ביקורת: התבגרות

סיפורו של ילד אחד שהפך לאיש אחד, לאורך 12 שנים.
שם רשמי
התבגרות
שם לועזי
Boyhood

החיים הם לא סרט. בתור התחלה, הם הרבה יותר ארוכים. הם גם חסרי צורה, התסריט הוא ‏בדרך כלל חלש מאוד ונטול כל שנינות, סצינות השיא מגיעות בלי שום סדר הגיוני או סיפורי ‏ובינהם יש קטעים מתים ארוכים בטירוף. הם כמעט אף פעם לא מגיעים בפיסות מסודרות של ‏שלוש מערכות, עם מאורע מחולל, מטרה מוגדרת היטב וסוף שסוגר את הקצוות. לחיים אין ‏פואנטה בסוף ואין סצינה אחרי הקרדיטים. לעשות סרט שיהיה "כמו בחיים" זה רעיון לא טוב, כי ‏סרטים צריכים להיות סרטים. בדרך כלל אני לא אוהב סרטים שמנסים להקיף חיים שלמים; זה לא ‏עובד.‏

אז בקשר ל"התבגרות". זה סרט שלא מתנהג כמו סרט. עלילת הסרט היא: ילד אחד מתבגר. זה ‏לא שהסרט נטול מאורעות, אבל הם קורים כמעט בלי סדר הגיוני או סיפורי, בלי חלוקה מסודרת ‏למערכות, בלי מטרה מוגדרת או סוף סגור. הסרט הזה דומה קצת לחיים, וברוב המקרים הייתי ‏אומר שזה הופך אותו לסרט בעייתי. אבל "התבגרות", כידוע, הוא לא כמו רוב הסרטים.‏

את סיפור הרקע של הסרט אתם בוודאי מכירים. בשנת 2002, הבמאי ריצ'רד לינקלייטר התחיל ‏לצלם. הוא ליהק ילד, אלר קולטריין, לתפקיד הראשי, ואת פטרישה ארקט ואיתן הוק לתפקידי ‏ההורים שלו, ואת לורליי לינקלייטר – בתו של הבמאי – לתפקיד האחות. במשך כמה ימים הם ‏צילמו, ואז הלכו איש איש לדרכו. הם נפגשו שוב כעבור שנה, לעוד כמה ימי צילומים, וכך שוב ושוב, ‏במשך 12 השנים הבאות. השחקן הראשי בסרט היה בן שש כשהצילומים התחילו, ובן 18 כשהם ‏הסתיימו. יש הרבה סרטים שעוסקים בהתבגרות, אבל אין הרבה סרטים – בוודאי לא סרטים ‏שאינם תיעודיים – שמאפשרים לנו לראות אותה מתרחשת בפועל, על הפנים של השחקנים בסרט. ‏הגובה, השינויים בקול, הקמטים והשיער האפור שהשחקנים צוברים הם לא איפור, אלה האנשים ‏עצמם שמשתנים. ‏

אין עוד סרט כזה. ככל היודע למי מעולם לא הושלם סרט בידיוני שצילומיו לקחו כל כך הרבה זמן. ‏לכן, אפילו אם היה סרט גרוע, "התבגרות" היה הישג מדהים. עצם העובדה שהוא הושלם, ‏שהתחילו וסיימו לצלם אותו, היא מרשימה מאוד. לצלם את הסרט הזה בטח היה כמו לנגן ג'אז על ‏חבל: ‏אף אחד לא ידע, כשהסרט התחיל, איך הוא יסתיים, או אפילו להבטיח שהוא באמת יושלם. ‏לך תדע אם הילד שבתפקיד הראשי עדיין ירצה להיות שחקן בגיל 12, או אם אחד השחקנים ‏האחרים לא ימות או יחזור בתשובה או יעבור לפינלנד. כל פרט בעשיה של הסרט הזה הופך ‏למרשים: לחזור לאותו לוקיישן שנה אחרי שנה זה לא מובן מאליו. את הפונטיאק שבה נוהג איתן ‏הוק היה צריך באמת להחזיק ולתחזק כדי שתחזור לסרט שוב ושוב. וכמובן, השחקנים היו צריכים ‏לחזור פעם בשנה, במשך 12 שנה, אל אותה דמות.‏

העובדה שהסרט צולם באופן כזה היא יותר מפעלול. הידיעה על כך שהוא צולם בזמן אמיתי ‏משפיעה גם על הצפיה בו: פרטים קטנים שבסרט רגיל היו זניחים מקבלים כאן משמעות. בסרט ‏רגיל, שתי סצינות יכולות להיות מצולמות באותו יום, כשבסרט אחת מהן תבוא אחרי הכיתוב "20 ‏שנה מאוחר יותר…". אבל כאן, הזמן שעבר על השחקנים הוא אותו הזמן שעבר על הדמויות. אם ‏דמות שראינו לאחרונה לפני חמש שנים חוזרת לסצינה נוספת, זה אומר שהיה צריך למצוא את ‏אותה השחקנית – שגם החיים שלה עצמה השתנו, מן הסתם, במשך הזמן הזה – חמש שנים ‏מאוחר יותר, והמפגש המחודש איתה הוא מפתיע ומרגש. ההשפעה הגדולה ביותר היא, כמובן, ‏הצפיה בשחקנים הראשיים. הילד מייסון ואחותו סמנתה הופכים לנו מול העיניים מילדים ‏למבוגרים, ואף אפקט של איפור או מיחשוב לא היה יכול לעשות את זה. אגב, זה נכון מה שאומרים ‏תמיד על הקצב שבו ילדים גדלים בגיל ההתבגרות. בין סצינה אחת לשניה בסרט, אלר קולטריין ‏גבה בערך בחצי מטר. ‏

