עוד חודש בא והולך והקיץ כבר כאן (לפחות לפי המזג אוויר), אבל הקולנוע עובד עם לו״ז משלו ולכן אם אתם כמוני יחס הצפיות שלכם בבית אל מול אולמות הקולנוע לא מאוד מאוזן. במיוחד שלראות 7 סרטים של משימה בלתי אפשרית לוקח זמן.
נראה שהפינה חביבה עליכם ולכן קצת פחות בהרצה, אבל עדיין אם יש לכן הערות והצעות לשיפור, אפשר לכתוב לנו.
בינתיים: מוזמנים לשתף סרטים וסדרות שראיתן החודש, דברים שאהבתן, שנאתן, חיבבתן, לא הבנתן ועוד – כל עוד הם לא מהשנה האחרונה.
למרות שאביעד שמר בקפדנות על פרסום אתגר הלטרבוקסד
בקבוצת הפייסבוק, לא היה לי כוח להגיב כל עוד היא הייתה… אבל עכשיו משהיא נגמרה, ויש את שבועות הבונוס, אני כן אגיד בקצרה ש:
בלקברי – הוא חמוד מאוד, וגיחה נצרכת ביותר של גלן האוורטון לקולנוע – ועדיין טיפה לא ממוצה לחלוטין. בייחוד לנוכח זה שאמנם בכל הנוגע לסמארטפון אכן הסיפור "נגמר" ב-2008, אבל החברה עצמה המשיכה, וכך גם שלושת גיבורי הסרט המשיכו.
לשרוד בסגנון 5+ – גם פה, טיפה ציפיתי לבלאגן מטורף מפוצץ מוחים וקיבלתי סרט חביב מאוד, כן כן, תודה. בדיעבד, חמשת הסיפורים הם יותר מפריעים מאשר מאפשרים. הפרסומאית והפורצים לא באמת מוסיפים משהו לסרט מעבר לגודש. כלומר, אני מבין למה הם שם, אבל הסרט הרבה פחות מבין מה לעשות איתם מאשר עם צמד הסיפורים הראשי.
שני הסרטים הראשונים של מאגי מדוקה – מרשים, מרשים מאוד. כאילו, לא ה"אוונגליון של סדרות נערות קסומות" שהבטיחו לי – אוונגליון היא לא סדרת מיינדפאק, למרות מה שנאמר אליה, אלא פשוט ניתוח פסיכולוגי עמוק מאוד… דבר שהסדרה הזאת קצת לוקה בו לטובת דמויות הרבה יותר חמודות וחביבות. זה בא עם הז'אנר, אני לא מתלונן, אני גם לא חייב עוד אוונגליון, סתם ההשוואה מוזרה לי.
חולייה של הרוחות, טאבו – כן, סבבה, למה לא.
אבל בתכלס אם יש סרט אחד שאני שמח שגיליתי החודש הוא בעיקר מייקי וניקי (שתמונתו נמצאת בקלאסיקות הקודמת). קומדיה עצובה מאוד, ונפלאה.
מכל האיזכורים של בלאק ברי לid softwere
יש לי תוחשה שזה סרט על id software במסווה של סרט על בלאקבארי. אולי הצוות שעבד על הבלאקברי (שעוד בחיים) יעשה סרט "נקמה" ויעשו את ההיפך.
בטוח?
למרות שבבירור תמונת הסיום היא רפרנס לתמונה המפורסמת של צוות איד משנות התשעים, ושהחבר'ה במשרד הישן משחקים "דום" – אני לא חושב.
התזה של "בלאקברי" היא שהחברה כשלה משתי סיבות: אחת, שג'ף שיחק עם הכסף והמניות ברמה כזו שהרשויות האמריקאיות היו חייבות להגיב, והשנייה היא שהם פשוט הכחשו להצלחה של אייפון ונשארו בסטגנציה טכנולוגית.
