אמריקן ספלנדור

במקור: American Splendor
תסריט ובימוי: שארי ספרינגר
ברמן ורוברט פולציני

בהשראת ספרי קומיקס מאת:
הארווי פקר וג'ויס ברבנר
שחקנים: פול ג'יאמטי, הופ
דיוויס, ג'יימס אורבניאק,

ג'ודה פרידלנדר, הארווי פקר

שעת השקיעה, אני יושב בחדר מול הטלוויזיה ורואה 'מוסיקה 24'. סמוך לתקרה מרחף ענן לבן ובו תמונות של אוכל. עננים קטנים יותר מקשרים בין הענן הגדול לראשי. כנראה אני רעב. מלבן קטן בצד טוען שאני נמצא פה כבר שעה וחצי. מוזר, בכלל לא נראה שזזתי. רק התמונות בענן הוחלפו בסימני ZZZ ענקיים.

אני מחליט לקום ולהתרענן לפני שאירדם על השלט. בדרכי, אני מעיף מבט אחרון לעבר המסך, ושלושה סימני קריאה גדולים מופיעים מעל ראשי. בטלוויזיה מופיעה דנה ברגר, הזמרת הלאומית של אשכנזיי ישראל ומשהו מפריע לי. כעבור רגע אני מבין: "שוד ושבר, דנה ברגר כבר לא בלונדינית!". שניות לאחר מכן, כשהבעה מתוחכמת על פני, אני קורא: "זו בודאי מזימה של דוקטור ברונטו הרשע שמנסה לגנוב את כל החמצן מכדור-הארץ". זו בהחלט נראית כמו משימה בשביל… האיש עם בלון הדיבור ליד הראש.

לא קל להיות גיבור קומיקס בעולמנו. כולם נמצאים באיזה יקום מקביל מלא מפלצות ופולשים מהחלל, ורק אני תקוע מאחורי זקנות בסופר. כמובן, זה לא אומר שאי אפשר לעשות מזה סיפור. רק צריך את הראש המתאים לכתיבה (רצוי גם מישהו שיודע לצייר) ואפשר להתחיל להדפיס חוברות. כן, החלום שלי הוא להיות הארווי פקר.

הארווי פקר הוא הלוזר של החיים. גרוש פעמיים, תקוע בעבודה משעממת, וברגע שהוא קצת נלחץ, הקול שלו נשמע כמו מיקי מאוס שבלע את דונלד. כשהוא מבחין עד כמה החיים שלו מתסכלים וחסרי כיוון, הארווי מחליט לעשות מעשה ו… לכתוב קומיקס המתאר את חייו המתסכלים וחסרי הכיוון. בעזרת ידידו, המאייר רוברט קראמב (טרי זוויגוף עשה עליו פעם סרט), הארווי יוצר את סדרת הקומיקס 'אמריקן ספלנדור' המבוססת על עצמו ועל האנשים שהוא פוגש.

למעשה, הוא יוצר משהו מעבר לעוד סדרת קומיקס. הארווי מתאר בסיפורים קצרים את חיי היום-יום, ומתעכב על הדברים הקטנים שמפריעים לו. הוא יודע בדיוק עד כמה הוא לא נראה טוב ועד כמה הוא רחוק מהגשמת החלום האמריקאי. הוא לא מייפה את עצמו או את העולם, אלא פשוט מספר את הדברים כפי שהם. זו הסיבה שקל לו כל כך לשתף את העולם במחשבותיו. למעשה, הארווי פקר המציא, שלושים שנה טרם הוטבעה המילה, את הבלוג.

בתוך זמן קצר הופך הקומיקס להצלחה בקרב קהילת הקומיקס האלטרנטיבי המתעוררת של אמריקה, והארווי עצמו – עם כל המירמור, הכיעור וחוסר הנחמדות שלו – נעשה מיני-סלבריטי. חוץ מזה, אין שינוי. כל ילד בשכונה יודע מי זה הארווי פקר, אבל הוא עדיין אותו פקיד עלוב שלא מצליח להשיג דייט. הארווי מוצא את כל העניין די מתסכל. הקומיקס מגלגל רווחים, אבל גיבורו עוד קונה לחם מאתמול.

