במקור: American Splendor
תסריט ובימוי: שארי ספרינגר
ברמן ורוברט פולציני
בהשראת ספרי קומיקס מאת:
הארווי פקר וג'ויס ברבנר
שחקנים: פול ג'יאמטי, הופ
דיוויס, ג'יימס אורבניאק,
ג'ודה פרידלנדר, הארווי פקר
שעת השקיעה, אני יושב בחדר מול הטלוויזיה ורואה 'מוסיקה 24'. סמוך לתקרה מרחף ענן לבן ובו תמונות של אוכל. עננים קטנים יותר מקשרים בין הענן הגדול לראשי. כנראה אני רעב. מלבן קטן בצד טוען שאני נמצא פה כבר שעה וחצי. מוזר, בכלל לא נראה שזזתי. רק התמונות בענן הוחלפו בסימני ZZZ ענקיים.
אני מחליט לקום ולהתרענן לפני שאירדם על השלט. בדרכי, אני מעיף מבט אחרון לעבר המסך, ושלושה סימני קריאה גדולים מופיעים מעל ראשי. בטלוויזיה מופיעה דנה ברגר, הזמרת הלאומית של אשכנזיי ישראל ומשהו מפריע לי. כעבור רגע אני מבין: "שוד ושבר, דנה ברגר כבר לא בלונדינית!". שניות לאחר מכן, כשהבעה מתוחכמת על פני, אני קורא: "זו בודאי מזימה של דוקטור ברונטו הרשע שמנסה לגנוב את כל החמצן מכדור-הארץ". זו בהחלט נראית כמו משימה בשביל… האיש עם בלון הדיבור ליד הראש.
לא קל להיות גיבור קומיקס בעולמנו. כולם נמצאים באיזה יקום מקביל מלא מפלצות ופולשים מהחלל, ורק אני תקוע מאחורי זקנות בסופר. כמובן, זה לא אומר שאי אפשר לעשות מזה סיפור. רק צריך את הראש המתאים לכתיבה (רצוי גם מישהו שיודע לצייר) ואפשר להתחיל להדפיס חוברות. כן, החלום שלי הוא להיות הארווי פקר.
הארווי פקר הוא הלוזר של החיים. גרוש פעמיים, תקוע בעבודה משעממת, וברגע שהוא קצת נלחץ, הקול שלו נשמע כמו מיקי מאוס שבלע את דונלד. כשהוא מבחין עד כמה החיים שלו מתסכלים וחסרי כיוון, הארווי מחליט לעשות מעשה ו… לכתוב קומיקס המתאר את חייו המתסכלים וחסרי הכיוון. בעזרת ידידו, המאייר רוברט קראמב (טרי זוויגוף עשה עליו פעם סרט), הארווי יוצר את סדרת הקומיקס 'אמריקן ספלנדור' המבוססת על עצמו ועל האנשים שהוא פוגש.
למעשה, הוא יוצר משהו מעבר לעוד סדרת קומיקס. הארווי מתאר בסיפורים קצרים את חיי היום-יום, ומתעכב על הדברים הקטנים שמפריעים לו. הוא יודע בדיוק עד כמה הוא לא נראה טוב ועד כמה הוא רחוק מהגשמת החלום האמריקאי. הוא לא מייפה את עצמו או את העולם, אלא פשוט מספר את הדברים כפי שהם. זו הסיבה שקל לו כל כך לשתף את העולם במחשבותיו. למעשה, הארווי פקר המציא, שלושים שנה טרם הוטבעה המילה, את הבלוג.
בתוך זמן קצר הופך הקומיקס להצלחה בקרב קהילת הקומיקס האלטרנטיבי המתעוררת של אמריקה, והארווי עצמו – עם כל המירמור, הכיעור וחוסר הנחמדות שלו – נעשה מיני-סלבריטי. חוץ מזה, אין שינוי. כל ילד בשכונה יודע מי זה הארווי פקר, אבל הוא עדיין אותו פקיד עלוב שלא מצליח להשיג דייט. הארווי מוצא את כל העניין די מתסכל. הקומיקס מגלגל רווחים, אבל גיבורו עוד קונה לחם מאתמול.
זה הסיפור. אבל 'אמריקן ספלנדור', הסרט, רחוק מלהיות סתם סרט ביוגרפי. הסרט מלווה בקריינות של הארווי פקר האמיתי, ומדי פעם נקטע לסצינה קצרה בהשתתפותו, מאחורי הקלעים של הסרט. כשם שבן דמותו הקומיקסי של פקר כותב קומיקס על עצמו, גם פקר האמיתי יודע שהוא משתתף בסרט, ומתלונן על כך שפול ג'יאמטי, המגלם אותו, בכלל לא דומה לו. מדי פעם מצטרפים אליו עוד אנשים עליהם מבוססות דמויות בקומיקס ובסרט, ומראים עד כמה מרשים הדמיון, גם במראה וגם בהתנהגות, בין השחקנים לבין האנשים שאותם הם מגלמים. בכדי להוסיף על הבלבול, בתוך הסרט הבידיוני משולבים קטעי וידאו אמיתיים של הארווי וחבריו, ששודרו בזמנו בתחנות טלוויזיה שונות. הסרט מתעד את חייו של אדם המתעד את עצמו, עד שקשה לראות בדיוק איפה נגמרת המציאות ומתחיל הקומיקס, ואיפה הקומיקס נפסק והסרט מתחיל. השאלה האם 'אמריקן ספלנדור' הוא סרט תיעודי עם קטעים מבוימים או סרט מבוים עם קטעים תיעודיים היא עניין של הגדרה אישית.
הדמויות המציאותיות המופיעות בסרט מאפשרות להתרשם מההשקעה והדיוק שבגרסאות המשוחקות שלהן. הופ דיוויס ('אודות שמידט') היפה עברה תהליך אסתיהמכוערתיזציה לשם גילום ג'ויס הדכאונית שמוצאת מפלט בקומיקס של הארווי. ג'ודה פרידלנדר, בתפקיד טובי, עמיתו המגה-חנון של הארווי לעבודה (שאגב, מספיילר ללא בושה את 'נקמת היורמים'), נראה כמו דמות מוחצנת וקריקטוריסטית לגמרי – עד שאנחנו פוגשים את טובי האמיתי, ומגלים עד כמה השחזור של פרידלנדר מדויק, והמציאות מתעלית על כל קריקטורה. גם ג'יימס אורבניאק ('וידויים של מח מסוכן') נראה לי אמין בתפקיד קראמב, למרות שמעולם לא פגשתי את קראמב האמיתי.