לפי Masters of Doom, שהוא מעין ביוגרפיה על איד משנת היווצרה ועד אמצע שנות האלפיים, זה היה הקרע בין שלושת החברים שייסדו את החברה אחרי ההצלחה של "דום". ג'ון רומרו טיפח אגו של רוקסטאר, סירב אשכרה לעבוד, וזה עצבן את כולם כל כך עד כדי שהם זרקו אותו מחברה, בעודם מגלים שהדחף הקרייאטיבי שלו הוא זה שבין השאר שם אותם בטופ.
לא היה להם איזה איש עסקים מגלומן – החברה נוהלה, לפחות על פי הספר, במעין שותפות אחים. והם לא היו מפגרים טכנולוגית – ג'ון קרמק היה ונשאר מתכנת גאון ששם את איד בקדמת הטכנולוגיה בכל הקשור למשחקי אקשן.
אז כן, מעבר לסיפור עלייה ונפילה של אנשים מבריקים וצעירים (למרות שאיד עדיין קיימת תחת בת'סדה), אין פה ממש קשר. אבל אני בהחלט אשמח לסרט או סדרה על איד.
לא צפיתי בשני הסרטים הראשונים של מאדוקה
אבל כן צפיתי בסדרה (להבנתי שני הסרטים הראשונים מעבדים מחדש את 12 הפרקים) וגם בסרט השלישי, שהוא כבר בגדר המשך לסיפור, ולמרות שזה היה לפני יותר מעשור אני זוכר אותו מאוד לטובה, עם סיפור מפותל ומעניין שגם מעמיק חלק מהדמויות. הבנתי שסרט רביעי אמור לצאת בסוף השנה.
ומחזק את האהבה למייקי וניקי, גם אני מאוד שמחתי לגלות את הסרט המחוספס והמרגש הזה.
התאהבתי ב"מייקי וניקי"
(שבמקרה גם אני ראיתי לראשונה השנה)
הבימוי החד והממוקד של איליין מיי, שתי ההופעות המעולות, הגועל נפש הפלורסנטי הבלתי מתפשר של הבר שהם יושבים בו (שבא לומר, זה מקום לאנשים שהצורך היחיד שלהם הוא להכניס לגוף מספיק אלכוהול).
אבל בעיקר תסריט באמת מעולה, שעושה משהו שכמעט לא רואים בסרטים: הוא לא מפענח עד הסוף למה הדמות הראשית בוחרת להתנהג כמו שהיא מתנהגת, אבל נותן לך מספיק חומר כדי להעלות השערות ולהתווכח עם עצמך.
למרות שראיתי סרטים שכתוב להם בשנה 2024 אני לא מחשיבה אותם לפינה הזאת
אבל מעבר אליהם ראיתי עוד שני סרטים
בת הים הקטנה 3: ההתחלה של אריאל – תמיד תהיתם איך פלאונדר ואריאל חברים? מה קרה לאמא של אריאל? למה יש קונצרט בתחילת הסרט? גם אני לא. אבל לפעמים אני במסע להשלים דברים מאוד ספציפים, וזה אכן היה דבר שיצרו.
צייד הצבאים – אני מבינה שזה קלאסיקה על זמנית, ואיזה יופי יש לכריסטופר ווקן אוסקר, אבל לא נהנתי. עריכה מאוד מוזרה, עלילה שכמעט לא קיימת, שחקנים טובים ובעיקר צפיה שברובה חשבתי ״מה לעזזל״. אבל היי, סרט למחוק מרשימת הצפיה אני מניחה.
