתי…
אחרי שראיתי גם את ביקור התזמורת
אני עדיין מצביעה בופור, למרות שהתחרות קצת יותר קשה.
ואני עם ''נודל''
עם כל הרושם שהייתה שנה נפלאה לקולנוע הישראלי, אני יצאתי דווקא עם טעם קצת חמוץ.
ולהלן הנימוקים:
"הבופור" כפי שכבר כתבתי בביקורת מאוד מרשים, וכולל לפחות שתי סצינות מדהימות ובלתי נשכחות, אבל סובל מהיעדר ביצים ופוקוס.
"אדמה משוגעת" ו"מדוזות" התברכו שניהם בצילום מהמם, דבר שלא מנע מהם להיות סרטים איומים לטעמי. בעיקר בשל המשחק המזעזע שמחזיר אותנו לקולנוע המדוקלם של שנות השמונים, שחלקו נובע גם מהתסריטים הבלתי אפשריים, שכוללים כמות רפליקות סטודנטיאליות בהיקף חסר תקדים.
את "חופשת קיץ" תיעבתי. פשוט תיעבתי. בהיעדר ביקורת שבה אוכל לשפוך את חמתי על הדוסים (שבסרט), רק אציין שאירופאיות פסבדו אמנותית בשקל למבקרים ופסטיבלים אנכרוניסטיים כפי שישנה בסרט הזה צריכה לצאת אל מחוץ לחוק.
"הסודות", עם כל האנטי שיש כלפי אבי נשר, היה לדעתי הסרט הרהוט והמהוקצע ביותר שנעשה השנה. נשר פשוט יודע לעשות קולנוע זורם וטבעי, שגם כשהוא משתמש בקלישאות הוא עושה את זה בחן רב. הבעיה שלי עם הסרט הזה היא שהוא בשורה התחתונה, חרף התסריט הזורם והיפה, הצילום והמוסיקה הנפלאים, הליהוק המפתיע, המשחק המשובח ברובו, והנושאים הקצת לא צפויים שהוא נוגע בהם – בסופו של דבר יצאתי מהסרט בהרגשה שהוא היה במשקל נוצה. ראיתי אותו מאז שוב, והרושם לא השתנה. סרט מצוין, שלא משאיר אחריו הרבה.
מה שמוביל אותנו ל"נודל". קודם כל – אודה שאני משוחד. איילת מנחמי היא היחידה מבין הבמאים שהזדמן לי להכיר באופן אישי, וכשצפיתי ב"נודל" ראיתי הרבה יופי ועומק שקשה לי לומר אם הם קפצו לי לעיניים בגלל שהם באמת היו נוכחים בסרט בכזו רמה, או בגלל שראיתי את איילת משתקפת דרך הסרט ועשיתי השלכה. אני רוצה להאמין שהאופציה הראשונה היא הנכונה.
בכל אופן, נכון, ל"נודל" אין תסריט מדהים או משוכלל באופן מיוחד. אבל הוא תסריט מדויק שבנוי היטב. אני מאמין לו. והצילום שם דיי גס ולא מלוטש. אבל הוא לא מלוטש באופן שמרגיש נכון סגנונית, פשוט, בלי איפור והתייפייפות. בלי אפקטים. המשחק לא כולל שום רגע גדול – אין שם טילים שנופלים על אף אחד, ואין שם אמהות משוגעות, או רבנים פנאטיים. אבל הוא צנוע ומדוייק להפליא, וזו לטעמי גדולה אמיתית. ובכלל, לא מדובר בסרט גדול. אבל מדובר בסרט היחיד שבאמת ריגש אותי לכל אורכו.
אילו סצינות ב'בופור' מדהימות בעיניך?
אני מצאתי רק סצינה אחת שם מדהימה: פירוק המטען.
בשתי מילים: אבות ובנים
ובשלוש מילים, אבות, בנים וטלוויזיה?
אם כן, הנאום אכן מבריק, אבל הסצנה לא (כפי שכתבת בעצמך). אם לא, אשמח לרענון הזכרון*.
* – באופן כללי, אם יש לך מכשיר שמרענן את הזכרון, דחילק, תביא סיבוב.
עזוב את הטלוויזיה
הסצינה עם האב השכול בטלוויזיה הייתה קרובה להכניס אמירה משמעותית לסרט. אבל לא עליה דיברתי, אלא פשוט על הסצינה בה שפיצר שר את "אבות ובנים" וקוריס בוכה. אחד השיאים של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים, דווקא בגלל הפשטות והשקט אל מול כל הפיצוצים והפירוטכניקה המרשימה של שאר הסרט.