מעבר למשחקי טשטוש הגבולות שבין התיעוד למציאות, משהו בסרט הזה נגע בי. אולי זו העובדה שקל מאוד להזדהות עם הגיבור, המנסה לא להשתגע כשהוא רואה איך כולם חוץ ממנו מצליחים. אולי זה בגלל החלום הכמוס שלי (או של כולנו) להצליח להתפרסם, ועדיין להישאר אותו אדם פשוט וצנוע. מה שזה לא יהיה, הסרט מציג את חייו של טיפוס קצת מוזר למראה, אבל מרתק להכרה. זוג הבמאים-תסריטאים הצליחו במשימה לגרום לסימפטיה כלפי הגיבור. הם הציגו את דמותו הקולנועית כאחד, שאמנם אין לו משפטי מחץ והוא לא מסוגל להכריע סצינה שלמה בפעולה אחת, אבל הוא אדם אמיתי בעל רגשות. וזה הדבר הרחוק ביותר האפשרי מ"דמות קומיקס" שטחית. תורם לכך רבות פול ג'יאמטי ('צ'ק פתוח', 'אגדות וסיפורים') המגלם את הארווי בצורה נהדרת. הוא נכנס לתפקיד בכזו טבעיות שלמרות תלונותיו של הארווי האמיתי, לפעמים קשה להבחין מיהו האדם המקורי ומיהו השחקן.
"יפה מאוד", מסכם האיש במסכה שנכנס לפתע לחדר, "עכשיו כשעשית סדר בראש, נוכל להתפנות ולהציל את העולם!". אני מגרד את ראשי ומביט בדנה ברגר. בבלון הדיבור שלידי נכתב "לא יודע, דווקא מתאים לה שיער חום".
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- הבלוג של הארווי פקר
- אמריקן ספלנדור – האנתולוגיה
- 'שנת הסרטן שלנו'
- רוברט קראמב
- קראמב – הסרט
- קומיקס אלטרנטיבי
- בלוגים
- דנה ברגר
לא ראיתי את צ'ק פתוח
אבל אולי גם שם ג'יאמטי מעביר דמות של אדם מהמציאות? ב"אגדות וסיפורים" הוא גילם את טוד סולונדז וב"אמריקן ספלנדור" הוא מגלם את פיקאר.
ושאלה בקשר ל"Ghost World": סימור, הדמות של סטיב בושמי, זה בעצם פיקאר? והאם הוא גם מופיע בקומיקס המקורי? לא קראתי את הקומיקסים הללו (גם לא את ספלנדור), אבל זה נראה רק טבעי שפיקאר יכנס לקומיקסים אלטרנטיביים של אנשים אחרים.
גוסט וורלד מבוסס על קומיקס מאת דניאל קלוז
לא קראתי אותו, ככה שאין לי מושג איך סימור מוצג במקור. מה שכן, קראמב הוא לא היחיד שאייר את הארווי פקר. לפי הטענה, המאייר נבחר בהתאם לאופי הסיפור וקראמב התאים יותר להומור השחור ופחות לסיפורים הרגישים יותר.
במקרה של זוויגוף, הוא ידוע כחובב של קראמב ומן הסתם הוא מכיר את סדרת אמריקן ספלנדור. אני לא חושב שסימור מבוסס ישירות על פקר, אבל יש ביניהם כמה קוי דמיון. הבולט שבהם הוא האיסוף הכמעט אובססיבי של פריטים שונים, לרבות תקליטי ג'אז ישנים.
בקשר לסימור
הדמות שלו בכלל לא הופיעה בקומיקס המקורי, וטרי זוויגוף, הבמאי של הסרט, אמר שהדמות היתה מבוססת במידה נכבדה עליו.
אמריקן ספלנדור
סרט עצוב-מתוק, כמו החיים עצמם.
ושבירה סופית של הסטיגמה "נונין לא אוהב סרטי קומיקס"
לא קומיקס. נובלות גרפיות.
1. אני מרגיש צורך לציין שבמפתיע דווקא הסרט הזה שהוא כביכול "דרמה ריאליסטית" מצליח להעביר את רגש הקומיקס פי כמה יותר טוב מסרטי ה"סופר גיבור" הרבים כל כך שנכשלו חרוצות בניסיון
2. ממליץ בחום להתרחק מהסרט על Crumb, כל מה שהצפייה בו נותנת זה זווית הסתכלות חדשה ומתסכלת על חייו והאומנות שלו, אני כבר לא יכול ליהנות ממנה. (למה כל גאון חייב להיות דפוק אינהרנטית?)
3. למי שאהב את American Splendor אני ממליץ בחום על Waking Life
דבר אחד שאני חייב להוסיף
מי שראה את הסרט, או קרא בעבר על חייו של הארווי פקר, בטח שם לב שהשמטתי אירועים משמעותיים רבים מתקציר העלילה. האירועים האלו (כמו כניסתה של ג'ויס לחיים של הארווי) אמנם חשובים מאוד, אבל הם מתרחשים רק בחצי השני של הסרט. מכיוון שהביקורת היא על הסרט ולא על חייו של פקר עצמו, הרגשתי שחשיפת פרטים כאלה תהווה
.
מבקרים שונים (ואני לא אזכיר שמות, מר קליין) הפכו את הביקורת שלהם לתקציר על חייו של הגיבור. אני מבין את הרצון להפגין ידע על גיבור של תעשית הקומיקס האלטרנטיבי, או כל דבר שכולל בשמו את המילה "אלטרנטיב". עדיין, אני חושב שמבקר צריך להציב גבול בין ביקורת לבין ביוגרפיה. מכיוון שהבמאים ניסו בברור ליצור מתח כלשהו בסרט ולהכניס הפתעות לסיפור, חבל לי שמספיק לקרוא תקציר בעכבר העיר כדי לדעת כמה מהקטעים המפתיעים בסיפור. זה מאוד דומה למה שהיה עם "נפלאות התבונה", שם הטוויסט שאמור להיות מפתיע, היה ידוע לכל מי שקרא ביקורת או תקציר בעיתון.
בטח כבר דנו באתר
על סרטים המבוססים על חייהם של אנשים אמיתיים, אבל הנה, בכל זאת, משהו שעלה לי לראש בעקבות.
