הקריירה של דייוויד לייץ'-לא-לינץ', איש פעלולים שהפך לבמאי אקשן סביר, לא הכי מרשימה. "ג'ון וויק" הראשון פרסם אותו, אבל בעוד שותפו צ'אד סטלסקי המשיך עם הסדרה ונסק יחד איתה, לייץ' התמסר לפרנצ'ייזים אחרים והספיק למשל לביים גם את "דדפול 2" וגם את "מהיר ועצבני: הובס ושואו" – כשבשניהם התוצאה די נשכחת, שלא לומר גרועה במקרה השני. "רכבת הקליע" כבר היה שיפור, אבל כעת כשיוצא "הכפיל" – משהו שדי קרוב לסרט קיץ מושלם – מתברר שכל מה שהיה צריך זה לתת ללייץ' לביים סיפור שאכפת לו ממנו.
קולט סיוורס (ריאן גוסלינג) הוא כפיל הפעלולים של טום ריידר (אהרן טיילור ג'ונסון), כוכב קולנוע גדול ודוש לא פחות גדול. סיוורס נפצע בתאונת פעלולים ונאלץ לפרוש, אבל המפיקה גייל (האנה ווינגדהאם מ"טד לאסו") משכנעת אותו לחזור בשביל הסרט הראשון שמביימת אהובתו לשעבר ג'ודי מורנו (אמילי בלאנט), שפעלה בזמנו כצלמת אבל קודמה מאז. הסרט הוא אפוס מד"ב רומנטי ויקר עם השם המטומטם "מטאל סטורם" (גם בכתוביות לא תרגמו את זה), אבל כשסיוורס מגיע לסט הוא מגלה שיש עוד כמה סיבות בגללן גייל ביקשה ממנו להגיע, ויש מצב שאם הוא לא יעזור כל הסרט יילך לעזאזל.
מכאן, הסיפור מתקדם בשלושת הרבדים שהבטיחו לנו בשיווק: קומדיית אקשן רומנטית. והוא מצטיין בכל אחד מהם. נתחיל מהקומדיה: זה סרט מצחיק. התסריט שלו שנון וחד, מה שלא מפתיע אם זוכרים שהכותב הוא דרו פירס שהיה אחראי ל"איירון מן 3" יחד עם שיין בלאק (ולבדו גם ל"מלון ארטמיס" הנהדר), ובהחלט ניכר שלקח ממנו סגנון של פאנצ'ים ודיאלוגים (שלא לדבר על המודעות העצמית). אבל אלו לא רק השנינויות וההגשה המושלמת ברובה של השחקנים, אלא גם בימוי קולע של הומור ויזואלי, וזה כבר קצת מפתיע כשזה מגיע מהבמאי הזה: קאטים במקום הנכון, תנועות מצלמה מדויקות וסצנה שלמה עם מסך מפוצל שמתנהלת בניגוד מושלם בין שני החלקים (ומסתיימת בצורה פשוט נהדרת).
הבהרה חשובה בנושא הזה (שגם הסרט מבהיר די מהר בעצמו) היא שיש כאן המון מטא. ממש המון. הסרט מתחיל עם זה ב-10, הולך ומגביר, עד שבסיום הוא מתפוצץ במופע זיקוקים מודע לעצמו. רבים כנראה ירגישו שזה מוגזם. אני לא ביניהם, אבל ראו הוזהרתם.
הלאה, לאקשן: הוא טוב, הוא מגניב, אבל הוא לא העיקר; ולמה שכן קצת חשוב בו אגיע אחר כך.
החלק השלישי, הרומנטיקה, הוא גולת הכותרת בעיניי. ההופעות של גוסלינג ובלאנט נהדרות, הכימיה ביניהם מושלמת, וכל זה עובד כי התסריט נותן להם עם מה לעבוד. הסיפור שנפרש בפני הצופים אינו חדשני וסביר שראיתם כבר כמה וכמה כמוהו, אבל הוא מספיק עמוק ומעניין כדי להעניק נפח וליצור אכפתיות לדמויות האלו. האכפתיות הזו אמנם נפגעת כשהסרט צריך לדשדש סביב התעלומה שבבסיס הסיפור – שהיא ללא ספק החלק החלש ביותר בסרט וכוללת טוויסטים צפויים מקילומטרים – אבל גוסלינג ובלאנט מגיבים לכל ההתפתחויות בכזו חינניות כובשת שאני סלחתי לכל הקלישאות שרצו מתחת ומעל לפני השטח.