אה, שכחתי את שם השיר.
אכן, סצנה יוצאת מהכלל. חבל שהיא מהווה את נקודת השיא של הסרט בכל מובן, ובעיקר במובן בו אחרי שיא מגיעה נפילה.
נכון, שתי סצנות נהדרות.
מש''א על ''אדמה משוגעת''
לגבי ''חופשת קיץ''
לא ראית בסרט שום נקודות חיוביות? אני מסכים איתך שהסרט מאוד בוסרי, ובקטעים רבים מרגיז אפילו (בטכניקת הצילום, בהדגשת יתר וכד'). מצד שני אני חושב שמבחינה אינטלקטואלית מדובר בסרט מאתגר למדי, והוא עשיר בהתייחסויות ורפרנסים לטקסטים אחרים (שאני בטוח שרק את חלקם הבנתי במלואם). גם מבחינה אישית – כלומר כהצצה לעולמו הפנימי של היוצר – אני חושב שמדובר בסרט מעניין, אבל זו כבר נקודה שתלויה באופן הרבה יותר הדוק בתחומי העניין של הצופה.
לגבי ''חופשת קיץ''
דברים שכן אהבתי ב"חופשת קיץ" – אסי דיין (ואני דווקא בדרך כלל סולד ממנו כשחקן. פה האיפוק שוולך הוציא ממנו היה מרשים), והצילום, שאני מניח שעם תנאים קצת יותר משודרגים באמת היה ראוי לכל התשבוחות המוגזמות שהוא מקבל.
בנוגע לטקסטים – שמע, יש כאן בעיה. קולנוע, כמו כל אמנות, נעשה כדי להעביר משהו מהיוצר את הצופה. מבחינתי, ברגע שיוצר מסויים מסרבל את יצירתו עם טקסטים שאינם נחלת הכלל או טקסטים שאינם מהווים חלק בלתי נפרד מהזכרון הקולקטיבי של הצופים, הוא בעצם אומר: אני לא בא אל הצופים. שהם יבואו אלי. אני לא אנסה לחדור אליהם. שהם יחדרו לעולם שלי.
וזו, מבחינתי, התנשאות ויומרה שאני מאוד סולד ממנה (מאותה סיבה קשה לי גם עם דייוויד לינץ' ועם גרינוואי, למשל). אם הסרט לא מכיל את המפתח להבין טקסטים חיצוניים שעליהם הוא נשען – הוא סרט מתנשא וסתום. אם הוא תלוי בהיכרות מוקדמת עם מקורות שאינם נחלת הכלל, הוא מסתמך על קביים שאין לי חשק מיוחד ללכת ולהשיג. אני מעדיף ללכת על שתי רגליים.
שתי הדוגמאות הטובות ביותר ביותר נמצאות בסרט עצמו: כשהסרט מתייחס ל"עקידת יצחק", כולנו כישראלים (ולאו דווקא יהודים), וגם סביר להניח שחלקים מאוד גדולים בעולם המערבי בכלל, יכולים להבין את הסימבול, מאחר והוא מאוד נפוץ בתרבות שלנו (שלא לומר שחוק. אבל זה סיפור אחר). לעומת זאת, כשהסרט מתייחס למצוות "שילוח הקן", שעד לרגע כתיבת שורות אלו עדיין אין לי מושג מה זה בדיוק, הוא מתכתב אולי עם כמה צופים ישראלים (על צופים מחוץ לישראל בכלל אין מה לדבר) שיש להם השכלה יותר נרחבת משלי, אבל בעיקר עם הדוסים והדתל"שים שבקהל, או עם המבקרים שקראו את הקומיוניקט דקה לפני הצפייה ועכשיו עושים את עצמם חכמים גדולים.
האתגר הגדול ביותר באמנות הוא לקחת משהו אישי ולהפוך אותו למשהו קולקטיבי. לדעתי, ב"חופשת קיץ" וולך נכשל בזה ובגדול, ועוד השאיר טעם מאוד מר בדרך.
לגבי ''חופשת קיץ''
באופן בסיסי אני רואה את הדברים כמוך, רק שהדגשים שלי הם שונים.