הכחשה 2016
סיפור מאבקה של חוקרת שואה מול מכחיש השואה הנודע דייוויד אירווינג ימש
הסרט בעל חשיבות אמירתית אבל נטול חשיבות קולנועית. העשיה שלו צפויה ונעה בגבולות השגרה, יומיים לאחר הצפייה כבר שכחתי את הסרט. לשבחו של הסרט יאמר שהוא מצולם ומבויים כסרט מראשית שנות האלפיים למרות שהוא מ2016
אנסמבל השחקנים המרשים מעורר הנאה – בכל זאת שחקנים בריטים – אך דווקא הגיבורה הראשית, רייצ'ל וייס, מאכזבת כאשר רמת המשחק שלה בולטת לרעה למול שאר חבריה (לדעתי, זה נגרם בין השאר בשל הצורך שלה לשחק אמריקאית וההבדלים בין התרבויות כאשר נתמכים על ידי יכול משחק בינונית, – צורמים)
מלאכים בשמי ברלין 1987
אני מבין שאר על זה צריך לנדות אותי מכל פורום של חובבי קולנוע, אבל הסרט שיעמם אותי למוות. תסריט פילוסופי מזויף עם קריינות איטית וכאילו עמוקה בשילוב תרגום די גרוע.. אחרי כמה ימים הבנתי שהרצון שלי לסיים את הסרט הוא עם אותה תשוקה לקראת בגרות במתמטיקה, לא יודע מה איתכם אבל אני לא צופה בסרטים בשביל לסבול.
באופן כללי וים ונדרס.. משהו שם לא עובד איתי.
פריז טקסס, ימים מושלמים, לא נהנתי משום סרט שלו עד כה. אבל לך תדע, אולי צריך לנסות שוב עוד 30 שנה
במעבר חד לעבר—-
הכוורן 2024
מכיוון שיש באתר אהדה כלפי הסרט, ראיתי אותו. ומה אומר? הרבה זמן לא ראיתי מוצר כה מטומטם, מכוער ועצלני.
אוקי, אתם אומרים, כולם אומרים שזה סרט מטומטם.. נכון. אבל לא נראה לי שהיוצר התכוון לזה במודע, אין שם את הקריצת עין, את ההבנה השקטה בין הבמאי לצופים, כן יש פומפוזיות, עצלנות תסריטאית שובר גבולות (לדעתי יצאו לצלם עם דראפט ראשון), צילום מכוער ממש עם תאורה בהתאם, פילטר צבע מגוחך של מצלמות DSLR מ2013, משחק שאפילו בי מוביס (…) לא עושים ועוד ועוד.
כן מצאתי את עצמי צוחק, אבל אותו צחוק שמגיע בצפייה ב'החדר'. גיחוך על היצירה ולא ממנה
דיוויד אייר ממשיך את העשיה שלו כיוצר גרוע ממש
קוראים לי טרנטיני 1970
לא יודע איך הגעתי לסרט, אבל נהנתי מכל רגע. סרט מערבונים פארודי שמודע לעצמו, מצחיק ממש עם דמויות אדירות שכיף לראות
ראיתי את הסרט באיכות די נמוכה כך שאפילו לא שמתי לב שהסרט מדובב לאנגלית, אבל הסרט עובד לחלוטין והוא הוציא ממני פרצי צחוק רמים. סרט כיפי 😍
גוט שאבעס וייטנאם 2008 – דוקו
סרט דוקו שעוקב אחרי זוג חבדניקים בבואם להקים בית חבד ראשון בויאטנם. סרט מקסים, מרגש שממש שמחתי לראות. למדתי כל כך הרבה על בתי חבד והקשיים שבהם השלוחים נתקלים. היה מרתק ומרגש
גם אני לא נהניתי ממלאכים בשמי ברלין
הצלחתי לסיים אותו, למרות שהיה ממש קשה לקראת הסוף (באמת היו חייבים לשים שיר שלם של ניק קייב?). יותר מדי איטי ופוסט-מודרני בשבילי.
השלמות מגוונות
שושנה חלוץ מרכזי – לקראת "שלגיה" התחלתי להשלים סרטים בהשתתפות גל גדות, כשבסוף נשאר רק סרט אחד שלה שלא ראיתי והוא הסרט הזה – הסרט הישראלי היחיד שלה – על כדרוגלן שמאפיונר מכריח אותו להצהיר שהוא הומו בתור "עונש חינוכי" (מילים של הסרט). זה לא סרט טוב, והוא מלא בקריקטורות ובדיחות סטריאוטיפיות, אבל פה ושם יש שורה משעשעת.
