ביקורת: יום יפה בשכונה

לפני שנים רבות, במדינה רחוקה בשם ארצות הברית, הייתה תוכנית טלוויזיה.
שם רשמי
יום יפה בשכונה
שם לועזי
A Beautiful Day in the Neighborhood

לפני שנים רבות, במדינה רחוקה בשם ארצות הברית, הייתה תוכנית טלוויזיה בשם Mister Rogers' Neighborhood. "מיסטר רוג'רס נייבורהוד" הוא ביטוי בשפה האנגלית, והמשמעות שלו היא "השכונה של מר רוג'רס". למנחה של התוכנית קראו פרד, אבל כולם קראו לו מר רוג'רס, ולכן ככה קראו גם לתוכנית. מר רוג'רס לא רק הנחה את התוכנית – הוא גם היה היוצר שלה, כתב הרבה מהתוכן שלה והפעיל את הבובות שהופיעו בה. בחיים הפרטיים שלו הוא היה נשוי לג'ואן, וגם היה כומר פרסביטריאני. "פרסביטריאני" זו מילה מסובכת שאומרת שהוא היה סוג מסוים של נוצרי – ו"נוצרי" הוא אדם שמאמין שלכל אחד יש יכולת להגיע לגן עדן, אם רק יעשה את הדברים הנכונים. ומר רוג'רס האמין שכל אחד יכול לעשות את הדברים הנכונים, אם רק מישהו יאמין בו מספיק, ולכן הוא האמין באנשים, והאמין בילדים, בתוכנית שלו ששודרה במשך 33 שנים.

פעם אחת, לויד ווגל פגש את מר רוג'רס. לויד היה עיתונאי שכותב במגזינים. "מגזינים" הם כמו שילוב בין עיתון, שיוצא לאור כל יום מחדש, לספר, שיוצא לאור רק פעם אחת: הם יוצאים לאור אחת לכמה חודשים, ולכן מה שמתפרסם במגזינים ארוך ומפורט יותר מאשר בעיתון, אבל קצר יותר מאשר בספר. לויד היה כותב מוכשר מאוד, אבל הוא לא ממש האמין באנשים – וכשהוא כתב עליהם, הוא הציג בעיקר את הכישלונות והסודות שלהם. ובאמת, ללויד לא הייתה יותר מדי סיבה להאמין באנשים, אחרי איך שאבא שלו התייחס אליו, לאמא שלו ולאחותו כשהוא היה ילד. לויד כעס והיה עצוב בגלל זה, והוא ביטא את הרגשות האלה בצורה חכמה ורהוטה – "רהוט" זה מישהו שיודע לכתוב ולדבר בצורה יפה וברורה – אבל שגם המשיכה לגרום לו לכעוס ולהיות עצוב, וגם לחלק מהאנשים שפגשו אותו.

מר רוג'רס אהב מאוד את הכתיבה של לויד, ולכן כשמגזין בשם אסקווייר החליט לכתוב על גיבורים, וביקש ממר רוג'רס להתראיין בתור הגיבור של הילדים בארצות הברית, הוא הסכים בשמחה (למרות שהוא לא ראה את עצמו כגיבור). זה נכון שמר רוג'רס אהב את כולם, ולצערו הגדול לא היה לו זמן לפגוש את כולם, אבל הוא נפגש עם כמה שיותר מהם, ילדים וגם מבוגרים, והקשיב לכולם. לויד חשב שהוא זה שבא לשמוע את מר רוג'רס – זה היה התפקיד שלו בתור כותב במגזין – אבל גם מר רוג'רס בא לשמוע את לויד. ואחרי שהוא הקשיב ללויד, הוא אמר לו מה הוא שמע ממנו. לויד לא אהב את מה שמר רוג'רס שמע. הוא היה עצוב שמר רוג'רס לא מוכן להאשים את אבא שלו רק בדברים הרעים שקרו ללויד, אלא גם אומר שהיה לו חלק בדברים הטובים. הוא כעס על זה שמר רוג'רס המשיך לשאול אותו שאלות על הילדות שלו ועל אשתו ועל הילד החדש שנולד לו. זה בסדר לכעוס ולהיות עצוב. כולנו כועסים ועצובים לפעמים. אבל הפעם לויד לא ידע איך לבטא את הרגשות שלו. אבל גם זה בסדר, כי מר רוג'רס עזר לו להבין שהוא בעצם דווקא תמיד ידע איך.

