חודש יוני התברך במלחמה (בתוך מלחמה) ששמה את רובנו בתוך הבית עם אפשרות בעיקר לצפות בסרטים כדי לברוח מהחדשות. אז מה אתם ראיתם בין אזעקה לאזעקה?
בפינה הזו אתם מוזמנים לכתוב על כל סרט שראיתם שלא יצא בשנה האחרונה, כאלה שהיו מעולים, כאלה שהיו גרועים וכאלה שהיו כל כך גרועים שהן טובים.
אמנם לא בין האזעקות
אבל ביום שני האחרון צפיתי שוב באני יודע מה עשית בקיץ האחרון…. יצא טריילר לסרט החדש, ועשה לי חשק לצפות בקלאסיקה
החבובות. (כי שם המשתמש מחייב.)
לא, לא סרט המקור המשמים מהסוונטיז, גם לא החבובות כובשות את מנהטן הנהדר מהאייטיז ואפילו לא שני הסרטים מהעשור הקודם שדורון עף עליהם, אלא פשוט הסדרה עצמה. כמובן שזאת לא הפעם הראשונה שאני צופה בה אז אני לא יודע אם זה נחשב להשלמתי, ומכיוון שהסדרה התחילה בשנת 1976 זה בעצם אומר שכבר כשאני צפיתי בה בגיל 8 היא כבר הייתה ישנה, אבל לא נראה לי שרוב מי שצופה בה קולט בכלל עד כמה היא מקדימה את זמנה עד היום, אם לא בהומור ובשירים אז בפירוש בטכניקה ובכושר ההמצאה.
Sister midnight
לא יודעת מאיפה בא הסרט הזה ומה בכלל גרם לי להתחיל לראות אותו, אבל הוא הצחיק אותי נורא בדיוק כשהייתי צריכה את זה ועל כך נתונה לו תודתי הנצחית.
הסיפור הוא על צעירה הודית עניה שמגיעה עם בעלה הטרי לצריף בפרברי עיר גדולה שם היא מגלה אפס כישורים לניהול משק בית וחווה קשיי הסתגלות מובנים לגמרי. וזה עוד לפני שהיא מתחילה להרגיש קצת מוזר…
מוזר לגמרי ומצחיק ממש.
לא עדכנתי פעם קודמת אז זה הספק של חודשיים:
חשמלית ושמה תשוקה:
אחרי הצפייה בדקתי וראיתי שכמו ששיערתי הוא מבוסס על מחזה, וזה מאוד ברור מכל האספקטים של הסרט- הצילום, הסט, הדיאלוגים. כל השחקנים מעולים: אהבתי שויויאן לי משחקת הרבה יותר תיאטרלית מהשאר, כי זה התאים לדמות שלה, במיוחד ביחס לדמות של קים מאלדן שהרבה יותר מאופקת (ועושה זו בצורה מעולה). מרלון ברנדו גם מעולה, בדמות הפכפכה, מפחידה וממגנטת. וקארל מאלדן, שהוא בעצם ג'ון סי ריילי בשחור לבן, גם טוב. העלילה מעולה ומפתיעה וברור למה זו נהייתה קלאסיקה.
תנאים של חיבה:
סרט ממש טוב, כל השחקנים מעולים (דברה ווינגר ושרלי מקליין מובילות את הסרט בצורה מופתית, וג'ק ניקולסון זורח) הדמויות כתובות כפגומות ומורכבות וכך גם האינטרקציות ביניהם. תסריט חזק שבנוי על הדמויות, מהסצנה הראשונה המעולה ועד המערכה האחרונה שהיא קצת מלודרמטית מדי, אבל עדיין עובדת.
שומרי האגדות:
סרט שלא ידעתי שקיים, ומאוד שמח שהשלמתי. מהנה, עלילה זורמת, ואהבתי את הקונספט של האגדות השונות. סרט חמוד ומבדר.
משימה בלתי אפשרית 6+7:
אקשן משובח, צילום טוב, סה"כ סרטים מבדרים מאוד, למרות שקצת ארוכים מדי.
מר וגברת סמית:
אקשן גנרי אך מהנה, לא סרט חכם במיוחד אבל כיפי מאוד לצפייה. האמת היא שהיחסים בין ג'ון וג'יין, שהיו החלק הכי טוב בסרט, הרבה יותר עניין אותי מאשר האקשן. כל אינטרקציה שלהם על המסך הייתה כיפית.
הדרך לאל דוראדו:
סה"כ בסדר, לא משהו מיוחד, כן מהנה בסך הכל אבל סובל מהשוואה לסרטים שדומים לו וטובים ממנו. המוזיקה לא משהו, שזה הפתיע אותי. אבל הבדיחות עובדות והסרט כן מצחיק. וצ'ל דמות מעולה.
טיסה נעימה:
חלק מהבדיחות טובות, חלק לא, חלק אני מניח שעברו לי מעל הראש. חלקיו הטובים של הסרט עדיין מחזיקים, אבל לדעתי הוא קצת מוערך יתר על המידה.
יאי ההזדמנות החודשית לחפור
אז היו בהחלט הרבה סרטים.
The Queen of Spades
עיבוד בריטי לפושקין משנות ה-40. הרבה סטייל, מגניב למדי.
Rear Window
אני מבין שאני במיעוט ניכר פה, אבל לא עפתי. ודוקא דברים אחרים של היצ'קוק סך הכל אהבתי. אבל פשוט כל מה שקורה בסרט זה ליטרלי הדבר הראשון שכולם מניחים שקורה – כולל הדמויות עצמן, אז זה לא שהבעיה היא שאני למוד מותחנים ויודע לצפות לדברים שאז היו הפתעה. מהרגע הראשון שהתעלומה מתחילה הגיבור חושב שהשכן רצח את אישתו. והשכן אכן רצח את אישתו. זהו. יש דמות מיותרת לגמרי של שוטר שכל מה שהוא עושה זה לנסות לספק תירוצים ללמה השכן בעצם לא רצח את אישתו, וזה היה יכול להיות טוויסט מצחיק אם זה הכל היה באמת נכון, אבל בסופו של דבר הגיבור לא משתכנע, אנחנו לא משתכנעים, וכל התירוצים מרגישים כמו "אוקי איך אנחנו ממלאים שעתיים של סרט אחרי שהכל ברור לכולם מיד".