צפיתי בסרט בפריים וידאו, וזאת בהחלט הייתה חוויה. למשל, דמות המאפיונר, בגילומו של אלי פיניש (שהיה הכי מוצלח כאן בפער) מכונה "כושי" בוקובזה. בכתובויות באנגלית של פריים זה הפך ל Mr. Black Bukovza. מה יהיה עם תרבות הווק הזאת?!
זמר החתונות – חמוד מאוד. געגועיי לימים שבהם אדם סנדלר עשה סרטים טובים.
Re\member– סרט יפני שבמקרה מצאתי בנטפליקס והתגלה כמוצלח. הפרמיס הוא שכמה תלמידי תיכון נתקעים בלולאת זמן, כשכל לילה הם מוצאים את עצמם בשטח בית הספר בזמן שרודפת אחריהם ילדה קריפית ורצחנית. הדרך לשבור את הלולאה היא למצוא ולאחד את חלקי הגופה של מישהו שנרצח בשטח בית הספר לפני הרבה שנים.
אבל זה לא סרט אימה נטו אלא יותר קומדיית אימה שלא לוקחת את עצמה מאוד ברצינות. אחרי עוד לילה שבו הילדה הורגת אותם באכזריות והיום מתחיל מחדש, יש פתאום מונטאז' שלהם מבלים בחוף הים לצלילי שיר קצבי. הסרט מצליח לשלב היטב בין הקטעים האלה והיותר קריפיים, ואני נהניתי.
STILL – סרט תיעודי של אפל על מייקל ג'יי פוקס. סה"כ הוא מוצלח ומעניין וגיליתי לא מעט על השחקן. אבל אני לא בטוח מה דעתי על השילוב של קטעי ארכיון יחד עם קטעי אילוסטרציה מבויימים. אני מבין שזה כנראה יותר מעניין ויזואלית מלהראות ראשים מדברים, אבל משהו בזה הרגיש קצת מוזר.
טרילוגיית הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים" – איכסה וגם פויה. היה משעשע לראות את כל הממים בסביבתם הטבעית, אבל איזו טרילוגיה מחורבנת, אלוהים ישמור. בקושי יש משהו בעלילה להחזיק את תשומת הלב, יש תצוגות משחק מביכות ממש והרבה מהאפקטים ממש לא התיישנו טוב. כל מי שאומר פתאום שבמבט לאחור הם טובים או חש איזו נוטסלגיה כלפיהם משקר לעצמו, מצטער. מעדיף לראות את פרק 9 חמש פעמים ברצף מאשר את אחד הסרטים האלו שוב. שיט-שואו מוחלט מכל בחינה.
נ.ב. קצת מצחיק איך אנאקין הילד הוא חמוד וצ'יל ואחלה סה"כ, ואז מגיע אנאקין של היידן שהוא בכיין סדרתי. הרבה אנשים היו ניצלים אם במקום להיות כזה סלחן כלפיו, אובי וואן היה נותן לו סטירה ושולח אותו לחדר שלו להיות מקורקע לשבוע.