הסרט, כאמור, לא נטול אירועים. זה היה יכול להיות סרט על תא משפחתי מסודר אחד שחי ‏באותה דירה במשך 12 שנה, אבל זה לא מה שקורה. די הרבה עובר על הילד הזה: נקודת ‏ההתחלה היא משפחה מפורקת, עם הורים פרודים, ובהמשך היחידה המשפחתית כל הזמן ‏משתנה, והמשפחה עוברת דירה לעתים קרובות בהרבה מהממוצע. בדרך יש כמה אירועים ‏דרמטיים בלי ספק, וחלקם היו בהחלט יכולים להפוך לעלילה של סרט "על משהו" – אבל אלה ‏מתרחשים דווקא בחצי הראשון של הסרט. בהמשך, הסרט מדלג בכוונה על נקודות השיא: הוא לא ‏מראה את רגע ההתאהבות או רגע הנצחון או או רגע הפרידה, או ההתחלה או הסיום, אלא נקודות ‏שונות מהאמצע. כי כאלה החיים: בעיקר הרבה מאוד אמצע.‏

זה הופך את הסרט למאוד "לא נכון" מבחינת התסריט, כי רוב הסצינות שבו הן חסרות משמעות ‏מבחינה עלילתית. ברט, לכל דבר יש משמעות, ואף דמות לא נכנסת אליו במקרה. אבל כאן, אם ‏אנחנו רואים את מייסון מדבר עם איזו נערה מהכיתה, זה לא אומר בהכרח שבהמשך הם יתאהבו ‏ויתחתנו וילדו שלושה ילדים. ייתכן בהחלט שאחרי השיחה הזאת היא תחלוף בחייו ותיעלם ללא ‏זכר. קורה (ויש כמה דמויות בסרט שמאוד מאוד רציתי לדעת מה עלה בגורלן, אבל הסרט לא ‏סיפק שום תשובה). הרגעים הקטנים האלה של החיים הם פנטסטיים ברמת הדיוק שלהם, ולא ‏בטוח שסרט שהיה מצולם באופן סטנדרטי היה יכול לתפוס אותם בצורה כזאת. ‏

בעיה אחת עם הסרט היא שהגיבור שלו לא נורא מעניין.כשהוא ילד בן שש (ואז שבע, ושמונה ‏ותשע), הוא מתנהג כמו ילד; קשה לומר שיש לו תכונות אופי יוצאות דופן. הסרט עוסק בדברים ‏שקורים לו, אבל לא בו עצמו. בהמשך, כשהוא מתבגר, הוא מנסה להחליט, עם הסרט, מי הוא ‏ואיזה מין אדם הוא בעצם, ומגדל אופי. גם אז, לאו דווקא אופי מרתק. ההורים – איתן הוק ‏ופטרישה ארקט – הם אלה שעוברים את ההתפתחות המעניינת באמת. המבוגרים הופכים מאיש ‏אחד בתחילת הסרט לאיש אחר בסופו. הילד בסך הכל הופך לאיש.‏

האם כל זה אומר משהו? יש סך הכל, פואנטה, מוסר השכל לכל העסק? לא ממש; אפשר היה ‏לסיים את הסרט שנה קודם או עשר שנים מאוחר יותר. ככה זה בחיים: כל טקס סיום או מסיבת ‏פתיחה היא ניסיון לשים נקודה בסוף משפט, לחלק את החיים לפרקים ולנסות למצוא הגיון, אבל ‏אין. גם הסרט עושה את זה – הרבה מהסיום דווקא מנסה לתת איזו סגירה ולהגיד איזה משפט ‏סיכום, להפוך את כל הפרויקט הזה לסרט. אבל הוא לא כל כך מצליח. יש בסרט הזה המון רגעים ‏יפים, אבל לא משהו שיקשור אותם, שיגיד על מה בעצם דיברנו. מה שהוא כן נותן – הצפיה ‏המרוכזת הזאת ב-12 שנים בתוך שלוש שעות – הוא מנה מרוכזת של פרספקטיבה. ‏

הרבה אנשים כבר קראו ל"התבגרות" יצירת מופת. אני לא בטוח שזה נכון, לא משום שזה לא סרט ‏טוב, אלא כי אני לא יודע למה בכלל אפשר להשוות אותו. כדי להחליט אם סרט הוא טוב או רע ‏מאחרים צריך להשוות אותו לסרטים אחרים באותו הסגנון, אבל אין סרטים אחרים שדומים ‏ל"התבגרות". אין עוד סרטים שעוסקים בדמויות לאורך יותר מעשר שנים וצולמו בזמן אמיתי. אה, ‏רגע, בעצם יש אחד. כלומר, שלושה. והם בעצם די דומים: גם אותם ביים ריצ'רד לינקלייטר ומככב ‏בהם איתן הוק. טרילוגית סרטי "לפני" (הזריחה, השקיעה, חצות) אמנם לא תוכננה ככזאת, אבל ‏הפכה לפרויקט באורך 18 שנה שדי מזכיר את "התבגרות". גם כאן אותם שחקנים חזרו לגלם את ‏אותן הדמויות ולבחון את השינויים שעברו עם השנים. ועם כל הכבוד ל"התבגרות", סדרת "לפני" ‏היא יצירה מופלאה הרבה יותר, כי היא הצליחה להיות גם וגם. גם כמו החיים, וגם סרטים עם ‏צורה של סרט. "התבגרות" גרם לי להעריך עוד יותר את סדרת "לפני", אבל זה לא אומר שהוא לא ‏הישג עצום בפני עצמו. ‏