טרילוגיית The Human Condition
וואו וואו וואו. עם כל הכבוד לקורוסאווה, אני Team Kobayashi. (וכן כן ראיתי את סרטון השאלות והתשובות ואני מסכים שלא צריך לבחור כל הזמן בין דברים, אפשר לאהוב את שניהם.) זה לא בדיוק פשוט לצפייה, עשר שעות על יפני שמנסה באופן נואש להשאר בן אדם תחת המשטר היפני הפשיסטי במלחמת העולם ה-2. זה מדכא רצח, אבל אני לא יכול להפסיק להמליץ על זה מאז שראיתי את הסרטים האלה. זה ממש א"ב של הומניזם. (האם זה נוגע בעצב חשוף מסוים לאור מצב פוליטי מסוים? אולי.)
The Beast
סרט מד"ב מוזר משהו, אבל בגדול אהבתי. יש משהו מאוד מגניב בחוויה שבהתחלה אני צופה בסרט ולא מבין כלום, הכל זה איזה סוריאליזם לא קוהרנטי, אבל בשלב כלשהו אני עולה על הפואנטה והכל מסתדר יפה ויש הסבר ברור לכל מה שקורה וקרה על המסך. (קרדיט לחבר טוב שצפה איתי, שעלה על הפואנטה לפני, אם כי אני מעריך שבסוף הייתי מבין גם לבד.)
The Handmaiden
סרט קוריאני נוטף סטייל של פארק צ'אן-ווק, הלא הוא הבמאי של Oldboy. מצאתי את עצמי מריע להשמדת ספרים, שזאת הייתה תחושה מאוד מאוד מוזרה ולא נוחה.
The Crime Is Mine
קומדיה צרפתית חמודה מאוד.
Breathless
אולי זה שוב בעיה שלי, אבל לא מאוד התחברתי. סחטיין על החידוש בשימוש ב-jump cuts והכל, אבל אם האווירה אמורה להיות "פושע דביל עושה שטויות בפריז", אז לשים עליו שהוא הרג שוטר, ולא סתם איזה פריצה לגנוב תכשיטים, זה ממש כבד מדי. אבל עד שכבר נכנסתי לאווירה והסרט התחיל לעבוד לי, הגיע הסיום עם עודף הפאתוס, שגם לא הרגשתי שהוא מוצדק עבור אף אחת מהדמויות בסרט ולא קשור לכלום.
Faster, Pussycat! Kill! Kill!
טוב אממ מה אני אגיד, אני בהחלט רואה את טרנטינו מזיל ריר על הסרט הזה. ראוי גם לציון שהרבה דברים הרגישו כמו קלישאות של סרטי סלאשר אבל הסרט הזה הגיע ממש הרבה לפני שסרטי סלאשר היו דבר. אבל המשחק של כל המעורבים… אלוהים שישמור.
פה התחילה המלחמה עם איראן, כשאחרי הסרט לעיל בדיוק התכוונתי ללכת לישון ואז נהיה שמח. אז אעתיק את מה שפרסמתי בפוסט "מה ראיתם השבוע" ב"דגים והגיגים". (עד כדי זה ששלושה מהסרטים הם מהשנה, אז הם לא מועתקים לפה, תצטרכו ללכת לפוסט בפייסבוק ולגלות!)
Strays
הדבר הראשון, והמפגר ביותר ברשימה, הוא מה שעזר לי להעביר את הזמן בזמן שהמטוס של בת הזוג פרסס לו מעל שמי טורקיה בדרכו ללא ברור איפה (איטליה, בסוף).
סרט מטופש מאוד ללא ספק, אבל וואלה צחקתי.
His Girl Friday
קצת עולים רמה. הבנתי שבעצם לא ראיתי שום קומדיית screwball מהקלאסיות פרופר, רק כל מיני דברים שהם "בהשראת" או "מחיים את הז'אנר בשנים אחרי תור הזהב שלו". בהחלט אחלה סרט.
My Name Is Nobody
מערבון ספגטי קומי. הופעה מעולה של טרנס היל והרבה סצנות נפלאות. מצד שני, העלילה קצת לא קוהרנטית בלי באמת הצדקה. לפעמים אנשים יורים אחד על השני, וכזה, למה? מה קרה? מה יש לכם זה נגד זה? וזה לא שהעלילה בסופו של דבר כזאת מורכבת, היא סתם מוצגת מוזר.
The Big Gundown
מערבון ספגטי יותר קלאסי, עם לי ואן קליף. 3> כמה קטעים שמזכירים את "הטוב, הרע והמכוער" שיצא שנה לפני, אבל בסדר, למה לא.
To Be or Not to Be
ועוד קומדיית screwball קלאסית. כן, הסצנה שהם מתחבאים במרתף של התיאטרון בזמן הפצצה גרמנית הייתה טיפה טריגרית, אבל בסדר. זה היה חמוד מאוד, אבל אני מודה שהתמהיל בין מתי שזה קומדיה למתי שזה מרגיש כמו סרט מלחמה רציני לא תמיד עבד לי. היו כמה קטעים לטעמי ארוכים מדי שהיו לחלוטין רציניים, וביחס לסרט שהקומדיה שלו היא לא כזאת עדינה ולעתים מאוד מופרכת, זה לא תמיד השתלב לי. עדיין מאוד נהניתי.
Deep Red
עוד ז'אנר שטכנית לא ראיתי ממנו אף סרט עד כה הוא סרטי ג'יאלו. (כי סוספיריה, כך מתברר, לא נחשב.) סרט נוטף סטייל עם מוזיקה מהממת. סצנות הרצח קצת מביכות ממעוף 2025, אבל נסלח.