נראה לי שאתה צודק, וכאן טמונה בעיה לא קטנה: כשמגיע לקולנוע סרט מהסוג הזה, אני מחפש את הכתבות שמסקרות את חייו של אותו אדם שהסרט מתבסס על חייו, סקרנות הגיונית למדי.
אבל מה שיוצא הוא שאני "הורס" לעצמי את הסרט, כשאני סוף סוף יכול לראות אותו בקולנוע.
מהבחינה הזאת, בעיני, דווקא לספיילר בביקורות סרטים כ"ספלנדור" או "נפלאות התבונה" הוא מעשה אולי לא נכון, אבל יש בו הגיון (עקום).
אגב, מה שבעיני נפלא בסרט הוא שבזמן הצפיה דווקא לא חשבתי על העלילה יותר מידי, ואח"כ קלטתי איזה סיפור חיים מופרע יש לפיקאר.
סרט נפלא.
ואני לא יכול לבטא עד כמה הזדהתי עם הגיבור, לא רק בגלל שהוא דמות אנושית לגמרי, אלא בעיקר בגלל שהוא אמן קומיקס אלטרנטיבי מתוסכל. עד הסרט הזה בחיים לא שמעתי על הקומיקס 'אמריקן ספלנדור', וגם לא יצא לי לקרוא דברים של קראמב, רק לראות עשר דקות מפריץ החתול בערוץ 33 פעם, אבל מה שקורה שם מאוד מזכיר את מה שקורה בסצינת הקומיקס האלטרנטיבי בארץ (רק ששם כמובן זה יותר גדול, כשהארווי מתלהב שדיוויד לטרמן מזמין אותו להופיע, אני מתלהב שיובל מסקין מזמין אותי להתראיין ברשת ג'), והאבחנה בקשר לפיקאר שהמציא את הבלוגים, בדיוק על זה חשבתי בקטע עם הזקנה בסופר, שתמיד כותבי בלוגים כשקורה להם משהו חושבים מיד איך הם ינסחו את זה בבלוג.
לא משנה, יצא לי קצת מבולבל, אולי יהיה משהו יותר מסודר אחר כך.
סרט נפלא.
תסלח לי, מר סיילנט, אבל להיות אמן קומיקס אלטרנטיבי מבלי לקרוא את קראמב זה לא קצת כמו להיות מחבר נובלות מבלי לקרוא את דוסטויבסקי?
לגיטימי לחלוטין?
לגיטימי לחלוטין?
בעולם פוסט-מודרני, הכל לגיטימי.
אז מה? זה עושה את זה לעניין?
לא בעולם פוסט מודרניסטי. בעולם שלנו.
לא בעולם פוסט מודרניסטי. בעולם שלנו.
המודרנה – מסוף המאה ה-18 ועד ראשית המאה ה-20 (בערך).
מה שבא אחר-כך – פוסט.
בעולם שלנו, שבו האמונה לגבי דרך ההתנהגות הראויה (המוסרית, דהינו, הלגיטימית) היא "כל עוד אתה לא מזיק לאחרים, תעשה מה שבראש שלך", כן, זה לגיטימי.
זה לא אומר שאני צריך להסכים עם זה, נכון?
מה פתאום?
העולם שלנו, החל מ23/4/98, הוא עולם פוסט-פוסט-מודרני.
דווקא מיום ההולדת שלי?
אני מניח שהתכוונת ל-23/5/98
אבל זה הגיוני בערך כמו להכריז על כך שהמדע מת ב-23/3/1989.
טוב, אני נכנע
מישהו מוכן בבקשה להגיד לי ולעוד מס' קוראים שבטח לא יודעים, אבל מתביישים להודות בזה, מה משמעות התאריכים הנ"ל?
הם גרמו לך לחשוב שיש מאחוריהם משמעות.
אתה בטוח
שכל מי שכתב ספר שאתה מעריך קרא את דוסטויבסקי?
ושככה זה היה תמיד?
אתה בטוח
לא, וודאי שאני לא בטוח. אבל להיות סופר מקצועי, שמחבר נובלות אפיות (לזאת הייתה כוונתי, אבל גם בלי זה אני עומד מאחורי האמירה) מבלי לקרוא את דוסטוייבסקי זה ממש, אבל ממש, לא לעניין. לדעתי, כמובן. זה כמו להיות מלחין מוזיקה קלאסית מבלי לשמוע את באך, להיות שף בינלאומי מבלי לאכול אצל רובשון, מתכנן משקאות-קלים מבלי לנתח את הנוסחה של קוקה-קולה. זה בזבוז, זה חוסר כבוד וזו גאוותנות.
אל תביני (תבין?) אותי לא נכון – אני לא חושב שזה אומר שבהכרח לא ניתן לכתוב נובלה טובה למרות שלא קראת את דוסטובייסקי. וודאי שאפשר. זה רק הרבה פחות סביר. חוץ מזה, דיברתי על נקודת מבטו של היוצר יותר מאשר של הקהל.
מה זה נובלה אפית?
ולמה דווקא דוסטוייבסקי ולא אחד מאלף סופרים אחרים?
כי אף אחד לא כתב אפי כמוהו
וב"אפי", אני מתכוון כמובן ל"ארוך ומשעמם".
אולי נובלה א?פ?ית. אבל אז זה גוגול.
מה זה נובלה אפית?
תסלחו לי, כולכם ביחד וכל אחד מכם לחוד, אבל מה בדיוק הנקודה שלכם? שאמן משוחרר מציוויים חברתיים? שכל אחד יוצר בתוך ואקום? או, שמא, שלאמן אין מחויבות לאף אחד חוץ מלעצמו (ואם בא לכם, לקהל שלו)? או אולי, שכל אלו שיצרו אמנות עד היום לא השפיעו כקליפת השום על ההקשר האמנותי בו פועל אמן נוכחי? או, יכול להיות, שאמן שונה מהותית מכל בן-אנוש אחר בכל מקצוע אחר, ולכן אין לו שום צורך (או אפשרות ללמוד) מהיצירה באותו תחום שבאה לפניו? או, מי ידע נפש אדם, שקומיקס אינם אמנות בעלת משמעות, ולכן כל אחד יכול לחפף בתחום בלי ללמוד אותו קודם?
במלים אחרות, יש למישהו כאן תזה כלשהי, או שאתם סתם נהנים להיות מתוחכמים?