כשניסיתי לכתוב ביקורת על הסרט, הפסקה היחידה שבסוף יצאה לי כמו שצריך הבהירה ש-"אם טענה קבועה לאחרונה כנגד סרטים ישראלים היא שהם פונים בעיקר לקהל זר, ומתעקשים להציג ישראל "קלה לעיכול", הרי ש-"חופשת קיץ" הוא בדיוק ההפך מכך. לא רק שהוא אינו פונה לקהל זר, אלא נראה שהוא פונה בעיקר ליוצר עצמו ולקרובים אליו". רק שאני לא משוכנע שמדובר במשהו שלילי בהכרח. מצד אחד סרט כזה באמת מאוד מקשה על ההתחברות אליו, אבל מצד שני זה הופך אותו למאתגר יותר. זה, מצד שלישי (או הצד הראשון פעם נוספת) – לא דבר חיובי בהכרח. כפי שכתבת לפעמים אפשר להסתדר טוב מאוד בלי זה.
שתי הדוגמאות שחשבתי עליהן, וכנראה שלא במקרה גם אתה חשבת עליהן, הן בדיוק עקדת יצחק ושילוח הקן. אני דווקא הכרתי את מצוות שילוח הקן, וכמה טקסטים שמתייחסים אליה (שחלקם בהחלט תורמים להבנת הסרט). אבל זה רק הבהיר לי עד כמה אני לא מכיר מספיק טוב את עקדת יצחק. ברור לי שברמה מסוימת הרלבנטיות שלה לסרט מובנת לי, אך באותה מידה אין לי ספק שקיימים הרבה טקסטים נוספים אליהם מתייחס וולך באמצעות אזכור הפרשה הזו, אותם אני כלל לא מכיר.
אני מסכים איתך ש-"האתגר הגדול ביותר באמנות הוא לקחת משהו אישי ולהפוך אותו למשהו קולקטיבי". אני פשוט לא בטוח שאני מסכים לגבי מידת הכשלון של וולך בזה. לא הכל צריך להיות נהיר לחלוטין כדי שמשהו יצליח לעבור אל הצופה, ואף פעם לא כל הצופים שווים במידת ובאופן ההבנה שלהם את הסרט.
החוכמה היא לעשות את שניהם.
זאת אומרת, גם להכניס דברים שלא כל הקהל מכיר, וגם לרמוז עליהם מספיק בכדי ש:
א) לפחות הבנה מסוימת תיווצר אצל רוב הקהל
ב) תיווצר סקרנות לגבי אותם הדברים שתוביל לבירורים, אחר-כך, מצד חלק מהקהל
מבחינתי, טוב שקיימים גם יוצרים כאלו וגם יוצרים כאלו.
יוסף שילוח
מסכים עם כל מילה. לא כתבתי שהסמלים לא ברורים. זו הסיבה השניה שבגללה שנאתי את הסרט – הוא נמרח ושטחי, כפי שהדגמת. הסמלים ברורים בסרט. אבל עדיין אין לי מושג מה זה שילוח הקן, ואת ההסברים המגוייסים למסר של הסרט אני לא קונה. וכך נותרתי גם עם הסתמכות של הסרט על טקסט חיצוני בלתי מוכר, וגם עם הסבר שיטחי ומגוייס בגוף הסרט למה הטקסט הזה אמור לשדר. בקיצור, אפשר היה פשוט להעלות כתובית שמסבירה את הכל ולגמור עניין – זה היה נוגע בי באותה המידה.
שעת סיפור
אלישע בן אבויה הוא תנא שכפר והפך לחוטא גדול – כזה שאפילו התשובה חסומה לפניו (כי "ידע כוחי ומרד בי").
כשהתלמוד מנסה לתת סיבות לכפירתו של אלישע, הוא מספר כמה סיפורים שונים. אחד מהם הוא זה:
"אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב (דברים כב) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים איכן היא טובתו של זה איכן היא אריכות ימיו של זה"
לא ראיתי את הסרט, ונראה לי שזה קצת
,
אבל הפרשנות הפשוטה יותר למצות שילוח הקן היא שאין שום ציווי לחפש ציפורים מסכנות ולגנוב להן את הביצים (שאם הבנתי נכון, זו הגישה המוצגת בסרט) – אלא שאם אדם נתקל בקן וחושק בביצים או באפרוחים, נאסר עליו לקחת גם את האם וחובה עליו לשלחה כדי שלא תצטער בראיית נטילת צאצאיה.
הכל מתחבר
ציטוט של אלישע בן אבויה מוזכר על ידי ספי ריבלין באזני אניה בוקשטיין בתחילת "הסודות". כשיודעים מי היה אותו בן אבויה הקטע נטען במשמעות נוספת.