The Adventures of Buckaroo Banzai Across the 8th Dimension
אבסורדי בצורה הטובה ביותר. הופתעתי לראות כמה דברים שבבירור הועתקו מפה ב"בחזרה לעתיד".
Deep Cover
אין, בריטים יודעים לעשות קומדיות. מזכיר את סגנון הסרטים של כריס מוריס, אם כי בלי הסאטירה הפוליטית.
Shaft
סרט שהוא בעיקר אווירה. אם שואלים מה הפירוש של cool cat, התשובה היא "הסרט הזה". העלילה בנאלית, אבל האווירה מגניבה, והאקשן מוצלח בצורה מפתיעה.
המלחמה המשיכה גם אחרי זה, אבל פה בת הזוג חזרה בטיסות החילוץ הראשונות ונהיה נחמד יותר.
Unicorn Wars
אוקי אולי לא הבחירה הכי טובה בדיעבד, כי הולי פאקינג שיט הסרט הזה עשה לי דיכאון לכמה ימים טובים, ועד עכשיו לפעמים המוח שלי מריץ סצנות משם ועושה לעצמו רע כי למה לא באמת מוח. עכשיו, כן, יש בו קטעים שהם קצת פורנו דיכאון מכוון, לפעמים בצורה מוגזמת. כשמפרקים את סיפור הרקע של האחים, נדחפו של קצת יותר מדי קלישאות ביחד וזה מוגזם בצורה שאולי אמורה אפילו להיות קומית. אפשר גם להתקטנן על בניית העולם ועל זה שנראה שכל הצבא שלהם הוא בערך מחנה אימונים אחד. אבל, בסדר, זה לא אמור להיות ריאליסטי. זה עדיין סרט מצוין.
ברמה האישית, אני חושב שחלק מהסיבה שהסרט הזה עשה לי רע היא שה-love language שלי כוללת הרבה חמידות מצועצעת ושיתוף סרטונים של asamimichan, אז זאת הייתה ממש התקפה על הבטן הרכה.
The Private Life of Sherlock Holmes
סרט מאוד חמוד, ולהגיד ממש כמעט מפורשות ששרלוק הולמס הוא הומו (או לפחות בי) ב-1970 זה ראוי להערכה. כן, זה טכנית לא לגמרי 100% מפורש, ובילי ויילדר אפילו אמר שהוא מצטער שהוא לא אמר את זה עוד יותר במפורש, ועדיין.
ספינת הקרב פוטמקין
סוף כל סוף השלמתי את זה. כן, זה סרט שנבנה להיות סרט פרופגנדה, אבל זה עדיין סרט טוב. כן, הוא לא לגמרי מדויק היסטורית, אבל תכלס הוא מספיק מדויק היסטורית. אם כבר, חוסר הדיוק המרכזי שלו הוא זה שהוא מסתיים on a high note ולא ממשיך עם איך שכל העסק נגמר.
Singin' in the Rain
נצפה במסגרת אתגר הקיץ, את הדעה המאוכזבת שלי אפשר למצוא בכתבה הרלוונטית.
גנבי האופניים
הסרט הראשון שראיתי מתנועת הנאו-ריאליזם האיטלקי. סרט טוב ומדכא משהו.
It's a Wonderful Life
אני לא יודע איך הצלחתי, אבל באמת שלא ידעתי כלום על הסרט לפני שראיתי אותו. ליטרלי לא ידעתי אפילו שזה סרט חג מולד. היה מאוד כיף והולסום.
Foxy Brown
עוד בסדרת "הבולשיט שטרנטינו מעתיק". זה היה… סביר מינוס. הרבה אלמנטים עלילתיים מיותרים שלא הולכים לשום מקום, ורוב השחקנים משחקים די רע, כולל, עם כל הכבוד, פם גריר עצמה.
Anand
להפתעתי המסוימת גיליתי שלא ראיתי ליטרלי אף סרט הודי. אז אחרי קצת בירורים החלטתי שזו נקודת כניסה טובה. סרט די מקסים ומרגש. איך שהסרט עושה שירים מצחיק וקצת מוזר, כי השירה עצמה דיאגטית, אבל המוזיקה המלווה אותה לא. כולל, באופן ביזארי, בסצנה אחת בה הגיבור שר ומנגן על פסנתר, אבל שומעים רק את השירה שלו והמוזיקה המלווה *אינה* נגינה על פסנתר.
כמו כן, הסרט נפתח בשורה "הסרט מוקדש לבומביי", אבל בפועל כמעט לא רואים את העיר בסרט, אז זאת הקדשה קצת מוזרה.
כמה השלמות
STILL – סה"כ סרט דוקומנטרי מוצלח ומעניין על מייקל ג'יי. פוקס. אבל משהו הרגיש לי מוזר בבחירה להשתמש גם בקטעי ארכיון וגם בקטעים חדשים שבוימו עם שחקן (שלא רואים את הפרצוף שלו). כל אחת היא דרך לגיטימית לספר את סיפור חייו של מישהו, אבל השילוב ביניהם קצת מרגיש כמו רמאות.
טרילוגיית "רחוב הפחד" בנטפליקס – יודעים מה היה קורה אם נטפליקס היו מנסים לעשות גרסאות משלהם לסרטים כמו "צעקה", "יום שישי ה-13" ו"המכשפה"? היו יוצאות גרסאות גרועות, משעממות ומשוחקות באופן איום של "צעקה", "יום שישי ה-13" ו"המכשפה". הלם, אני יודע.
זרים על הרכבת – סרט שראיתי לראשונה מזמן ולא זכרתי הרבה, אז מתייחס לזה כמו השלמה. ונו, זה היצ'קוק, כמובן שזה מדהים. סצינת השיא שמתרחשת בקרוסלת סוסים היא כנראה הדבר הכי טוב שראיתי החודש. לא סתם הוא אחד הגדולים.
קלאסיקות מאי
החודש התחיל עם סרט קצר בשם "סיפור קצר" של בי גאן, הבמאי הסיני שהוציא סרט חדש ומדובר בקאן השנה ("Resurrection"). זה סרט מהפנט ועשוי נהדר, עם בחירות בימוי וסינמטוגרפיה ממש מאגניבות יחסית לסרט כל כך קצר. יש משחקים כיפיים ויצירתיים עם פרספקטיבה שלא רואים מספיק מהם בסרטים באורך מלא.