נ.ב. – כן, אני גם עצבני, אבל בעיקר אני באמת לא מבין מה אתם רוצים.
כן, זו הייתה הכוונה
בניגוד למחקר אקדמי, שאמור לחדש תוך התייחסות למה שנעשה באותו התחום בעבר, ואם לא יקרא את כל מה שנעשה בעבר, רוב הסיכויים שיחזור עליו, הרי שאמנות ממילא קשה לה מאוד לחזור על עצמה במדויק, ומצד שני קשה לה מאוד גם לחדש ביודעין. אני לא אתחיל לכתוב משהו ואגיד "אה, זה כבר קלישאה, דוסטוייבסקי כתב את זה כבר קודם. אני אוסיף עליו משהו משלי". ייתכן דווקא שאני אשב לכתוב בדיוק על הנושא שעליו כותב דוסטוייבסקי, באותו הסגנון שבסו הוא משתמש, ואני לא אוכל להימנע מכך שיצא לי משהו אחר – לטוב ולרע.
אני לא חושבת שמישהו יכול לכתוב ספר טוב בלי לקרוא ספרים בכלל, או לכתוב קומיקס בלי לקרוא קומיקס בכלל. אבל מצד שני, אין בעיני ספר מסויים או סופר מסויים שהכרחי או אפילו מומלץ במיוחד לקרוא. כי הספר הבא הוא לא המשך ישיר או רעיוני של ספרים קודמים. הספרים הקודמים או הקומיקס הקודמים יכולים רק לשמש השראה, ללמד סגנון, לפתוח את הראש ולגבש לך שאיפות.
כן, זו הייתה הכוונה
אני מסכים עם המשפט האחרון שלך, מילה במילה (חוץ, אולי, עם המילה "רק"). ההבדל ביננו הוא רק (הנה, עכשיו אני מסכים איתה) בכך שאני רואה במשפט זה סיבה מספקת לכך שיוצר חייב – לעצמו ולקהל שלו – להכיר את אבני היסוד בתחום בו הוא עוסק. אחרת, אישית, אני רואה בו חובבן.
ואגב, גם במחקר אקדמי אין שום סיכוי לחזרה מדויקת על מה שנעשה בעבר. האמת היא שביצירה אנושית אישית, אין שום סיכוי כזה בכל מקרה. אבל הסיכוי ליצירת משהו דומה-מאוד הוא דווקא עצום – גם באמנות.
אני, אישית, שאלתי מה זה נובלה אפית.
שאלתי כי רציתי להבין מה אתה אומר, כדי שאני אוכל לדעת עד כמה אני מסכימה עם זה. אם אתה לא מסוגל להתמודד עם שאלה פשוטה כזו בלי להתפוצץ, מה אני אגיד לך, stay out of the kitchen.
אני ארחיב קצת. חשוב לי לדעת על איזה סוג של תת-ז'אנר אתה מדבר ועד כמה הוא ספציפי. יכול להיות שקיימים באמת תחומים קטנים שאפשר להצביע בהם על דמות אחת שלטת, שכל השאר צועדים בעקבותיה, בין אם הם מושפעים ממנה או מתנגדים לה. למשל… ארר…
לא, אין לי דוגמה. כי אני לא חושבת בצורה כזו. בדרך כלל אני אגיד שאם אתה מתכוון ליצור בז'אנר או בתחום מסוים חשוב שתכיר מה נעשה בו עד עכשיו; אבל יהיה קשה למצוא אותי מכריזה שאני יודעת יותר טוב מכולם מי *ה*אמן שחייבים להכיר ואם לא מכירים אותו אז צריך ללכת הביתה. גם כי זה יהיה יומרני מצדי, וגם כי זו תהיה אמירה שטחית נורא.
אבל מה אני יודעת, אני סה"כ אשה. הממסד הפטריארכלי לא איפשר לי לפתח את מוחי ולפיכך אני אובייקט מיני ותו לא. איך זה שאני יודעת להקליד, אתמהה.
אני, אישית, שאלתי מה זה נובלה אפית.
למה לגשת לדוסטוייבסקי? בואי נחזור לקומיקס. בתחום הקומיקס למבוגרים בעשרים השנה האחרונות בולטים, מעל כולם, שני יוצרים: ניל גיימן ואלן מור. כן, אפשר לכתוב קומיקס למבוגרים בימינו מבלי להכיר אפילו יצירה אחת שלהם. אבל סביר מאוד להניח שיצירה שמושפעת מהם תהיה מוצלחת יותר, ולו כי היא מכירה את קהל היעד יותר (ולא, אני לא חושב שזו הסיבה המרכזית).
אמנות, כמו כל דבר אחר, לא פועלת לדעתי בריק. היא נבנית על בסיס אומנות שקדמה לה, ומתכתבת איתה ברמות שונות – הן ברמת היוצר, הן ברמת הקהל, הן ברמת יכולת ההבנה. לצורך הדוגמא, לעסוק בפסיכולוגיה אחרי פרוייד מבלי להכיר את מושג התת-מודע זה נראה, המממ, בעייתי.
למה אני מתחמק מהשאלה שלך? כי אין לי תשובה טובה. לא קראתי מספיק דוסטוייבסקי. אין לי מושג אמיתי מה זה נובלה אפית. אבל אם הייתי מתכוון לכתוב ספר – כל ספר שהוא – הייתי קודם כל מתיישב ועושה שיעורי בית. אני מניח שיש לי מה ללמוד ממנו, ואני מניח שאחוזים ניכרים מהקוראים-בכח שלי קראו אותו, וכל דבר אחר יראה לי כמו חובבנות שלא תאמן.
כוונתי אינה רק לדוסטוייבסקי, אלא לכמות מינימלית של יוצרים בקאנון, כל קאנון שבו אני מבקש ליצור. יוצר אחד אינו העיקר, אלא רוח הדברים, אלא אם כן הוא מהפכן או חדשני או משפיע במיוחד. בתחום הפופ, למשל, לא לשמוע את הביטלס זו רשלנות. בתחום הקומיקס האלטרנטיבי, נראה לי – ויתכן שאני טועה – שהרווי פקר הוא דרישת יסוד.
אגב, אני אתעלם בנימוס מהפסקה האחרונה שלך. קשה לי להבין למה ולאן היא מכוונת.
נ.ב.
