צ'דוויק בוזמן, 1976-2020

צ'דוויק בוזמן מת היום בבוקר מסרטן והוא רק בן 43.

המחשבה הכי מטורפת בכל הסיפור על מותו של צ'דוויק בוזמן, ויש הרבה (ונגיע אליהם) היא זאת: רוב הפעמים שראיתם אותו על המסך, ראיתם אותו עם סרטן.

צ'דוויק בוזמן מת בגיל 43 מסרטן במעי הגס, אותו הוא גילה ב-2016 ועליו הוא שמר בסוד מוחלט מכל מי שלא צריך לדעת. גם כשאנשים צחקו על איבוד המשקל הדרסטי שלו, הוא שמר על שתיקה והעמיד פנים שהכל בסדר. אולי באמת הכל היה בסדר – ממש עד רגע לפני מותו הוא הכריז על הפקת סדרה חדשה. ככה זה עם סרטן מדי פעם – הכל בסדר, עד שממש מהר זה כבר ממש לא.

צ'דוויק הוא מהסיפורים האלה של "אל תוותר" – הוא התחיל את קריירת המשחק שלו ב-2003, ואני משתמש במילה "קריירת משחק" בנדיבות: בעשור שעבר מאז שהוא רשמית התחיל, הוא שיחק ב-14 סדרות בסך הכל, כאשר ברובן המוחלט זה היה בתפקיד לפרק בודד. כל אדם סביר אולי היה מבין שזה לא בשבילו, ואולי היה מתמקד יותר בכתיבה (כי צ'דוויק גם היה מחזאי) ונוטש את החלום. אבל צ'דוויק לא ויתר, ואז, ב-2013, הקריירה שלו העלתה הילוך ל-180 קמ"ש. בחמש שנים הבן אדם הספיק לשחק את ג'קי רובינסון (אגדת בייסבול שעשה היסטוריה כשהיה השחקן השחור הראשון בקבוצה שאינה של שחורים), ת'ורגוד מארשל (האדם השחור הראשון שהיה שופט בבית המשפט העליון בארה"ב), ג'יימס בראון, האל המצרי תחות והתפקיד שכולם מכירים אותו בו – הפנתר השחור (וגם עוד כמה דמויות).

כמו בכל מקרה של מישהו צעיר שמת, הכאב העיקרי וההלם הוא על כל העתיד שעוד היה לפניו. צ'אדוויק היה כוכב פעולה כריזמטי וסוחף וסמל עבור מיליוני אנשים, ובין לבין כשהוא לקח פרוייקט קטן יותר, הוא גם היה שחקן טוב למדי. הסיבה שהוא הצליח לככב ככל כך הרבה תפקידים איקוניים היא לא סוכן מוצלח או היעדר שחקנים שחורים אחרים – לצ'דוויק היה קסם, הייתה אנרגיה של מישהו מלכותי וממלכתי. גם אנשים ששנאו או התעצבנו על הסרט "הפנתר השחור" לא אמרו מילה רעה עליו (וכפי שראינו בסרטים אחרים של מארוול, זה לא תמיד המקרה). הוא לא תמיד היה השחקן הכי טוב על המסך, אבל הוא תמיד היה כוכב – כזה שממגנט את המבט ומלא בקסם אישי שאי אפשר לשכפל. אם מארוול יכפו על מישהו להיכנס לנעליו של הפנתר השחור (או מישהי, במקרה ויתנו את התואר לאחותו שורי), הוא יגלה שזה הרבה פחות פשוט משזה נראה.

צ'דוויק בוזמן הצליח לעשות את אחת המשימות הכי קשות שיש בקולנוע: לגרום לדמויות בלתי נתפסות ואיקוניות להיראות אנושיות, ולגרום לנו לאהוב אותם תוך כדי. זה בולט במיוחד דווקא לא ב"פנתר השחור" אלא בתפקיד המשני שלו ב"זהב של נורמן", שם ספייק לי ליהק אותו פלוס-מינוס כמשיח עלי אדמות: תפקיד טרחני של "קולו של דור" שתמיד צודק ותמיד יודע על מה הוא מדבר ותפקיד שבידיים של כל אחד אוחר דורש סטירה מצלצלת. אבל בוזמן גורם לזה לעבוד איכשהו. כמשיח בעיני חבריו הוא מצליח להיות גם כזה שמצדיק את התואר אבל גם כזה שרואים שהוא בכל זאת אנושי.

לכן, כנראה, הוא הצליח מהר מאוד להפוך למשהו שהרבה שחקנים וכוכבי קולנוע מתאמצים כל חייהם – לסמל. אולי לא עבור קהל ישראלי (למרות שאני בטוח שגם), אבל ההספדים מפוליטקאים בכירים וכמעט כל התעשייה מראים כמה הוא נגע באנשים למרות שעשה, מבחינה מספרית, מעט מאוד. ואפילו אם הוא היה עושה יותר – כנראה שעדיין כל שאר התפקידים שלו היו תופסים מקום שני לעומת הסרט והתפקיד הנ"ל.

השנה עתיד לצאת בנטפליקס הסרט האחרון שלו, ובשנה הבאה תצא סדרת אנימציה של מארוול שלה תרם את קולו.

פאק.