לא ממש הבנתי עד הסוף מה העלילה – כביכול זה על חתול נטוש שיוצא למסע חיפוש אחר התשובה לשאלה "מה הדבר היקר ביותר בעולם" דרך מספר דמויות אקסצנטריות – אבל זה לא ממש משנה. יותר חשוב איך זה גרם לי להרגיש, וזאת בהחלט הייתה חוויה מעניינת. לפי הסיפור, בי גאן עשה את הסרט הזה עקב תרומה עם בקשה לעשות 'סרט על חתול'. אם זו התשובה שלו, הפילמוגרפיה שלו בטח מרתקת ואני סקרן לחוות אותה.
המשכתי לריווטץ' של אחד הסרטים האהובים עליי, "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש. היה מאוד כיף לחוות אותו באולם קולנוע, ומרגש לחוות אותו שוב. מדהים אותי איך סרט קטן על נהג משאית שהוא גם משורר בזמנו הפנוי, יכול להוציא ממני תגובה רגשית כל כך חזקה, אבל זה הקסם בסרט היפה הזה.
בצפייה הזאת בלטה לי פרספקטיבה אחרת, שלא חשבתי עליה בפעמים קודמות, והיא עד כמה חיובית מערכת היחסים בין פטרסון ואשתו. בעבר הרגשתי שהיא לא מאוזנת, כנראה בעקבות הדינאמיקה הלא שוויונית ביניהם במהלך הסרט. עכשיו, לעומת זאת, הרגשתי שזה לא שגרתי לראות זוג אוהב ומכיל כמוהם, ובלט עבורי כמה זה רומנטי. מקסים לראות איך ג'רמוש מתאר תמיכה זוגית גם במקרים בהם שני החלקים כה שונים מהותית.
הצפייה הבאה הייתה סרט האנימציה "It's Such a Beautiful Day" שכבר שנים יושב ברשימת הצפייה שלי, ולגמרי בצדק. הסרט הזה ריסק אותי לחלוטין. דרך הסיפור של בחור צעיר שמנסה להתגבר על מצב רפואי מורכב, הסרט מנצל את המדיום באופן מדהים ואפקטיבי כדי לחקור את ההוויה האנושית והשבריריות של החיים שלנו. אני מאוד מתחבר לפורמט העלילתי של הסרט, שמשלב קריינות אותנטית של הדמות הראשית ומציג סוג של 'זרם תודעה' שעוזר להתחבר ולהזדהות עם המצוקות שלו.
אמנם היו לי מספר בעיות עם הדרך בה הסרט בוחר לחלק את עצמו לפרקים והקצב הכללי שלו, אך זאת הייתה חוויה משמעותית ומתגמלת (אם כי חשוב להדגיש שעקב הנושאים הכבדים בהם הסרט עוסק, היא גם לא צפייה פשוטה).
לאחר מכן עשיתי דאבל פיצ'ר מעניין שכלל את "כל הג'אז הזה" עבור אתגר הקיץ של עין הדג, והסרט הקצר האקספרימנטלי "Broadway by Light" שהוא סוג של וידאו ארט על שלטי הניאון של ברודווי. הם היו צמד מוצלח, ותרמו אחד לשני; יש משהו באווירה של הלוקיישן הזה שבא לידי ביטוי באופן ויזואלי בסרט הקצר, ובאופן מילולי יותר דרך העלילה של "כל הג'אז הזה" שמתרחש יותר בחדרים סגורים במקום ברחובות ההומים והמוארים של העיר.
לא מאוד התחברתי לשניהם אבל אין ספק שהם מצליחים לקלוע באופן מדויק לאיך שאני מדמיין את ברודווי וחווה אותה דרך המדיה.
הקלאסיקה האחרונה שהשלמתי החודש היא סרטו האחרון של קובריק, "עיניים עצומות לרווחה". ההקרנה בפילם הייתה נהדרת, אבל לא נהניתי מהסרט הזה כמו שציפיתי. למעשה, הוא היה שונה לחלוטין ממה שחשבתי; בעוד שאני ציפיתי לדרמת משפחה אפלה ונוקבת, רוב הסרט הוא בכלל קומדיית טעויות די משעשעת, על בעל שהמזל שלו פשוט לא מאפשר לו לממש את השאיפות המיניות שלו. בהחלט יש סצנות מותחות ומאיימות במהלכו, אך החוויה הכללית שאני יצאתי איתה היא של סרט מבדר שמלהטט בין מלודרמת הנישואים לבין ההומור השחור שלו (ובהמשך אף חותך לז'אנר אחר לחלוטין).
למרות שזה סרט הזוי לצפייה, יש משהו משכר בווייב הספציפי של העיר עם אווירת חג המולד והרחובות הריקים, וכמובן שתמיד כיף לעקוב אחרי טום קרוז מסתובב בסמטאות. כנראה לא מה שהרוב יקחו מהסרט, ובכל זאת זה היה הדבר הכי מושך בו מבחינתי. עם ההופעות החזקות והעריכה המוצלחת שמחזקת את הקומדיה, זה בהחלט היה אחד מהסרטים המוזרים ביותר של קובריק שיצא לי לראות.
כמו-כן השלמתי בחודש שעבר את מסכנים שכאלה, שכבר התייחסתי אליו.
והוא היה, כמו שאומרת מירבל אופנהיימר, ממש לא.