לא התפוצצתי עליך. התפוצצתי כי כולם פה (כן, כמובן שאני מגזים)דקרו במשפטים קצרים וטענות ציניות מבלי להציג טיעון רציני. חשבתי שהשאלה שלך היא חלק מהמגמה, ולכן התעצבנתי. סליחה.
ברור שדקרנו. זה נובע מהדרך שבה אתה מביע את עצמך.
יצאת בהכרזה יומרנית שאתה לא ממש יכול לעמוד מאחוריה: אי אפשר לעשות קומיקס אלטרנטיבי ששווה משהו בלי להכיר את קראמב. דווקא קראמב. רק קראמב. וכשמישהו התנגד לזה, האשמת אותו שהוא לא מאמין שיש דבר כזה איכות בכלל. שזה בערך כמו שאני אגיד שאני לא מתה על חתולים ואתה בתגובה תאשים אותי בנאציזם. *טיפה* לא קשור.
נסה בפעם הבאה פשוט להגיד את מה שאתה חושב (במקרה זה, שאמן צריך להכיר את מה שנעשה קודם בתחום שלו); זה ימנע ויכוח חרשים.
והפסקה האחרונה שלי היתה כי אני מוצאת אירוניה בלהתווכח עם מישהו שחושב שאני מוגבלת שכלית.
אה, ותוך כדי זה שאתה אומר את מה שאתה חושב,
נסה גם לא להשתמש במונחים שאתה לא יודע את פירושם. זה יעזור לך להביא "טיעונים רציניים" ואולי אפילו "תזה".
ברור שדקרנו. זה נובע מהדרך שבה אתה מביע את עצמך.
תראי, העובדה שהתנצלתי לא אומרת שאני חושב שאת צודקת או שאפילו ביטאתי את עצמי בצורה לא מדויקת. למה אני מעיר את זה? כי שלושת ההודעות האחרונות שלך היו מאוד, מאוד מתנשאות. טלי קורה.
את מתייחסת לכל הטיעונים שלי מאוד בקצרה ומעדיפה לתקוף אותי אישית או את סגנון הכתיבה שלי. אבל לעניין: אני שאלתי אם "להיות אמן קומיקס אלטרנטיבי מבלי לקרוא את קראמב זה לא קצת כמו להיות מחבר נובלות מבלי לקרוא את דוסטויבסקי?". לא אמרתי, מעולם, שאי-אפשר ליצור קומיקס אלטרנטיבי מוצלח מבלי לקרוא אותו. להיפך, כמה וכמה פעמים הדגשתי שזה בהחלט אפשרי (בדוגמאות אחרות), זה רק נראה לי הרבה פחות סביר ובעיקר חובבני מאוד.
לגבי ההאשמה שאין דבר כזה איכות, היא נבעה מסיבה פשוטה: הייתי צריך לנחש למה אנשים מתכוונים, כי הם לא אמרו כלום. לא טענתי שזאת האפשרות היחידה.
לגבי ההשוואה שלך לנאציזם, נו באמת.
ולגבי הפסקה האחרונה שלך. מעולם לא טענתי שאת מוגבלת שכלית. בפתיל כאן (אני לא אומר "מעולם" כי מי יודע, אולי אני לא זוכר במדויק) לא טענתי שאיש כאן אפילו דביל. את, לעומת זאת, נקטת בנימה מזלזלת להחריד בכל תגובותיך אלי, שלא לדבר על הפסקה האחורנה ההיא, ממנה משתמע שאני מזלזל בך כי את אשה (או אולי שאני אדיוט כי אני סטודנט? לא ברור, הרי סתם התכוונת להעליב), טענה שאם כבר מדברים על חתולים ונאציזם, היא לא פחות מחצופה.
תראי, ניקי, אני מבטיח לנסות שלא להתעצבן בעתיד. אבל, האמת, את הדיון הזה לא אני גררתי לביבים.
נ.ב. – גם התגובה האחרונה שלך לגבי חוסר ההבנה שלי היתה מאוד מיותרת. ראשית, כי היא לא נועדה לתרום לדיונים עתידיים שלי אלא (מוטיב חוזר) להעליב אותי. שנית, כי היא לא מתייחסת כלל לטיעונים שלי, אלא עוקפת אותם בקלילות ומנסה לרמוס אותי לעפר. הייתי אומר "אד הומינום", אבל את הרי תאשימי אותי ביומרנות, התנשאות, שנאת המין הנשי ונטיות אנטשימיות חבויות, נכון?
ובולשביזם. שכחת בולשביזם.
אפשר להפריע רגע?
מקריאת התגובות הארוכות והמעניינות שבין העקיצות, *אני* הגעתי למסקנה ששניכם בעצם מסכימים לגבי חשיבות הכרת הקאנון בתחום מסוים על מנת ליצור משהו איכותי ומקצועי בתחום. אבל את ההסכמה הזו אתם משום מה מלווים בעקיצות על הסגנון, עמדות אחרות ומה לא (אפילו לנאציזם הגעתם ואף אחד לא צעק "גודווין"!). והאמת שאני ממש לא מבין למה.
אבל זה רק אני.
כי צריך להוציא עצבים על *מישהו*.
ועל הבוס שלי אי אפשר, כי יפטרו אותי.
שמע, יכול להיות.
אבל הנגישות בארץ לקומיקסים האלה היא נמוכה מאוד, בייחוד לכאלה שעוד אין להם כרטיס אשראי ולא יכולים להזמין מהאינטרנט. מצד שני, גם את 'סטיות של פינגווינים' לא קראתי. מה זה משנה, אם בהעיר ובהארץ מגדירים אותי כאמן קומיקס אלטרנטיבי, אז כנראה שאני כזה, ואני אסתדר גם בלי האישור שלך.
שמע, יכול להיות.
לא מדובר בהגדרה, ובטח שלא באישור שלי – אם לך אין תחושת החמצה, זכותך המלאה, ואני בטוח שאתה עדיין מסוגל לספק קומיקסים יוצאים מהכלל.
אבל.
אני מנסה להיות סוציולוג (עוד לא כתבו עלי בהארץ או בהעיר, ובכל זאת), ולכן אני רואה את עצמי מחויב לקרוא את וובר, ואת מרקס, ואת גופמן, ואפילו את ברגר (סוציולוגיה של הדת) וכהן (סוציולוגיה של התיירות). לא בגלל שאני מחויב לדורות הקודמים, אלא כי אני יכול ללמוד מהם דברים שיהיה לי קשה לגלות לבד (ולמה לא לחסוך זמן?) וכי הם ממש מעניינים ומוכשרים.