אני לא כל כך מבין את השנאה לאניקיין
הוא ילד שהיו כלפיו ציפיות קיצוניות משתי הצדידים לא מפתיע שהוא נמשך לאנשים שהתייחסו אליו (למראית עין) כבן אדם . אני לא מתפלא שהוא הופך ל"בכיין" למעשה זה מרגיש לי אכזרי לתאר אותו ככזה. למעשה לאניקיין יש מסע דמות יחסית הגיוני בטרילוגיה הזאת ,לא טוב (יש כאן הרבה הסתמכות על התמימות של אניקיין…. ועל התקווה שלמישהו יהיה אכפת מהפוליטיקה בסרטים.. ולא היה אכפת לי) אבל לפחות הבנתי למה הכותבים כיוונו בניגוד לריי שעדיין אין לי מושג מהי האישיות שלה חוץ מ 1. מה הכותב של כל סרט רצה שההורים של ריי ייצגו (שהיה חשוב למוטיבציה פנימית של ריי ול……………. כמה שטותי ההתעסקות בזה נהיית מאחרוני הג'די והלאה) 2. אילו פעולות הכותב רצה שריי תעשה כדי להניע את העלילה קדימה. מה שהופך אותה לדמות קרטון שמתאימה את עצמה למה שהסרט רוצה להיות באותו רגע ולא הרבה מעבר לזה, מה שלפחות אניקיין לא מתאים לזה ב 100% ויש לו טיפה אישיות שנשמרת מסרט לסרט.
אנאקין אכן בכיין כשהוא מתבגר ודווקא כשמצבו די בסדר, בניגוד לילד המגניב שהוא היה כעבד ובן שפחה. אבל גם הארי פוטר עובר התעללות רגשית מינקות והוא ילד ממש בסדר בשני הספרים הראשונים, ומתחיל להיות בעייתי בספרים 3-4 ובכיין איום ונורא בספר 5… כי זה דווקא קטע אמין של איך עובדת טראומה בילדות. לפעמים, כל עוד הילד נמצא בתוך הסיטואציה האלימה המתמשכת הוא במצב הישרדותי וסבבה עם כל מה שקורה, ולפעמים אפילו עם מוטיבציה גבוהה יותר להיות מקסים וחכם, בדיוק בשביל הרגע שמישהו יציל אותו- אובי וואן קנובי, האגריד, לא משנה.
דווקא אחרי שהילד יצא מהסיטואציה האלימה ואפילו עברו כמה שנים, והוא מרגיש טוב ובטוח והתבסס בעולם בו הוא חי, הוא מתחיל לעכל מה הוא עבר בילדות. כמה דפוק זה היה, מה הוא איבד, הוא נמצא במצב מספיק בטוח כדי להתאבל על החיים והילדות שכבר לא יהיו לו, לרחם על עצמו קצת.
כאן נשאלת השאלה האם הוא יצליח להתאושש ולבחור בחיים ולהוציא את עצמו מהרחמים העצמיים (הארי, אבל הספרים נעצרים רק כשהוא בן 17 ולא ממש סיימנו את ההתבגרות שלו), או שהוא ישקע בהם ויהפוך לאדם בלתי נסבל במקרה הנפוץ, או לאדם אלים שמתנהג רע ומצדיק את עצמו במקרה החריג יותר. שזה מה שאנאקין עושה.
כמובן שיש ילדים שפשוט יפסיקו לתפקד כבר בשלבים הראשונים של ההתעללות המתמשכת, אבל עסקינן ב"ילדים השורדים". אגב, גם דמבלדור מתואר כילד אחלה ומגניב למרות אירועי ילדותו הטראומטיים ומעמדו המנודה, אפילו אולטרה תפקודי, שבגיל 18 מתחרפן ברחמים עצמיים.
זה סיפור שונה מסיפור הגיבור של לוק סקייוקר, שהייתה לו ילדות בסדר גמור ודודים שגידלו אותו באהבה ודאגה, כך נראה, רק שהוא תקוע בפריפריה של היקום עם עתיד כחקלאי. ואז הוא נקרע בפתאומיות מחייו המשמימים וכולי ומגשים את הפוטנציאל האדיר שלו.