טוב, האמת שלא ממש ידעתי את זה קודם. גיליתי את פרט הטריויה הנ"ל בחיפושי אחר סימני פיסוק לשעת הסיפור של סולוצו. זה מה שגוגל מצא:
http://my.ort.org.il/mop/physics/parasha/ki-tetze4.doc
דן, אם מותר לי לשאול, מדוע אתה חושב שמדוזות סרט איום?
אנא הרחב. אני מסוקרן.
שמע, דן, אתה מוכרח להפסיק עם זה.
כמעט כל פעם שאני קורא תגובה שלך אני משתכנע ממה שאתה אומר, ו(בדרך כלל) מתחיל לאהוב קצת פחות את הסרט שראיתי, במקרה הזה 'מדוזות'.
אתה פוגע בהערכתי לתעשיית הקולנוע, או משהו.
בתור אחד שלא התלהב מ'מדוזות' יותר מדי
אבל עדיין אהב אותו, לדעתי הביקורת שלך מגמתית.
אני מתייחס לסרט קודם כל כסרט של אתגר קרת (למרות ששירה גפן כתבה את התסריט). לכן גם אם יש בסרט נטייה לכיוון הסוריאליסטי זה עדיין חלק מהסגנון של אתגר קרת (כמו שבטח הבחנת אם קראת מספר סיפורים שלו). זה לא מעיד על איכות אלא על סגנון בימוי וכתיבה.
כמו שהוא אמר באחד מהראיונות בטלויזיה, ככה הוא בוחר לתאר ולראות את העולם וזה לא נעשה בגלל שהוא לא יכל לתת תמונה מציאותית של תל אביב. הוא בחר ללכת למחוזות הפנטזיה.
בקשר לסטודנטאליות.. אני מבין על מה אתה מדבר, אבל עדיין אני חושב שביחס להרבה סרטים ישראלים (וגם הרבה שלא) הוא עומד בכבוד גם בדיאלוגים גם במשחק וגם בסיפורים.
לדעתי דווקא זה שהיוצרים שלו ניסו לקחת אותו לכיוון יותר "מקצועי", ודי ברור שהם הושפעו מסרטים כמו 'התרסקות', 'מנגוליה', 'בבל' ודומיהם, קצת פגע בסרט.
מעבר לזה שזאת באמת בעייה לתאר באופן מדוייק את התרבות הישראלית בלי להכנס למלכודת של סרט בורקס מצד אחד וסרט סטודנטים בעל דיאלוגים מגוחכים מצד שני. תמיד כשאני חושב על סרטים ישראלים נשאלת השאלה, איך מדברים הישראלים. לפעמים אפילו כשאני רואה סרטים תעודים בהם מדברים עברית, זה נראה לי מלאכותי. כנראה בגלל שבתור צופה אני לא רגיל לשמוע עברית "מדוברת" בטלויזיה או בקולנוע.
אגב, בראיון שהיה לאחרונה עם אתגר קרת בתוכנית 'חוצה ישראל' הוא ציין שבסצינה עם השוטר, הדימוי שהוא נתן לצחי גראד, קצין המשטרה, כשהוא ניסה להכניס אותו לדמות, היה של ענק שחי במערה לבדו וכשנכנסים אליו אורחים (כמו שרה) הוא עושה הכל כדי שהם ישארו לארח לו חברה. אני חושב שזה אומר הרבה על שיטת הבימוי שלו ועל הסרט באופן כללי.
כפי שכתבתי
אין לי בעיה עם סוריאליזם, ואין לי בעיה עם פנטזיה. יש לי בעיה כשהם מבוצעים בחובבניות, וכשהם באים במקום קוהרנטיות ופוקוס.
הבוסריות של הסרט מתבטאת בעיקר בכך שהוא "מבויים מידי". הוא דוחס המון צורה על חשבון תוכן. הדוגמא שהבאת לדמות של צחי גראד מוכיחה בדיוק את זה – זו הוראת בימוי מעניינת, שהולידה תוצאות מאוד מסוגננות. אבל למה היא קשורה? איך היא תורמת לסרט? מה התפקיד של הדמות המאוד מוזרה הזו של צחי גראד בסרט? באותה מידה קרת יכול היה לומר לו שהוא צריך להתנהג כמו גבר שלא ראה אישה 20 שנה, ועדיין הייתה יוצאת דמות מוזרה עם סצינה מאוד מוזרה וזכירה, שההשפעה שלה על שאר הסרט הייתה זהה: אפס.