פעם אחת, שנים רבות אחרי שמר רוג'רס כבר היה האיש שילדים בארצות הברית הכי אהבו, היה שחקן בשם טום הנקס. כשבמאית – "במאית" היא אישה שיוצרת סרטים – בשם מריאל סטיילס הלר רצתה לעשות סרט על המפגש בין לויד ווגל למר רוג'רס, היא ידעה שטום הנקס הוא השחקן שצריך לשחק את מר רוג'רס: כי טום הנקס היה אחד השחקנים שמבוגרים בארצות הברית הכי אהבו. כמו שמר רוג'רס האמין בכולם, כולם האמינו בטום הנקס. כשילדים ראו את מר רוג'רס בטלוויזיה, הם ידעו שהוא מאמין שהם יכולים לעשות ולהיות הכול, ושהוא רוצה שיהיה להם טוב. נהיה להם חם בלב וגם קצת רעד בברכיים, כמו שמרגישים כשאוהבים. ככה הרבה אנשים הרגישו גם לגבי טום הנקס. ולכן כשטום הנקס פגש את מתי'ו רייס, שחקן ששיחק הרבה דמויות ציניות ומרירות ("ציני ומריר" זו דרך של מבוגרים להגיד "חכם ועצוב"), ובזכות העבודה המצוינת של מריאל הלר, הרבה אנשים יכלו להרגיש שזה בעצם מר רוג'רס שפוגש את לויד ווגל.

כשמשהו קורה רחוק מכם, קצת קשה לכם לדמיין איך הוא נראה ומרגיש, נכון? אז לכן בישראל קצת קשה להבין מי היה מר רוג'רס עבור הילדים בארצות הברית: כמו דוד חכם מאוד, שמקשיב להם מאוד, אוהב אותם מאוד ורואה אותם כמו שהם באמת – אבל גם כמו שהם יכולים להיות אם רק ירצו ויתאמצו מספיק. אבל יש אנשים שהתפקיד שלהם הוא לעזור לנו לדמיין את מה שקשה לדמיין. בסרט הזה האנשים האלה, חוץ מהבמאית והשחקנים, הם תסריטאים, שהם אנשים שכותבים את הסיפור של הסרט, בשם מיקה פיצרמן-בלו ונואה הרפסטר, שדאגו שהסיפור כל הזמן יזכיר גם למי שלא מכיר את מר רוג'רס איך נראתה התוכנית שלו. לכן הסרט בעצמו לפעמים מתחפש לתוכנית של מר רוג'רס – הוא לא רק מראה איך צילמו את התוכנית, אלא מספר חלקים מהסיפור של הפגישה בין לויד ווגל לפרד רוג'רס  כאילו הם בעצמם מתרחשים בתוכנית: עם הרכבת הקטנה והבובות המיוחדות, עם הפינות מהעולם האמיתי שמסבירות איך דברים עובדים (למשל איך עושים סרטים), ועם החלפת הז'קט בסוודר כשמר רוג'רס נכנס הביתה. כי בבית צריך להרגיש הכי בנוח: שם תמיד אוהבים אותך, ואתה יכול להיות מי שאתה באמת. כי מי שלא תהיה, מר רוג'רס רוצה להכיר אותך, ולהיות שם בשבילך – כי הוא בטוח שגם אתה, כמו כולם, תהיה שם בשבילו. כי אתה מיוחד. את מיוחדת. בדיוק כמו שאתם. בדיוק כמו הסרט "יום יפה בשכונה."