אחד הדברים היותר מקוריים בפרסי ג'קסון, שהיא לא סדרה מקורית במיוחד, היה שהגיבור מתחיל בן 12 וכבר עמוק בשלב ההתמודדות עם הרחמים העצמיים. הוא גם היה "שורד פחות טוב" מהארי, יש לו התקפי זעם כל הילדות והסתבכות בקטטות וברור מאוד שרע לו והוא במצוקה (יכול להיות כי המצוקה שלו פחות מחרידה מההתעללות שהארי עבר ואמא שלו היא מרחב בטוח שמאפשר לו להחצין מצוקה), בניגוד להארי, שיודע לחיות מתחת לרדאר וכמו שהוא מעיד על עצמו בספר- הציונים שלו בבית הספר המוגלגי בסדר גמור וגם ההתנהגות. הן הארי והן פרסי מבוססים על ילדים אמיתיים, אבל הם גם ארכיטיפים.
על מי הארי פוטר מבוסס?
(ל"ת)
הארי מבוסס על רולינג עצמה
רולינג התייתמה מאמא שלה בעקבות טרשת נפוצה במהלך גיל ההתבגרות (המחלה התפרצה כשרולינג הייתה בת 12). בהמשך היה לה קשר רעוע עם אבא שלה, היא סיימה קולג' ונסעה לעבוד כמורה לאנגלית בפורטוגל, שם התחתנה עם גבר אלים וברחה חזרה לבריטניה, לאחותה. היא כתבה את הספר בשנים הראשונות אחרי הגירושים. שזה כמה מילים ל"דיכאון".
ברמת הטיפוס שהיא הייתה כילדה, היא הייתה הרמיוני, כלומר תולעת ספרים עם חוש צדק מפותח. אבל היתמות זה הארי.
פרסי ג'קסון מבוסס על בנו הבכור של ריק ריירדן, במובן של לקויות הלמידה ובעיות ההתנהגות, אבל כנראה המצוקה המקורית אחרת….
תמיד חשבתי שהרמיוני היא הדמות שמבוססת על רולינג.
(ל"ת)
הרחבה:
הזכרת גם את הרמיוני אבל הרמיוני היא הדמות היחידה שאני זוכר שרולינג הזכירה שוב ושוב שמבוססת על עצמה, היא אכן אמרה שהסוהרסנים הם האנשה של דיכאון אבל מעולם לא השוותה את עצמה להארי ולכן הייתי בטוח שהיתמות של הארי נוצרה מתוך מוסכמות של סיפורי אגדות.
דווקא לי פרסי זכור כדמות מאוד קלילה עם הרבה מאוד הומור
לא קיבלתי את הרושם שהוא שוקע עמוק ברחמים עצמיים בשום שלב.
זה לפחות מה שאני זוכר מחמשת ספרי פרסי ג׳קסון שקראתי בשנים האחרונות.
לא קליל ממש
כן, סרקסטי ומשתמש בהומור רב. אבל פרסי גם מריר, מפוכח וכועס על האבא הנוטש שלו מהספר הראשון ועד ההכרה וההשלמה עם חוסר תפקודו בספר 5. אפילו מכיר לו תודה מסוימת על שנתן לו אח למחצה. הביקורת שהארי מפתח על העולם סביבו, ואת רובה הוא בכלל מעביר למיקור חוץ להרמיוני, מתחילה בספר 4 אולי. פרסי מבקר את עולם האלים בחריפות כבר בספר 1, ויש לו התקפים של רחמים עצמיים שהוא מכיר היטב ומתמודד איתם.
מה שקורה עם הדמות של הארי פוטר בספר החמישי הוא תוצאה של אירועי סוף הספר הרביעי
אני לא חושב שיש לזה קשר לטראומות ילדות מוקדמות.
גם נער בן 14 שעבר ילדות מצוינת וללא שום טראומה היה נהיה מה שהארי נהיה בספר החמישי אילו היה צריך לעבור את מה שהארי עבר בסוף הספר הרביעי.
לכן זה בא פתאום בספר החמישי בלי שום הכנה בספרים הקודמים, בגלל שזה נטו טראומה מארועי סוף הספר הרביעי.
זו לפחות דעתי.