זה הסיפור. אבל 'אמריקן ספלנדור', הסרט, רחוק מלהיות סתם סרט ביוגרפי. הסרט מלווה בקריינות של הארווי פקר האמיתי, ומדי פעם נקטע לסצינה קצרה בהשתתפותו, מאחורי הקלעים של הסרט. כשם שבן דמותו הקומיקסי של פקר כותב קומיקס על עצמו, גם פקר האמיתי יודע שהוא משתתף בסרט, ומתלונן על כך שפול ג'יאמטי, המגלם אותו, בכלל לא דומה לו. מדי פעם מצטרפים אליו עוד אנשים עליהם מבוססות דמויות בקומיקס ובסרט, ומראים עד כמה מרשים הדמיון, גם במראה וגם בהתנהגות, בין השחקנים לבין האנשים שאותם הם מגלמים. בכדי להוסיף על הבלבול, בתוך הסרט הבידיוני משולבים קטעי וידאו אמיתיים של הארווי וחבריו, ששודרו בזמנו בתחנות טלוויזיה שונות. הסרט מתעד את חייו של אדם המתעד את עצמו, עד שקשה לראות בדיוק איפה נגמרת המציאות ומתחיל הקומיקס, ואיפה הקומיקס נפסק והסרט מתחיל. השאלה האם 'אמריקן ספלנדור' הוא סרט תיעודי עם קטעים מבוימים או סרט מבוים עם קטעים תיעודיים היא עניין של הגדרה אישית.

הדמויות המציאותיות המופיעות בסרט מאפשרות להתרשם מההשקעה והדיוק שבגרסאות המשוחקות שלהן. הופ דיוויס ('אודות שמידט') היפה עברה תהליך אסתיהמכוערתיזציה לשם גילום ג'ויס הדכאונית שמוצאת מפלט בקומיקס של הארווי. ג'ודה פרידלנדר, בתפקיד טובי, עמיתו המגה-חנון של הארווי לעבודה (שאגב, מספיילר ללא בושה את 'נקמת היורמים'), נראה כמו דמות מוחצנת וקריקטוריסטית לגמרי – עד שאנחנו פוגשים את טובי האמיתי, ומגלים עד כמה השחזור של פרידלנדר מדויק, והמציאות מתעלית על כל קריקטורה. גם ג'יימס אורבניאק ('וידויים של מח מסוכן') נראה לי אמין בתפקיד קראמב, למרות שמעולם לא פגשתי את קראמב האמיתי.

מעבר למשחקי טשטוש הגבולות שבין התיעוד למציאות, משהו בסרט הזה נגע בי. אולי זו העובדה שקל מאוד להזדהות עם הגיבור, המנסה לא להשתגע כשהוא רואה איך כולם חוץ ממנו מצליחים. אולי זה בגלל החלום הכמוס שלי (או של כולנו) להצליח להתפרסם, ועדיין להישאר אותו אדם פשוט וצנוע. מה שזה לא יהיה, הסרט מציג את חייו של טיפוס קצת מוזר למראה, אבל מרתק להכרה. זוג הבמאים-תסריטאים הצליחו במשימה לגרום לסימפטיה כלפי הגיבור. הם הציגו את דמותו הקולנועית כאחד, שאמנם אין לו משפטי מחץ והוא לא מסוגל להכריע סצינה שלמה בפעולה אחת, אבל הוא אדם אמיתי בעל רגשות. וזה הדבר הרחוק ביותר האפשרי מ"דמות קומיקס" שטחית. תורם לכך רבות פול ג'יאמטי ('צ'ק פתוח', 'אגדות וסיפורים') המגלם את הארווי בצורה נהדרת. הוא נכנס לתפקיד בכזו טבעיות שלמרות תלונותיו של הארווי האמיתי, לפעמים קשה להבחין מיהו האדם המקורי ומיהו השחקן.

"יפה מאוד", מסכם האיש במסכה שנכנס לפתע לחדר, "עכשיו כשעשית סדר בראש, נוכל להתפנות ולהציל את העולם!". אני מגרד את ראשי ומביט בדנה ברגר. בבלון הדיבור שלידי נכתב "לא יודע, דווקא מתאים לה שיער חום".