נניח שאתה במאי סרטי פעולה – לא תראה כמה סרטים של מקטירנן, פול אנדרסון, קמרון?
נ.ב. – כל פעם שאני נוסע ללונדון, מה שקורה בערך פעם בשנתיים אם אני מצליח, אני עושה סיור חנויות קומיקס בעיר, כולל כמה שמתמחות בקומיקס אלטרנטיבי. אם תבקש, אני אשמח מאוד להביא לך כמה.
ואגב, חנות הקומיקס החדשה שנפתחה ברמת אביב (קומיקזה) לא מייבאת קומיקסים במחירי עלות (ובתשלום במזומן)?
זה, אגב, לא אותו הדבר.
(בתקווה שהעורכים לא ימחקו את התגובה הזאת, שגולשת כבר לעוף).
סוציולוגיה היא מקצוע אקדמי ממוסד. כדי להיות מוסמך כסוציולוג אתה חייב לקבל הכרה ממוסד שיכול להסמיך אותך ככזה. מוסד כזה, מן הסתם, יחייב אותך בקריאה של טקסטים קאנוניים כאלה ואחרים, ובלי הקריאה הזאת הוא לא יסמיך אותך – נקודה.
קומיקס הוא סוג של אומנות. אומנות לא מחייבת הסמכה. ישנם המון מוסדות שיכולים ללמד אומנות, מחלקם אתה תצא גם עם תעודה. אבל הנקודה היא שאתה לא חייב הסמכה של מוסד כזה כדי לקבל הכרה כאומן. ישנם המון אומנים שלמדו לכתוב, לצייר, לנגן וכו' – בלי ההכרה של מוסד שהסמיך אותם. יכול להיות שהם פחות טובים מאומנים שכן קיבלו הכשרה או הסמכה, אבל זה כבר דיון אחר לגמרי.
זה, אגב, לא אותו הדבר.
בוודאי שזה לא אותו דבר, אבל אתה מעלה טיעונים שאינם רלוונטים לאלו שאני העלתי:
לא דיברתי על הסכמה, ובטח לא על מוסד. דיברתי על יכולת ורצון (וכן, אולי אפילו מחויבות – אישית, לא מוסדית) ללמוד מאלו שעשו את זה לפניך.
כוונתי היא לא שאני לא אצליח להיות סוציולוג מוכר ומפרסם (ובעל תזה ודוקטורט) ללא קריאה של אחרים בתחום. אלא שאני לא חושב שאצליח להיות סוציולוג טוב ללא קריאה שלהם.
אתה באמת חושב שכל הציירים, לדוגמא, שמסתובבים במוזיאונים ומסתכלים בתמונות, הם כאלו שלומדים כרגע תולדות האומנות באוניברסיטה העברית או עיצוב בבצלאל?
זה בדיוק העניין -
כדי להיות סוציולוג (לפחות במובן האקדמי/ממסדי של המושג) אתה *מחויב* להכיר את עבודותיהם של אלה שבאו לפניך. יכולת ורצון אינם פקטור כאן.
כדי להיות אמן (בתחום כלשהו) אתה לא מחויב לזה בכלל.
או, במילים אחרות
בשביל להיות אומן טוב אתה לא חייב להכיר את עבודותיהם של הקודמים לך. זה מאד עוזר, אבל הכשרון יותר משמעותי מהידע.
אם לא תכיר את עבודותיהם של קודמיך בשטח מדעי (וב"שטח מדעי" אני מתכוון לדיסציפלינה בה התקדמות בשטח אחד בנויה ישירות על מה שנלמד לפני כן), אתה לא תוכל להיות מדען טוב לעולם- כי אתה תשקיע יותר מדי זמן מיותר בעבודה שאחרים כבר עשו בשבילך.
באמנות, כמו באמנות, גם אם תעשה משהו שאחרים כבר עשו לפניך, להשפעה האישית שלך יכול להיות מספיק כוח בשביל להפוך אותה למשהו שונה וטוב בפני עצמו.
או, במילים אחרות
במלים אחרות, אתה אומר שאמנות באה מבפנים ומדע – או, בעצם, רוב תחומי הידע האנושי שאינם אמנות – באים מבחוץ.
בסדר, נראה לי שזה הולך להיות אחד מאותם המקרים בהם אנשים מסכימים לא להסכים. לדעתי, כמו שבטח ניחשת, גם אמנות נבנית ברמה רבה מאוד על ידע מבחוץ.
זה בדיוק העניין -
תקרא לעיל: אני לא מדבר על המובן האקדמי/ממסדי של המושג.
שמע, יכול להיות.
זה שונה נורא. בתחומים שיש להם דיאלקטיקה צופפה אסור לך לאבד אפילו חוליה חשובה אחת.
בתחומים שבהם אתה צריך לספוג רק התמצאות, השכלה והשראה, לעומת זאת, לא לקרוא את דוסטויבסקי זה בסדר גמור אם אתה לא בקטע של ספרות רוסית ואתה מעריץ מושבע של בורחס, פילדינג וסלין, נניח.
אה, וחוץ מזה,
מי שם את גולדה בעמוד הראשי?
עוד סרט אליו הגעתי שפוכה לחלוטין מעייפות. נדמה לי שהגיע הזמן להפסיק עם המנהג המטופש הזה.
אבל אהבתי.
לא בדיוק הבנתי _למה_ אבל ככה יצא.
(ורק דבר אחד הטריד את מנוחתי. מה זה לעזאזל ספלנדור? תהינו, חשבנו, העלינו השארה שמדובר באיזושהי הטיה של ספלנדיד, והסכמנו שאנחנו לא באמת יודעות. מישהו?)
_______
העלמה עפרונית, עוד דמות קומיקס אחת.
''הדר''.
>נשיפת הקלה<
הגיע הזמן לביקורת על הסרט הבאמת נהדר הזה.
קשה להגדיר מה זה בדיוק, ולוקחות כמה דקות עד שנכנסים אליו, אבל משהו בסרט הזה ממש מצליח להידבק אליך.
