ביקורת: משחק באש

איך תסריט שנחשב למנה במסעדת יוקרה הפך לסרט שהוא המבורגר של מקדונלדס

מכיוון ש"משחק באש" הוא סרט חלש, נטול טעם וחסר ייחוד, בואו נדבר על משהו מעניין יותר: ‏התסריט שלו.‏

יש מיליון אתרים ברשת שמבקרים סרטים, אבל יש בודדים מאוד שמבקרים תסריטים. למעשה יש ‏רק אחד ידוע כזה: ‏Scriptshadow‏, אתר שבו אדם המתחבא מאחורי השם הבדוי קרסון ריבס ‏מבקר תסריטים שמסתובבים בהוליווד לפני שהם מופקים. ריבס הוא רק אדם אחד, ולכן אף פעם ‏אי אפשר לדעת אם דעתו על תסריט כלשהו עשויה היתה להיות קונצנזוס או דעת מיעוט – אבל ‏במקרים רבים מעניין לקרוא את זה. ‏

לפני חמש שנים, ריבס פרסם ביקורת על התסריט שנקרא אז "‏Untitled Chef Project‏" – סרט ללא ‏שם על שף, שכתב סטיבן נייט (שכתב גם את "סימנים של כבוד" ו"מסע של מאה צעדים" באותו ‏נושא, וביים את "לוק" המצוין). זה היה, לדעתו של ריבס לפחות, יותר מתסריט נהדר – זה היה אחד התסריטים הטובים ‏ביותר שהוא קרא אי פעם. הוא כנראה לא היה בודד בדעתו, מכיוון שהתסריט הזה נקנה בכסף רב ושורה ‏של במאים ושחקנים מפורסמים היו אמורים בשלב כלשהו להיות מעורבים בסרט. מה היה כל כך ‏טוב בו? הדמות הראשית, בעיקר: שף פרפקציוניסט עד טירוף. בתחילת הסרט, השף אדם ג'ונס ‏הוא השף הכוכב של מסעדה בפריז, אבל מצליח להרוס לעצמו את המוניטין ואת החיים לחלוטין ‏בסיועם האדיב של סמים, אלכוהול ואופי מחורבן. שנים מאוחר יותר, שאותן בילה באשפתות בניו ‏אורלינס, ההוא מנסה לחזור אל עולם המסעדנות, המלא באנשים שנוטרים לו טינה במקרה הטוב ‏ורוצים להרוג אותו במקרה הרע. הוא משוכנע שהוא השף הטוב בעולם, אבל מוכן להקריב כל דבר ‏וכל אחד שנקלע לדרכו כדי להשיג את האוכל הנכון – וזאת לא גישה שמקנה לו חברים רבים.‏

לקח זמן, אבל בסופו של דבר אותו תסריט מהולל הפך לסרט, "משחק באש". וכמו בקלישאות ‏הידועות ביותר על הוליווד המושחתת שמרדדת ומעוותת כל רעיון טוב, מתברר ש"משחק באש" ‏הצליח להוציא מהתסריט את כל מה שהפך אותו לטוב.‏ לא קראתי את התסריט, אבל ראיתי את הסרט, וקראתי את הביקורת עליו – והפלא ופלא, כל הדברים הטובים בתסריט לא נמצאים בסרט.

פריז, למשל, לא בסרט. הסרט מתחיל ברגע שבו אדם ג'ונס מחליט לחזור למטבח; על כך שהיה לו עבר ‏בעייתי בפריז הוא מספר לנו בווייס-אובר, כי למה להראות לנו דברים כשאפשר פשוט לספר לנו ‏את זה בשני משפטים. ומכיוון שלא ראינו אותו הורס לעצמו את החיים, פחות מעניין לראות אותו ‏מנסה לבנות אותם מחדש. לתפקיד אדם ג'ונס לוהק ‏בראדלי קופר – שחקן טוב, אבל ליהוק מחורבן, כיוון שהוא נחמד, מקסים, כריזמטי, ואי אפשר שלא לאהוב אותו, וזאת בעיה ‏גדולה כשהוא מגלם דמות שאמורה להיות בלתי-אהיבה. השף מהסרט כובש בתוך ‏שתי סצינות לכל היותר את ליבו של כל אחד שהיה אמור לשנוא אותו. הוא אולי פרפקציוניסט, אבל ‏בטח שלא מטורף. הוא צועק לפעמים על צוות המטבח, אבל זה קורה, הוא שף. הסצינה שהופיעה ‏בתסריט, שבה הוא מאיים על הסו-שפית בפאקינג סכין, לא מופיעה בסרט – אנחנו לא רוצים, הרי, שיהיה ‏פה לא נעים. דמויות מהעבר האפל מגיעות מדי פעם, אבל מכיוון שלא ראינו את העבר הזה – אין ‏לנו יחס אליהן, ובדרך כלל מתברר שכולם דווקא די בסדר עם ג'ונס ורק רוצים לעזור. ‏

וכך עוקר, סורס ויובש תסריט שהיה יכול – לפחות אם מאמינים לביקורת – להיות סרט נהדר. ‏שורה אחת שדווקא נשארה בתסריט היא זו שבה אדם ג'ונס אומר שהוא לא רוצה שאנשים יבואו ‏למסעדה שלו כדי לאכול אוכל נחמד. הוא רוצה שהאוכל שלו יהיה אורגזמה, ואורגזמות הן לא ‏‏"נחמדות". הוא רוצה חוויה, משהו שיאתגר את האוכלים, שיפתח את העיניים שלהם. הסרט ‏בכיכובו הפך בדיוק נמרץ לדבר שהוא שונא: במאמץ להיות נחמד נחתך ממנו כל דבר מאתגר ומעניין, ‏ונשארה – אם לגלוש למטאפורות האוכל הבלתי נמנעות בביקורת על סרט כזה – מנה פושרת ‏ומחוממת של ג'אנק פוד בייצור המוני, שהדבר המחמיא ביותר שאפשר לומר עליה הוא "נחמד".‏ וגם זה בקושי.


פורסם במקור בוואלה, כי יש פעם אחרונה לכל דבר