כמה דברים שראיתי
21 יום אחרי – צפיתי כהכנה ל(אולי) צפיה עתידית בסרט החדש בסדרה. התסריט די טוב, המשחק טוב יחסית לז'אנר, ואפשר להבין למה זה סרט משפיע – אבל זה אולי הסרט המכוער ביותר שראיתי כבר הרבה זמן. אפשר להבין את המגבלות הטכניות והבחירות האסתטיות שגרמו לשימוש בצילום דיגיטלי זול. אבל זה פשוט נראה כמו סרטון יוטיוב בן 20 שהתארך לכמעט שעתיים. מה שכן, מצחיק להיכנס לביקורת על הסרט כאן באתר ולראות את כל הלכלוכים שאלכס גארלנד ה"נובדי" מקבל שם :)
הסמוראי – ראיתי כחלק מאתגר עין הדג, וכמו שכתבתי בתגובה לאחת התגובות עליו – זה סרט שמצולם נהדר, אלגנטי להפליא, אבל לחלוטין לא הגיוני בתוך הז'אנר שבו הוא לכאורה נעשה (מותחן מערבי). הדרך היחידה ליישב את הסתירה היא לקבל אותו כמה שהוא – סרט סמוראים בצרפתית. ככל שנתתי למחשבה הזו לשקוע יותר, הבלבול של מהסרט הפך לאט לאט להערכה גדולה יותר.
קרול – כחלק מהשלמה של מאה הסרטים של הניו יורק טיימס (אם ספרתי נכון, צפיתי ב-85 מתוכם). אחלה סרט, עם תסריט מעודן ונהדר. ובעיקר מהסרטים האלו שישארו ירוקי-עד, כיוון שהוא מסתכל בביקורתיות, ללא נוסטלגיה, ובצורה מפוכחת על העבר, ועם עשיה קלאסית ומתונה (דומה מאוד, למשל, ל"הכישרון של מר ריפלי" או "מד מן") – וככזה, מתיישן וימשיך להתיישן נהדר. עדיין, לא בטוח אם ראוי למקום בעשרת הסרטים הגדולים של רבע המאה האחרונה.
אחת, שתיים, שלוש – אין דבר שמתיישן יותר מהר מהומור, אפילו אם זה ההומור המבריק של בילי ויילדר. הקצב והאנרגיה של הסרט עדיין עובדים מעולה, אבל מבחינת הנאה, שישים שנה מאוחר יותר, אין מה להשוות לסרטים היותר רציניים של ויילדר (שדרות סאנסט, עדת התביעה או הדירה החצי-קומי). מה שעוד פוגע בו הוא העובדה שהמטרה העיקרית לבדיחות היא התפיסה הקומוניסטית, מה שנראה היום לחלוטין כמו Punching Down לא מאוד רלוונטי.
לסיום, עשיתי גם צפיות חוזרות ב"מולהולנד דרייב" (מבין מה לינץ' מנסה לעשות כאן, אבל לחלוטין לא מבין למה הסרט הזה, שיש לו סצינה מביכה להחריד על כל סצינה מוצלחת, עושה בטופ של סרטי המאה) וצפייה שלישית באדפטיישן (הסרט המבריק ביותר של קאופמן, וראוי למקום שנתתי לו בעשרת סרטי המאה שלי).
אחת, שתיים שלוש צוחק על כולם
הוא מאוד ציני מהבחינה הזו, והוא יודע לצחוק גם על הקפיטליזם המערבי, ובמיוחד על המוכנות של המערב להעלים עין מנאצים בגרמניה. וכשזה בא מוויילדר היהודי שברח מאותם נאצים בגרמניה, זה הומור שחור במיוחד.
נוטינג היל
סרט שרציתי לראות כבר הרבה זמן ורק לפני שבועיים סוף סוף צפיתי בו. הוא מבויים עם פחות 'תנופה' ממה שצפיתי אבל הוא חמוד מאוד והכימיה בין יו גרנט לג'וליה רוברטס מהממת.
השלמות יולי
גוד טיים (2017):
האם נעשה אי פעם סרט יותר A24 מזה? תאורת הניאון, תנועות המצלמה חסרות הפשר, העלילה שנותנת תחושה של התקדמות מתמדת אבל למעשה דורכת במקום. בניגוד לסרטים אחרים (היי ספרינג ברייקרס) הסגנון מתאים הפעם בהחלט לתמה הכללית, ויוצר את תחושת הדחיפות ואווירת הזיית-לילה-עירונית שהיא בסופו של דבר עיקר האופי של הסרט.
בשורה התחתונה סרט נהדר ורוברט פטינסון נהדר והאחים ספדי נהדרים למרות שלא מגיעים לגבהים שיגיעו אליהם אחר כך עם "יהלום לא מלוטש" כשכל העסק הזה יהיה קוהרנטי, מהודק ומוכוון מטרה יותר.
רינגו (1998):
דוגמה טובה ונדירה למדי לסרט שנעשה לו רימייק זהה ובכל זאת שניהם מוצלחים ומוצדקים. למרות שהרימייק שומר על כל קווי העלילה וגם מחקה הרבה ברמת הסצנות, כל אחד מותאם היטב לטון השונה. גם הטון ההוליוודי הקצבי-דרמטי וגם הטון היפני האיטי עובדים היטב, ושניהם סרטים מעולים.
איש הפלדה (2013):
רציתי להשלים לפני הספיידרמן החדש וגיליתי את סרט גיבורי על הכי סתמי שנעשה אי פעם. זאק סניידר אפילו לא היה על מצב "זאק סניידר" מלא (אין סלואו מושן?), ויצר סרט שמצד אחד לא ממש מצדיק את ציון המבקרים הנמוך שלו אבל מצד שני לא משאיר אחריו שום רושם. אב טיפוס למה שתהפוך להיות הבעיה הכללית בסרטי היקום של די סי ז"ל: עלילות מארוול ברצינות תהומית עם אווירת אפוקליפסה ובלי טיפת הומור.
בן חור (1959):
בן חור הוא אחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים, כך שגם מי שלא צפה מעולם (אני של לפני חודש) מכיר לפחות בקווים כלליים את העלילה. את היריבות המרה שמתפתחת בין שני חברי העבר, העברי והרומאי. את ישו. וכמובן.. סצנת הכרכרות.