מכיוון שעם רוב הביקורת הסכמתי כמעט לחלוטין ואין לי הרבה מה להוסיף חוץ מלהגיד שוב שהסרט נהדר, רק אומר שני דברים:
1) מה שנאמר על השחקן ששיחק את טובי – חלף כמעט באותו ניסוח במוחי. עד שטובי האמיתי לא הופיע, אי אפשר היה להאמין. המציאות בהחלט, לעיתים, עולה על כל דמיון.
2) אני לא זוכר איך הופ דיוויס נראית רוב זמן, אבל גם אם זו גירסה חדשה לחלוטין שלה – אני לא חושב שזו התכערות. היא מקסימה עם המראה הזה בעיניי :)
זהו – סרט מקורי, יצירתי, מעניין ומעורר מחשבה והזדהות עם קאסט נהדר. אין מה להגיד.
אודות הופ
בד"כ הופ דיוויס נראית ככה:
?path=pgallery&path_key=Davis,%20Hope%20(I)
אני מסכים שהיא ממש לא נראית רע בתור ג'ויס. זה פשוט שהפאה השחורה הארוכה והמשקפיים יצרו אצלי אסוסיאציה לאסתי המכוערת.
אודות הופ
יש בזה מינה אמת, אבל אני דווקא חושב (אחרי שראיתי את התמונה) שהמראה ה"מכוער" מייפה ואף מצעיר אותה.
נו, נסתרות דרכי ה… אממ… אתה יודע… אל?
מצטרף
כמעט לכל מילה שנאמרה כאן עד עכשיו. סרט קטן ומקסים בעיניי, והצלחתי ליהנות ממנו למרות נחירות השעמום של זוגתי שתחיה (היא בוודאי תכתוב כאן את דעתה המנומקת לעילא בהמשך – תקשיבו לה).
בתור אדם שבמשך שנים החשיב את עצמו חובב קומיקס עד שהבין שזה בעצם לא כזה מעניין ולא ממש יש לו כוח לזה – אני חושב שאמריקן ספלנדור הוא בדיוק הקומיקס שהייתי רוצה לקבל כל שבוע בדואר (זה ו-spy vs. spy). מה אני אעשה, אוהב אנשים שמדברים איתי על הרגעים הקטנים והמזעזעים-בתסכולם של החיים.
קשה להאמין שמ-pig vomit, הבוס הנוראי של הווארד סטרן ב"פרטים אינטימיים", יצא שחקן כ"כ אמין וכ"כ מעורר הזדהות כמו פול ג'יאמאטי (רק מלראות את אחד הפוסטרים של הסרט הזה, של ג'יאמאטי מהלך משועמם ומתוסכל ברחובות קליבלנד, נהיה לי חשק לראות את הסרט).
אה, ולגבי הופ דייויס: מכוערת היתה ומכוערת תישאר. התמונה בימד"ב עושה עימה חסד גדול מדי. ולחשוב שפעם, אי שם באמצע הניינטיז, הייתי מתבלבל בינה לבין לורה לייני.
נו.
לא ממש אהבתי
זה היה סרט די ביוגרפי ולא ממש מעניין. ציפיתי יותר למשהו שידבר יותר על חיי היום-יום המשעשעים (?) של הארווי (בגלל זה יש יותר סיכוי שאני אהנה מהקומיקס – מישהו מוכן להשאיל לי?)
מישהו עוד הרגיש שספלנדור אימץ מהענק הירוק את מעברי הסצנות? וזה יצא די חביב, למזלו של ספלנדור, שלעולם לא יצליח להיות גרוע כמו הענק.
רק רציתי לחזק
ראיתי את הסרט אתמול, ולמרות שלא ממש ברור לי למה, יצאתי עם חיוך דבילי על הפרצוף. סרט קטן ומקסים.
ואגב, פול ג'יאמטי עושה תפקיד נהדר – משחק עם כל הגוף (רק תנועות העיניים שלו שוות אוסקר), ובכלל כל השחקנים בסרט מחקים בצורה מדהימה את האנשים האמיתיים (שימו לב לקולות). עוד אגב, עוד מ"ממפורד" המקסים יש לי פינה חמה בלב להופ דיוויס (שדווקא אין לה תפקיד מרשים במיוחד בסרט).
טוב, נו, כמו שכולם אמרו – ללכת לראות.
להופ דיוויס אין תפקיד משמעותי?
הלו, ראית את הסרט. היא העוגן, היא האיזון להארווי בביזאריות הנורמלית שלה.
———–
ולכל המקטרגים על יופיה – היא חיננית בין אם בשיער שחור או בבלונד.
וכל מי שראה את ממפורד, אפילו את רגעיה הקטנים ב"שמידט" (שם היא אינה אישיות מושכת, אך עדיין חזקה), וכמוהן בסרטנו נתקל באישה מורכבת, נשית ומלאת חיים.
—————–
בכל מקרה הנוירוטיות של הארווי מביא אותי כישראלי להזדהות עם אחי הארווי ואפילו עם ה'שמאלנית' המקסימה, אשתו.
הוא דיבר על 'ממפורד', שם אין לה תפקיד משמעותי.
להופ דיוויס אין תפקיד משמעותי?
לא, דווקא דיברתי על "אמריקן ספלנדור". ובוודאי שהתפקיד שלה משמעותי, הוא פשוט לא מרשים – לא נדרשת ממנה יכולת משחק יוצאת דופן, לעומת השחקנים האחרים בסרט. זה אולי לא באשמתה – נראה שג'ויס האמיתית היא אישה קפואת-הבעה במיוחד – וגם מתאים לסרט, אבל, עדיין, זה לא תפקיד מרשים במיוחד.
בממפורד התפקיד שלה היה אולי קטן יותר, אגב, אבל יותר מרשים.
הופ דיוויס
על מנת לראות את הופ דיוויס במיטבה יש לצפות ב- next stop wonderland.
באשר לסרט, אני נוטה להסכים עם רוב הביקורות. נוגע ללב ומשעשע.
המסר שקיבלתי מאמריקן ספלנדור - זהירות, ספויילר!