שאלה:
עד כמה סרט צריך להיות ישן כדי להיחשב לקלאסיקה ולהשתתף בפינה הזאת? אם השלמתי לאחרונה סרט משנת 2023 וממש אהבתי אותו, האם אני יכול לדבר עליו כאן?
כן
(ל"ת)
אז... רק לא אתה?
אמנם כבר כתבתי עליו בדף הסרט שלו, אבל הוא בפירוש שווה התייחסות נוספת, ואמנם טכנית צפיתי בו באפריל ולא במאי, אבל למי אכפת, כי… וואו. פשוט וואו. אז נכון שצפיתי בו בטיסה והוא פשוט סרט טיסה קלאסי, ונכון שהשירות למעריצים הוא חלק גדול מכוח המשיכה שלו, אבל הוא בפירוש עובד גם ברזולוציות של תסריט (מן הסתם כי אחד הכותבים שלו היה וויליאים שייקספיר… בערך,) ושל דמויות, שכולן – כן, כולן, לא רק סידני סוויני – אהיבות עד כאב (שזה לא החיים האמיתיים.) חסרים לנו בעידן אפל וציני כמו שלנו יותר יצירות טובות לב וסימפטיות שרק רוצות לעשות טוב על הנשמה כמו רק לא אתה או, נניח, אם רוצים (ורוצים) לדבר גם על סדרות טלוויזיה, משפחה מודרנית. לשמחתי ההשפעה הטובה והמיטיבה של הסרט הזה נשארה איתי כמה ימים טובים אחרי הסרט הזה, גם אחרי שהייתי חולה לשלושה ימים. (וזה לא כיף להיות חולה בחו"ל. סיפור אחר.)
אה כן, באותה טיסה השלמתי גם את הספיישל האחרון של סאות' פארק שעדיין לא ראיתי עד אז ("לא מתאים לילדים".)
הוא היה… חביב.
חצי מאל תוך הריק +פובידיליה
מסתבר שאני לא מעריץ גדול של גספר נואה. אבל זה מסוג הסרטים הבודדים שאני יכול להגיד שהוא "לא בשבילי" או "לא ראיתי אותו במצב רוח נכון".
על פובידילה הגבתי בדף "תיאורית האפס" כי יש להם את אותו תסריט. ההבדל היחידי שהבחור שמוציא את הדמות הראשית המתבודדת (בתיאורית האפס "הדמויות המתבודדות") הוא ניצול שואה במקום "נער" ,הדמות המתבודדת בפובידילה נמנעת משיחות במקום לחכות לאחת. חוץ מהנקודות האלו הסרטים הם בדיוק אותו הדבר עד לרמת הסצנה. שניהם טובים למרות אבל הם יותר מדי מתמקדים בגברים ,שזה בעייתי כי שניהם על מערכות יחסים וצד אחד במערכת הזאת לא ממש מפותח, וזה פוגע במסר של הסרטים.
צריך חכמת המונים
האם מישהו כאן מכיר אתרים או מקורות (גם אם בתשלום) לפילוח דמוגרפי של צופים על פי סרט (בעיקר למען האמת פילוח גזעי בין לבנים, שחורים, היספאנים וכו׳, אבל גם פילוחים אחרים זה טוב).
אני מצאתי בעיקר את postrak שהוא גם בתשלום וגם (וזאת הבעיה העיקרית) חסר מאד, ואת movio שהוא גם בתשלום ועוד יותר חסר.
אני מניח שיש גם ברדיט וכאלה. בגדול, השאלה העיקרית שאני מנסה לברר (ואם יש למישהו רעיון איך לברר את זה, אודה לו) – היא מהו ומיהו הקהל של סרט שחור ממוצע של חברה כמו ניאון או a24. (למשל the last blackman in san francisco).
אם יש למישהו רעיונות, אודה לו.
השתמשתי ב chat לכמה שניות תראה אם זה עוזר
🔬 1. Nielsen (Gracenote, SVOD Content Ratings, The Gauge)
Website: https://www.nielsen.com
Focus: TV and movie viewership, streaming analytics, audience segments, content ratings across platforms.