על הנייר זה נשמע חומר לסיפור אפי נהדר, ולכן היה ממש מאכזב לגלות כמה התסריט הזה חלש בפועל. זה סרט על דרמה בין חברים שאורך יותר משלוש שעות אבל פשוט לא רואה צורך לבנות את הבסיס של החברות הזו, או אפילו להציג אותה כדי שיהיה לנו אכפת. הוא טוען שהיא קיימת ופשוט ממשיך משם כאילו היה חסר לו זמן בשביל הנושא הזניח הזה בתוך הנצח חסר ההצדקה שהוא אורך. וזה עוד היה נסבל עם הסרט לא היה ממשיך להתנהג ככה לכל ארכו, ובכל פעם שמשהו משמעותי מתפתח בקשרים בין דמויות הוא קורה אוף סקרין.
בסופו של דבר מדובר כאן בסרט אפי-היסטורי עם אלפי משתתפים וסצנת הכרכרות שבאמת מחזיקה עד היום. אני לא מתלונן. הוליווד בבקשה בבקשה תחזרו לעשות כאלה, רק אולי תנסו להשקיע טיפ-טיפה יותר בתסריט כי זה קצת מביך.
ספרטקוס (1960):
מוזר, כל כך מוזר שמבין שני סרטים אפיים על רומא העתיקה שיצאו בתוך תקופה די קצרה האחד הפך לשם דבר וסמל קולנועי והשני לנספח בסוף הדירוג של סרטי קובריק, בעוד שלמעשה ספרטקוס עולה על בן חור בכל אספקט אפשרי. יש לו את האפיות והדרמה, אבל גם תסריט מהודק, דמויות מושקעות, פוליטיקה מורכבת ומדוקדקת ומשחק טוב בהרבה. אפילו בכל הנוגע לויזואליה ספרטקוס לוקח בקלות. אין לו סצנה בודדת ברמת הכרכרות, אבל באופן כללי הוא יפה יותר, כשהוא גם מציג קומפוזיציות מוקפדות בהרבה והמון תנועות מצלמה מרשימות. ספרטקוס היה צריך לקבל את המקום של בן חור אבל נו.. לא פלא שהוא הפסיד בקרב הזה.
הקיסר האחרון (1987):
פויי הוא הקיסר האחרון של סין, בתקופת דמדומים. להיות קיסר זה מגניב, להיות אחרון זה מבאס, בייחוד כאשר השינוי קורה בתחילת חייך וממנו ואילך אתה נותר לא כאן ולא שם.
הקיסר האחרון הוא בראש ובראשונה סרט מרשים מאוד ויזואלית ותמטית. הוא לא הצלחה גדולה כשזה נוגע לסיפור האישי-אנושי – פויי לא דמות מעניינת ולמעשה לא ממש מרגיש דמות מלאה – אבל עובד מדהים ככל שזה נוגע לאלגוריה: דמות שמייצגת עולם שהולך ומשתנה, כתר שהופך לריק. אפילו העובדה שפויי לא מרגיש כמו דמות מלאה מסתדרת בתוך המערכת הזו: אדם שגדל כסמל בעל כרחו ולעולם יישאר שבוי בו.
רוקדת בחשכה (2000):
כצופה לארס פון טרייר מתחיל אני כבר יכול לאשר שאכן, כפי שכולם נוהגים לטעון, הבחור מאמין שהעולם הוא מקום ממש מחורבן. מפתיע לגלות כמה הוא פחות החלטי בכל הנוגע לסיבות שגורמות לו להיות כזה, ובעיקר בגישה שלו כלפי האנשים שמאכלסים אותו.
כי ב"דוגוויל" פון טרייר שונא יותר מכול את בני האדם ולא מאמין בשום סדר, ואילו ברוקדת בחשכה הוא מאשים בעיקר את הקפיטליזם ומנגנוני החוק ואוהב את האנשים אהבת אמת, סוריאליסטית כמעט כמו סצנות המיוזיקל שממלאות אותו. אפילו את הדמויות הרעות הוא לא מצליח לראות כרעות באמת ומתעקש לנמק אותן ולמצוא גם בהן אנושיות.
הסיבה העקרית בגללה "רוקדת בחשכה" עובד זו ההופעה הפנומנלית של ביורק, שנושאת על גבה את כל הסרט. היא שרה, היא רוקדת, היא חולמת, היא נעה בין נאיביות ילדותית קסומה לכאב של אם נואשת והיא אומרת כל כך הרבה עם העיניים בסרט על עיוורון. זה סרט טוב אבל הופעה ענקית.
הברך (2021):
כמו כל סרטי נדב לפיד האחרונים שמו של הסרט הולך הרבה לפניו, שערוריה פוליטית הרבה יותר משהוא מוצר תרבותי. לכן הופתעתי עד כמה הוא היה שונה מהסרט שציפיתי שיהיה, או מזה שתיארו המבקרים.
בטון אוטוביוגרפי מובהק לפיד זורק על י', דמותו בסרט, כל תלונה שמבקריו-שונאיו ישליכו עליו: מתנשא, פרובוקטור, מעורער, אובססיבי וצמא לאהבה באופן נואש. הוא ממקם אותו כנבל שמגיע להפר עם שיגיונותיו את שלוותה של קהילה קטנה וחמה בערבה, וספציפית את שגרת חייה של יהלום, דמות סופר סימפטית שי' קצת רוצה לשכב איתה ובעיקר רוצה להיות היא.
ולמרות שי' מאמין באמת ובתמים במערכת הדעות הפוליטית שלו, הסרט ברובו המוחלט לא עוסק בה אלא באופן בו הוא משתגע מהעובדה שכל העניינים האלו מטרידים רק אותו. מכך שכל האנשים שסביבו חיים חיים שלווים יותר ומשפחתיים ואוהבים יותר והם כנראה 'אובייקטיבית' אנשים טובים יותר למרות שמבחינתו הם פאשיסטים ואחראים להמון רע שקורה לאנשים אחרים ופשוט לא איכפת להם והוא היחיד שצועק המלך הוא עירום והם מסתכלים עליו ולא ממש מבינים מה הוא רוצה מהחיים שלהם והוא צודק יותר אבל בסופו של דבר הוא האיש הרע שמגיע ומשבש להם את החיים, ואולי הוא גם קצת מקנא בהם וכבר לא ברור לו מה מוביל למה.