הייתי יכול לסיים את הביקורת כאן, ולכתוב משהו כמו: "הכפיל" הוא סרט קיץ כיפי וזורם, קומדיית אקשן חביבה מאד עם הופעות מצויינות של כל השחקנים וכימיה בוערת בין הצמד הראשי, והדרך הכי מומלצת כרגע להעביר שעתיים בישיבה מול מסך. מומלץ בחום, ולא רק בגלל מזג האוויר בחוץ.
אז למה באמת לא לסיים את הביקורת ככה? כי הסרט הוא קצת יותר מזה (וקחו רגע לחשוב כמה נדיר לכתוב דבר כזה על בלוקבאסטר בתקציב גדול שמיועד לצפייה לא מחייבת). בסצנה אחת מני-רבות בה הדמויות מדברות על סרטים בדיוניים או אמיתיים, המפיקה גייל אומרת לדמותו של הכפיל: "בסרטים שלי יש מסר, שמצופה בבייקון סקסי שמפתה את הצופים לצרוך אותם".
הזכרתי בפסקה הפותחת את האכפתיות של הבמאי לסיפור, וזאת כמובן הנקודה הבולטת ביותר כאן: הסרט, במוצהר ובאופן חד משמעי, מעלה על נס את הפעילות מאחורי הקלעים של הפעלולנים, שאחראים לכך שאנחנו נהנים מפעלולים בסרטים כבר עשורים של הפקות. והוא עושה את זה נהדר: אם צריך קמפיין חדש כדי שהאוסקר יעניק פרס בקטגוריה הזו, הרי שהסרט הזה מתניע אותו ובגדול.
זה לבדו היה מספיק כדי להעניק לסרט את התואר הבלתי יאומן "חשוב" (במובן הפנים קולנועי, לא במובן ה"סרט חשוב" שאומרים על סרטי אוסקר), אבל אחרי הרהורים נוספים על הסרט הבנתי נקודה נוספת. במבט ראשון, אותו "בייקון סקסי" הוא העטיפה של קומדיית האקשן הרומנטית, והמסר הוא הפעלולנים והאלמוניות שלהם. אבל לדעתי המסר המוחצן והבולט על הפעלולנים כולל בתוכו רובד נוסף: הרי הסרט עצמו לא ליהק פעלולנים אמיתיים לתפקידים הראשיים, אלא גייס כוכבי קולנוע מוכרים לשים על הפוסטר – ואת הפרצופים האמיתיים של העושים במלאכה השאיר לקרדיטים (ואכן מומלץ להישאר). אז אם האקשן אכן נראה שהופק בכוונה עם הרבה פעלולים ריאליסטיים ופחות CGI מהמקובל, ודמויות הפעלולנים שבו מתפקדות קצת כמו גיבורי על שהולכים מכות במומחיות של אמן קראטה וקופצים על מכוניות דוהרות בלי לחשוב פעמיים – למה לא באמת לשים אותם בחזית וללכת עם זה עד הסוף?
ואני מחבב את התשובה שהסרט נותן כאן, הפעם ברמת המטא: כי אנחנו יודעים, קריצה קריצה, שלא תבואו לסרט כזה אם גוסלינג ובלאנט לא היו על העטיפה. ואנחנו, הפעלולנים, סבבה עם זה, כי אנחנו סבבה עם להיות מאחורי הקלעים. כן, אפילו בסרט שכל כולו נועד להאדיר את פעילותנו ואת המקצוע שלנו – כל מה שאנחנו רוצים זה שתדעו שאנחנו שם.
זה נהדר בעיניי. אני זוכר שלפני למעלה מעשור שאלתי את עצמי האם כל הצופים שנהנו מ"הארי פוטר ואוצרות המוות" יודעים שיש פעלולן, דייוויד הולמס, שהפך לנכה לצמיתות עקב פעלול שנכשל במהלך הפקת הסרט. אנשים אלמונים משלמים מחירים כבדים כדי שאנחנו נהנה, והם אוהבים את העבודה שלהם עם הסיכונים שבה ועם חוסר התגמול שבה. כדאי שגם אנחנו נדע את זה ונזכור אותם, כי כל כך מגיע להם.