הדמויות במדוזות מאוד מסוגננות. הן גם מאוד עסוקות במונולוגים פנימיים תלושים. מה שיוצא מזה זה סגנון לשם הסגנון, ללא שום מטרה או משמעות. אני בעד צמצום: אם אין לך מה להגיד – שתוק. אם יש לך דמות שהאיפיון המאוד מתוחכם שלה הוא חיצוני לסרט ותלוש ממנו – תוריד את הדמות, או שתהפוך אותה לדמות טכנית שמקדמת את העלילה מהר ותו לא. לתת לדמות של גראד זמן מסך ודגש כל כך גדולים (שלא לדבר על הפארסה שבהעמדתו לפרס אופיר על שחקן משנה) כשבעצם אין לה שום חשיבות או תפקיד בסיפור, זה ילדותי ובוסרי.
כשקרת ידע לקחת את היכולות הסגנוניות הגבוהות שלו ולגרום לדמויות שלו לתקשר בינהן באופן אמין ובעל משמעות, אני אהיה הראשון להוריד בפניו את הכובע.
בסיפורים הוא לא הצליח, למה שיצליח בקולנוע?
ואני עם עכרור...
כמו שהוא כתב קצת למטה:
"כמעט כל פעם שאני קורא תגובה שלך אני משתכנע ממה שאתה אומר"
(וזו, אגב, הסיבה שנטשתי את השיחה שניהלנו לפני כמה ימים – חששתי שנגיע לדבר על סרטים שבאמת אהבתי, ולא רק על המעיין)
ובקשר לנודל – הוא סרט טוב ומדויק, אבל יצאתי ממנו בהרגשה הוא פשוט לא מעניין. הוא לא העסיק אותי ולו לשנייה אחרי שיצאתי מהאולם.
מה שאי אפשר לומר על אדמה משוגעת, מדוזות, תנועה מגונה ובופור.
מבין אלו, אהבתי יותר את אדמה משוגעת ומדוזות. את אדמה משוגעת דווקא בגלל הסיפור, והמשחק (חוץ מהזאתי, נו – האמא). ואת מדוזות מכיוון שהוא קסום בעיני, עם עולם משלו וחוקים משלו. חוקים שמתייחסים יפה לכך שהוא "סרט קולנוע" ולא חתיכת מציאות, והופכים אותו לכיף מתמשך מבחינתי.
חוץ מזה – אני מסכים שההכרזה על "שנה מעולה לקולנוע הישראלי" היא מוגזמת. היו הרבה סרטים כמעט מצוינים. ואפילו לא אחד מעולה באמת. (ראיתי 6 מתוך הרשימה הנ"ל)
ואני עם ''נודל''
בעיני נודל היה לא טוב, משתי סיבות עיקריות.
הראשונה, הדיאלוגים. במיוחד בין שתי האחיות. רפטיטיבים, משעממים, לא-אמינים ובכלל – מגוכחים. באיזשהו שלב זה התחיל להצחיק, אבל השלב הזה הסתיים מהר מאד, לצערי, ואז זה התחיל להעיק. היו עוד בעיות קשות בתסריט – אבל זו בולטת במיוחד.
השניה, הקיטש. אולי לזה אנשים מתכוונים ב-"חמוד" או "מתוק", אבל במינונים האלה, ובצורת הבימוי הזו, זה קצת מבחיל. הילד הסיני היה חמוד דיו. לא היה שום צורך לדחוף את זה בהפגנתיות בוטה בכל כך הרבה סצינות, חלקן מיותרות לגמרי (זכורה לי במיוחד זו בה הוא נפרד לשלום מהכלב. ילד וכלב. בראבו).
בטוח שאין טעות בשנה
No exit לא יצא בכלל בשנה שעברה? או שאני מתבלבל בגדול?
גבולי, אבל לא
הסרט יצא לפני (כמעט) בדיוק שנה.
היום קראתי בעיתון
שביקור התזמורת זכה באופיר על פני בופור כי העריכו שיש לו סיכוי טוב יותר לזכות באוסקר הזר.
ואני תוהה – לביקור התזמורת יש יותר סיכוי מלבופור באוסקר?! נראה לי ששניהם סרטים של אוסקר באותה מידה, אחד בקטגוריית "קטן ואנושי" והשני בקטגוריית "כמה נורא לחיות בעולם השלישי".
מה דעתכם?
דעתי היא משהו כזה:
http://www.fisheye.co.il/preofir2007
(שורה תחתונה: זה לא תוכן הסרט, זה כמה מדברים עליו).
הדברים שמאחורי
השמש. מדהים.נו דיסריספקט לבופור כמובן.