בניכוי כמה סצנות חורקות במערכה השלישית בהן לפיד מתעקש בכל זאת להפנות באופן מגושם את התסריט למניפסטים שלו, ובהתעלמות מהעובדה שהסרט מתעקש לעיתים קרובות להזכיר שהוא "אומנותי!!!", מדובר באחלה סרט נוגע שכל כולו בקשה לאהבה ולחיבוק.
**
בנוסף, שני סרטים שראיתי בשבוע הראשון של אתגר הקיץ (ובמקרה יצאו בסימן "סרטים עם שם גרוע ממש בעברית") אבל בסופו של דבר לא השתתפתי בו כי לא מצאתי יותר מידי מה להגיד עליהם:
אני והחבר'ה (1986):
סטיבן קינג רק בלי האימה. ארבעה חברים יוצאים למסע בעקבות גופה כשלמעשה המסע האמיתי הוא תהליך ההתבגרות המתרחש בליבם פנימה. לכל אחד יש אופי מוגדר וסיפור שונה ויש ביניהם כימיה נהדרת. זה נחמד, זה עובד. היה חסר לי משהו שירים אותו מעל לקלישאה עשויה היטב.
צ'ה צ'ה ממש חלק (2022):
אני ממש ממש מחבב את ז'אנר "סרטי התבגרות חמוווודיייים (על יהודים)" שהתפתח בחצי העשור הקולנועי האחרון, ו"צ'ה צ'ה ממש חלק" (בלאכס… פתאום המתרגמים לא יודעים להמציא שם עברי גנרי?) הוא חבר נוסף של כבוד בסדרת הסרטים מחממי הלב האלו.
בצד הפחות חיובי יש לציין את דקוטה ג'ונסון שהיא שחקנית לא משהו עם כימיה די לא קיימת, אבל זה לא מצליח להרוס את העבודה הטובה שעושים כל השאר.
לאחרונה אני מפחש סרטי אנימה טובים ולא ממש מוצא
אחדד, סרטי אנימה שאינם גיבלי, אקירה, גוסט אין דה של וכל השמות שחוזרים על עצמם. נגיד, יצאו סרטי אנימה טובים השנה? או שבעצם אנימה זה בעיקר סדרות או סרטים שהם בעצם פרק של סדרה.
לא. אנימה זה אנימציה יפנית
זה התרחב לאסתטיקה שלמה אבל במקור משמעות השם זו רק אנימציה מיפן
אני יודע מה זה אנימה הכוונה שלי הייתה שנראה שיוצאות הרבה סדרות אנימה ולא הרבה סרטים.
וכשיוצאים סרטים, לרוב הם בעצם פרק ספיישל של איזו סדרה.
כן, יוצאות יותר סדרות מסרטים
וחלק גדול מהסרטים קשור לסדרות
הנה כמה המלצות לסרטי אנימה
כל הסרטים של סטושי קון
The night is short walk on girl
The Girl Who Leapt Through Time
Dead Leaves
Inu-Oh
Mind Game
Redline
Memories
Pompo the Cinephile
Urusei Yatsura: Beautiful Dreamer
Kite
Project A-Ko
Penguin Highway
The Case of Hana & Alice
Look Back
They Were eleven
Toward the Terra
לא יודע כמה חוזר על עצמו, ומלפני כבר שנתיים אמנם, אבל את סוזומה ראית?
(ל"ת)
השלמות מתחילת השנה
לצערי הפעם אחוז גבוה יחסית של אכזבות, אבל כולם סרטים איכותיים שנהניתי מאספקטים מסויימים בהם, לעיתים מאוד.
צומת מילר – עלילת מאפיה יחסית סטנדרטית עם מוטיבים ספרותיים מודבקים בצורה קצת מאולצת. משחק מעולה, יש כמה רגעים משעשעים, אבל רחוק מלהיות מופתי בעיניי. 7/10
ספוטלייט – עוד אכזבה. לא מסכים עם מי שטוען שהוא מינימליסטי, בעיניי הוא לגמרי פומפוזי ומלא בחשיבות עצמית. 6.5/10
סנדקי טוקיו – ממש משעשע וחמוד! אהבתי. מה שכן, העלילה עצמה מלאה ברגעים מגוחכים וצירופי מקרים בלתי סבירים בצורה קיצונית. 8/10
כחול מושלם – די מטורף לראות סרט מצוייר מהניינטיז שעושה בית ספר באימה סוריאליסטית לכל סדרות המתח של ימינו. לא בהכרח הסגנון שלי, וגם בו יש רגעים מעט מגוחכים, אבל מעריך אותו מאוד. 8/10
שחקנית המילניום – בשלב הזה סטושי קון מעט נמאס עליי. העלילה כרגיל מופרכת, והפעם אין מספיק הברקות קולנועיות בשביל להשכיח את זה. 6.5/10
מלקולם איקס – מאוד מעריך את הבימוי של ספייק לי. מבחינת הסיפור עצמו, הוא לא הצליח להתעלות מעל מחוזות הבנאליה בעיניי, והסרט לא נחקק לי. 7/10
הילדים של מחר – באופן דומה מאוד למלקולם איקס – אלפונסו קוארון הוא במאי מדהים, אבל תסריטאית ועלילתית הסרט לא היה לי מספיק מעניין. 7/10
בו טרביל – איטי, מהורהר, ארטסי אולי קצת מדי לטעמי. לא יכול להתכחש לצילום המושלם. 7/10
שיקגו – קטעים מוזיקליים מרהיבים וכוראוגרפיה מדהימה, עלילה קצת מחורטטת. סך הכול נהניתי. 7.5/10
הטבח, הגנב, אשתו והמאהב – מזעזע, הזוי, מיוחד. שוב צילום (+סט) מושלם. לא אצפה בו שוב. 7.5/10
שיגעון של לילה – הסרט הכי טוב שהשלמתי לאחרונה By far, וכנראה הסקורסזה האהוב עליי. מצליח לפלרטט עם סוריאליזם מבלי ליפול לקיצוניות, מצחיק מאוד, מלא בהברקות קולנועיות. תענוג. 9/10
קצת ישראלי
פעם ב.. אני מתגעגע לארץ ודופק מרתון קטן של סרטים ישראלים, באדיבות screenil (הבינוני מינוס מבחינת מבחר סרטים, אבל זה מה יש ממקום מושבי).