פשוט כיף של סרט
הוא עושה את מה שהוא בא לעשות, באופן מושלם, ובעזרת ליהוק מושלם. כבר הרבה זמן לא ראיתי כוכב קולנוע מדגים באופן כל כך קליל וחסר מאמץ בדיוק למה הוא ראוי לתואר הזה. ריאן גוסלינג נהדר בסרט הזה, והכימיה שלו עם אמילי בלאנט נפלאה.
שווה לראות על מסך גדול. סרט מהנה מאוד, עם המון (המון) פעלולים ואקשן, הומור וטונות של כריזמה וכיף.
התלונה היחידה שלי היא
שהאקספוזציה היתה טיפה ארוכה מדי, וההומור בה לא עבד מספיק כדי שזה יהיה שווה את זה (בעיקר כל החלק אחרי שהוא עוזב את הסרט הראשון ולפני שהוא מגיע לסרט השני). אבל ברגע שהאקספוזיציה נגמרה והתחיל הסיפור זה לגמרי היה שווה את זה.
כל השלב שבו קולט היה מסומם, ובעיקר הקטע עם חדי הקרן היה פשוט מעולה.
ובקטע עם המסך המפוצל ההחלטה לתת לג'ודי ללבוש את היד של החייזרית לכל אורך הסצינה היתה אחד הדברים המצחיקים, וכמובן, הסיום עם חד הקרן, שגם התאים מבחינת הסיפור וגם מבחינת המסר.
אבל לגבי הסיפא שלך – אני חושבת שזה מעבר ל"יודעים שלא יבואו לסרט בלי גוסלינג ובלאנט". מה שהסרט מנסה להגיד הוא שזה באמת מה שהם אוהבים. הם לא רוצים להיות שחקנים, זה משהו אחר, וככל הנראה משעמם מדי, עבורם. הם חיים על האדרנלין, ולא רוצים להחליף אף אחד, כל מה שהם מבקשים זה קרדיט על העבודה שהם כן עושים ולא שחקנים יהירים עם "אני עושה את הפעלולים שלי בעצמי". אני לא יודעת אם זה נכון לגבי פעלולנים במציאות, אבל זו לגמרי התחושה שקיבלתי מהסרט.
ולגבי הסיפא שלך
אני חושב שזה "בכלל מאתיים מנה". מה שאת כתבת כלול לדעתי במה שאני כתבתי, בוודאי כשהפיסקה שלי נוסחה מלכתחילה כמין תשובה לא ישירה לטענות שראיתי בסגנון הזה כביכול הסרט חותר תחת המסר של עצמו ו"מרמה". אולי ההדגשה שלך נגד השחקנים היהירים לא היתה בכוונה שלי אבל אני באמת לא רואה כמה כבר כאלה יש.
לא יודע אם "במקום"
ולא יודע אם "באור הזרקורים", אבל לכמה אלומות פנס הם היו שמחים. הדמות של גוסלינג באמת מתייחסת לזה בצורה מבודחת, וגם שאר דמויות הפעלולנים נראות שמחות בחלקן, אבל קראתי די בפשטות את הסאבטקסט ככזה כי אין בנאדם שלא היה שמח ליותר הכרה במה שהוא עושה.
כן, נו, הכרה במה שהם עושים
לא לעשות דברים אחרים.
אני חושבת שלשים את הפעלולנים בקדמת הבמה ולהפוך אותם לשחקנים הראשיים של הסרט היה חותר נגד המסר הזה.
אנחנו לא אמורים להעריך את הפעלולנים בגלל יכולות המשחק שלהם, אלא דווקא בגלל המקצועיות שלהם בדברים שהם מתמחים בהם, ולכן תלונה של "למה לא שמים את הפעלולנים בקדמת הבמה ונותנים להם להיות השחקנים הראשיים במקום גוסלינג ובלאנט" היא עקומה בעיני, ולו היו עושים את זה היו חוטאים למסר בסרט. פעולה כזו היתה מעבירה מסר שמה שהפעלולנים בעצם רוצים זה להיות הכוכבים של הסרט, אבל לא נותנים להם אז הם מסתפקים בפעלולים. מהתחושה שלי מהסרט – זה ממש לא המצב.