לא ראיתי את הסרט, אבל המסר – אדם אחד שאתה נוגע בו ושאוהב אותך חשוב יותר מכל הצלחה חומרית, הוא מסר שמופיע תדיר בסרטים אמריקאים, (יש שיאמרו מסר אמריקקי) כי בחברה שדוחפת באגרסיביות לתחרות ולהצלחה חומרית, ובתרבות ששמה במרכז, פירסום ותהילה, יש משהו סאכריני שלא לומר צבוע, בניסיון להציג את האהבה כפיתרון לכל השאלות. כאמור לא ראיתי את הסרט אבל זה פשוט הזכיר לי את הדיון שנפתח בנושא בכתבה על "ג'רזי גירל" ומעניין אותי לברר איפה לפי דעתם של אנשים פה, עובר הגבול בין מסר דיסני מעורר בחילה כפי שהוא ניתפס בסרטים מסוימים לבין מסר נוגע ללב ומרגש, כפי שזה ניתפס בסרטים אחרים.
באמינות.
באמריקן ספלנדור זה שונה
הסרט לא מודיע בשלטי נאון "האהבה שולתת!!1" ומסיים. במקום זה, הוא מראה, בליווי עדויות אישיות של האנשים עליהם הסרט מבוסס, את הפרדוקס שרון הזכיר. איך אפשר להיות מפורסם ואהוד, אבל עדיין תפרן? יותר מזה, הסרט תוהה אם אפשר להיות מאושר עם המעט שהוא בעצם הרבה.
אני דווקא קיבלתי מסר אחר
והוא שזה שאדם לכאורה מתפרסם ומצליח ומגשים את החלום האמריקני, מתחתן אפילו ועושה (או "מגריל") ילדה, לא יהפוך אותו ללא-לוזר.
הארווי פיקר נולד עם אופי של לוזר. הוא היה דיכאוני וישאר דיכאוני, לא משנה מה יקרה לו. הוא מפורסם ומצליח, אבל כוסיות לא יפלו לרגליו ברחוב. כי בסופו של דבר, בניגוד מוחלט לחלום האמריקני (ע"ע פורסט גאמפ), כישרון נדיר והגשמה עצמית בתחום אחד, ואפילו אם הם מלווים בפרסום (ע":ע כוכב נולד) לא בהכרח פותרים לך את כל הבעיות בחיים.
אז מה כן פותר את הבעיות בחיים? לפי הסרט – היכולת שלך להיפתח, למרות הבעיות שלך, ולהכניס לחיים שלך אנשים מוזרים אחרים, למרות הבעיות שלהם, ולקבל את זה שמה שיש לך זה מה שאתה רוצה. אם אתה דיכאוני אתה דיכאוני, ואם אתה חנון אתה חנון, ואם אתה פקיד תיוק, מקסימום תצא בסוף לפנסיה…
הארווי לא הגשים את החלום האמריקני
כי הוא נכשל בקריטריון העיקרי – הצלחה כלכלית. לפי הסרט, הגשמת החלום האמריקני דווקא כן הופכת בן אדם מלוזר לווינר; הארווי מנסה להשיג את זה, אבל הוא נכשל.
אז המסר של הסרט איננו, לדעתי, שהצלחה לא תהפוך אותך ללא-לוזר. המסר הוא שאם ההגדרה של לוזר כל כך מרוכזת בהצלחה חומרית, זה לא כל כך נורא להיות לוזר. כי אתה יכול להיות מאוד לא מצליח חומרית, כמו הארווי, ועדיין ליצור ולאהוב אנשים אחרים, וזה יותר חשוב לאושר שלך מלהיות עשיר. זה בעצם מה שכתבת בחלק השני של התגובה שלך, ועם זה אני מסכים לגמרי.
לא מצליח לרגש
למרות הביקורות המפרגנות לסרט
הצפייה בו לא ריגשה אותי.מדובר בסיפור אוטביוגרפי של כותב סיפורים אנונימי לקומיקס שהיא אומנות שמדגישה דווקא את הצד הוויזואלי והטקטט בה הוא די זניח.מלבד השילוב המקורי בין קולנוע ומציאות והמשחק הנהדר של השחקן שמגלם את פיקאר הסרט מחמיץ את העיסוק בלוזר האמריקאי ובחיים שלו בשולי החברה ההישגית הזאת.הגיבור הראשי של הסרט למרות סלידתו מאורח החיים האמריקאי הופך לבסוף לסלבריטי שנכנע לחוקי המשחק של החברה שבה הוא חי.
אני דוקא מסכים איתך
שהסרט הוא לא all that, מהרבה סיבות.
אבל, דוקא הטיעון שלך בעייתי משהו. אחרי הכל מדובר בביוגרפיה (או אוטוביוגרפיה) כך שקשה היה לתאר אותו כלוזר, כשהאמת האובייקטיבית הגדירה אותו כווינר בסופו של דבר.
למרות מה שאנשים אולי חושבים
טקסט הוא בהחלט לא חלק זניח בקומיקסים, הוא מתחלק חצי חצי בחשיבותו עם האיורים, ויש קומיקסים מסוימים שהטקסט מקבל אפילו יותר חשיבות (ויש הרבה דוגמאות דווקא במתחם האלטרנטיבי אליו משתייך פיקאר).
לא מצליח לרגש
למרות שיש לי נטיה לחזור על הדברים של אריאל, בכל זאת: סליחה? בקומיקסים? הטקסט זניח? אתה באמת חושב ש-Sandman הוא אירוע הקומיקס הגדול של 20 השנה האחרונות בזכות האיורים? ש-Spawn מצליח כי יש לו מסכה מגניבה?
ברור שיש קומיקסים שבהם הטקסט יותר במרכז וכאלו שפחות, אבל העובדה שיש סרטים המתמקדים באפקטים וכאלו המתמקדים בדמויות לא הופכת את הקולנוע למדיום שהסיפור אינו משמעותי בו.
סלבריטי שממשיך לעבוד
באותה עבודת שכר-מינימום עלובה.
אני לא כל כך אהבתי את הסרט הזה
הרעיון של הארווי פיקאר האמיתי היה בהחלט רעיון טוב לכתוב קומיקס על חיים גרילים בלי שום דבר מרתק ולא שגרתי אבל הסרט פשוט לא כל כך מעניין, אני לא יודעת למה אבל הוא פשוט משעמם להחריד ולא בגלל שלא קורה כלום כי כן קורה משו
אני מסכימה
הדרך שבה הדמויות התייחסו לסרט ולאנשים שמשחקים אותם וזה שהם הראו לנו את ההקבלה בין הדמויות האמיתיות לבין הדמויות בסרט היה רעיון ממש טוב וזה היה בערך החלק היחידי בסרט שעניין אותי. חוץ מזה הסרט היה ממש משעמם
נ.ב ראיתי היום נקמת החנונים 1 ו 2