והפעם. -סרט חדש אחד וארבע קלאסיקות.
החדש הוא ״העיר הזאת״ – שהוא אכן כל מה שאמרו עליו. סיפור קלוש עד בלתי קיים, אבל ים סגנון ואוקיינוס של כיף. אחלה סרט כל עוד לא מצפים למשהו profound כמו צ׳יינהטאון או לא יודע מה.
שניים של קישון.
״ארבינקא״ בעיניי מיושן, ראיתי שהוא מזכיר לאנשים את טאטי (שאותו גם אני לא אוהב). כן.. בגדול, מדובר באוסף דאחקות, שחלקן מוצלח, חלקן פחות, ואף אחת מהן לא מתגבשת למשהו מעניין במיוחד. טופול ענק אבל, זה כן.
״השועל בלול התרנגולות״ לעומת זאת, נפלא, בעיקר בגלל שיש בו מטען רגשי שפשוט נעדר לגמרי מ״ארבינקא״ (ומזכיר מן הסתם את ״השוטר אזולאי״). שייקה אופיר הוא לגמרי מגדולי שחקני ישראל בכל הדורות, והמעשייה, גם אם סופה ברור מהשניה הראשונה, מהודקת לחלוטין, ומזכירה את כל מה שהיא צריכה להזכיר – החל מהשטעטל, דרך מעשיות עם איריות, ועד הסאטירה הנוקבת והבלתי מרחמת. כל זה כאמור תחת מעטה הסיפור המאד אישי שעומד במרכז הסיפור. באמת, אחלה סרט.
ואז שני סרטי שנות השמונים על בנות מתבגרות.
הראשון הוא ״נועה בת 17״ שהוא הקלישאה של כל מה שגרוע בקולנוע ישראלי. פלספני על ריק, דברני, קשקשני ובאופן כללי – טמטום מתמשך. אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנים האחרונות.
השני הוא ״הקיץ של אביה״, שהיה בעיקר בסדר כזה. כלומר, זה כן סיפור אישי עם כמה דמויות חביבות, אבל בסופו של דבר, זה גם מאד רזה, וכזה שלא סוגר (ולעיתים אפשר להגיד שגם לא פותח) קצוות.
טוב, ומכיוון שבקלאסיקות עסקינן, ראיתי עוד סרט, דווקא לא ישראלי – faster pussycat, kill , kill. דיברו על יצירת המופת של ז׳אנר האקספלוישטיישן, אז דיברו. בסופו של דבר, מדובר בסרט שהוא רק טיפ טיפה פחות גרוע מאשר ״נועה בת 17״ למעלה, וגם זה בגלל שהוא מ**יין פחות את המוח אבל לא בגלל שיש לו ערך כלשהו.
והסרט האחרון שאפשר להזכיר, הוא starlet שהוא אחד מהראשונים שבסרטי שון בייקר (שלאט לאט הופך להיות הבמאי האהוב עליי בעולם). גם זה כסרטיו המאוחרים יותר, הוא סרט אישי ומצוין על החיים, כזה שבאמת אפשר להאמין בו, וגם בו (כמו ב״פרויקט פלורידה״ או ״אנורה״) יש סוף מצטיין, שמצטיין לא בכך שהוא טוויסט, כי הוא לא ממש, אלא בעיקר בזה שהוא מאיר באור שונה את הדמויות בסרט ואפילו ״סוגר קצוות״ של ממש. לרגישים שבכם, יש בו אשכרה שלוש או ארבע דקות של פורנו אמיתי באמצע, שלמען האמת אני לא בטוח אם היה החלטה תסריטאית נכונה או לא (אבל אני נוטה לחשוב שכן, למען האמת)
הקיץ של אביה פאקינג דיסטופי.
יש תחרות קשה איזו סצנה שם הכי קשה והכי מכמירת לב, אבל סצנת הריצה היא כנראה הכי קורעת לגזרים.
טוב חסכת לי צפיה בנועה בת 17
מצחיק כי ראיתי לא מזמן סרט אחר של אותו במאי בשם "מלכת הכיתה" ואני זוכר אותו כסרט מתבגרים טוב (בימוי מצוין כתיבה סבירה) אבל כאלגוריה (לעם מול ממשל אני חושב) הוא היה מבלבל מאוד. אגב המבקרים שמצאתי לא אהבו את הסרט הזה אם תצליח למצוא את הביקורות הישנות האלו (מצאתי אותם באיזשהו ארכיון) נראה לי שתמצא מה חשבתי עליו רק בטון תוקפני.
נ"ב הקטלוג של דרומה הפקות זמין ב vimeo :
יום באמסטרדם(רק באמריקה הצפונית)
השאר (רק עכשיו הסרטים vimeo ששם זמינים גם בארץ):
נ"ב 2: ישנם כמה סרטים ישראלים שזמינים באמזון ובאפל טווי. לחלק מהם אפשר לגשת רק מארה"ב
הם חיים
טוב לדעת שבעיות שיש לי אם סרטים היום היו קיימות גם אז. יש כאן עבודת אפקטים טובה ומסר טוב אבל זה לא סרט מלא זה סרט קצר שהוארך פי 2. הוא אילו לא נמרח הקצב שלו טוב פשוט כל סצנה לוקחת פי 2 מהזמן שהיא אמורה לקחת (למשל יש סצנת קרב בין שתי דמויות והעריכה שם היא סבבה אבל היא באמת הייתה צריכה לקחת בין 10-15 דקות? לא היא לא), זה פשוט תסריט שנכתב ל 45 דקות שג'ון קרפטר מנסה בכוח להפוך אותו לסרט של שעה וחצי.