הם רוצים הכרה במה שהם עושים. הם לא רוצים אור זרקורים של מישהו אחר.
והסיבה שהם לא בקדמת הבמה היא לא כי "אם זה לא היה גוסלינג ובלאנט אז לא היו באים לסרט" אלא פשוט כי זה לא מה שהסרט מנסה להגיד.
זאת כאמור לא היתה טענה שלי, אלא כזו שראיתי פה ושם
ואני לא חולק עלייך, אלא קצת לגבי המסקנה: בסרט כל כך מטא עם מסר כל כך שקוף, אני ממש לא בטוח שלשים פעלולן אמיתי בתפקיד הראשי היה כל כך חוטא למטרה של ההכרה בחלק שלהם. זה הרי לא פרנצ'ייז ענקי ומתוכנן אלא באמת מכתב אהבה מגניב, והעלילה תומכת בזה. רק שליהוק כזה היה דורש שיווק הרבה יותר מאסיבי ומכוון מטרה של "בואו לראות ולהבין כמה הפעלולנים חשובים" (וממילא מן הסתם התלהבות מופחתת של המפיקים), וליהוק של גוסלינג עוקף את הבעיה הזו בקלילות.
באתי להוריד
סרט סביר, עם כמה בדיחות מצוינות וכמה סצנות טובות מאוד ועם ליהוק נהדר של ריאן גוסלינג (וגם האנה ודינגהאם) – אבל נמרח ומתקשקש הרבה יותר מדי. לצערי, זו מתחילה להראות כמו תכונה של לייץ' – גם מדדפול 2 וגם מרכבת קליע נשאר לי רק רושם עמום מרוב שהסרט השפריץ לכל הכיוונים, ומה לעשות, סרט לא יכול להיות אסופה של סצנות, הוא צריך סיפור הדוק ואיזושהי התקדמות סבירה (של הדמויות; של העלילה).
זאת לא הבעיה בדדפול שתיים
הבעיה בדדפול שתים זה שאחרי שהוא מתפזר לכל הכיוונים הסיפור הראשי שחזרו אליו היה לא משהו. כאשר דמות רנדומלית שמופיעה באמצע הסרט יותר טובה מעלילה ראשית שכמעט לא מצריכה מאמץ כדי לפחות לרגש טיפה,כולל במשחקי מחשב, אז לעלילה דרושים כמה שיפצורים. אגב יש לי משחק מחשב בשם clash artifact of chaos שאין לו ממש עלילה והחלטה זו מעבירה את הרגשות של הדמות הראשית שם טוב יותר מאשר עם הייתה לו עלילה מסודרת.
ממתק קיצי מושלם.
הרבה יותר רומנטי ממה שציפיתי ואהבתי את זה מאוד. גוסלינג הוא שחקן קומי בחסד וגם אמילי בלאנט מצאה נישה לא רעה בכלל של קומדיות אקשן רומנטיות. הכימיה ביניהם הייתה מושלמת
נקודה קטנה שאהבתי בקרדיטים, מעבר לכך שהם מראים הרבה מאוד מהפעללונים, כל תחילת הקרדיטים מוקדשים רק להם והאמת שזה בלתי נתפס בכמה אנשים מדובר, עשרות אנשים שאחראים על הדבר הזה.
סרט מומלץ ביותר
הסרט הזה הוא פשוט טרייד אוף שנכשל
בצד האחד – הניסיון לעשות צחוקים. בצד השני הניסיון ליצור עניין ומתח.
אבל עם אפס איזון בין הראשון (המון נסיונות לצחוקים, אבל תכל׳ס אולי 5 גגים מצחיקים) לעומת השני (אפס מתח, קצת עניין כי גוסלינג ובלאנט באמת שחקנים מצוינים, אבל בחיי שרק קצת) – מה שנשאר זה סרט רע.
סרט כייפי בטירוף. אחלה דייוויד לייץ׳.
ועכשיו בא לי לראות את בולט טריין, רק עם ריאן גוסלינג במקום בראד פיט.