Depth: Offers full market share tracking (including Netflix, Hulu, Disney+), demographic breakdown, time-of-day stats, etc.
Used by: Studios, advertisers, analysts.
🧠 2. Gower Street Analytics
Website: https://gower.st
Focus: Global box office forecasting, territory-level performance tracking.
Depth: Uses AI and historical data to forecast future movie revenue.
Used by: Studios for release timing, distributors, exhibition chains.
📈 3. Comscore Movies (Pre/PostTrak Parent)
Website: https://www.comscore.com/Industries/Movies
Focus: Full theatrical lifecycle tracking — attendance, demographics, trailers, marketing effect, international performance.
Depth: Real-time box office updates + custom research studies. Way more comprehensive than PostTrak alone.
📊 4. Ampere Analysis
Website: https://www.ampereanalysis.com
Focus: Streaming and theatrical content trends, investment tracking, commissioning strategies.
Depth: Viewer sentiment + business intelligence across all content types and platforms.
Bonus: Offers content spend vs. performance insights per platform.
🔍 5. Parrot Analytics
Website: https://www.parrotanalytics.com
Focus: Global demand data across streaming and linear TV.
Depth: Tracks actual audience engagement (searches, social media, downloads, etc.), giving a more holistic view of popularity.
Used for: Valuing IPs, identifying hidden hits.
🧪 6. Morning Consult (Movie & Media Polling)
Website: https://morningconsult.com/
Focus: Daily audience tracking via surveys for moviegoers.
Depth: Insight into franchise favorability, marketing reactions, intention to see, etc.
🎞️ 7. Screen Engine/ASI (CinemaScore competitor)
Website: https://www.screenengineasi.com/
Focus: Audience testing, tracking, and focus groups pre/post theatrical release.
Depth: Offers research panels, ad testing, positioning tests—more advanced than simple polling.
שלחתי הודעה עם חיפוש ב chat
יש בה יותר מדי לינקים . בגדול אתה יכול לשאול כל מודל שפה את השאלה הזאת (מצא לי אתרים דומים ל… אך יותר מעמיקים).
לורנס איש ערב:
ניסיון שני שלי אחרי בערך 7-10 שנים מאז שכשלתי לסיים אותו. הפתעה אדירה, אפוס היסטורי של כמעט 4 שעות כמו שלא יודעים לעשות היום. מצטער אבל איפה הסרט הזה שלא רואה ממטר את הברוטליסט. והוכחה ניצחת לכך שהוליווד ממחזרת פרצופים של שחקנים, כמו לדוגמה רוברט רדפורד ובראד פיט אז לדוגמה במקרה הזה: פיטר אוטול וניל מקדונו (אחים לנשק, איש הפח…) וקארי אלווס (הנסיכה הקסומה). אפשר לפרק לשניים/שלושה חלקיפ אבל באמת שהכל סוחף והדיאלוגים מעולים. ובונוס קטן, סוף סוף יש לי פרצוף לשייך לרחוב אלנבי ועכשיו אני יודע באיזה הפקות ענק היה מעורב סם שפיגל
סרט נהדר
לורנס איש ערב הוא גם אבא של ספרי חולית,
ושל כלל מורשת הפנטזיה והמד"ב אחריהם,
(כמו גם אב ישיר של כל סדרת "זרה", כולל האונס וכולל הכול)
והפסד צורב של הציונות לממלכה ההאשמית בשנות ה-50 וה-60. לא הצלחנו להכניס את היחסים האמיתיים לחלוטין שהיו ללורנס עם חיים ויצמן, והסכם השלום שחתם ויצמן עם המלך פייסל.
וגם לא הצלחנו לייצר אפוס שווה ערך עם אקסודוס שיצא שנה קודם.
חודש בסימן בילי וויילדר
אחרי שבחודש שעבר ראיתי את Double Indemnity ו-The Apartment, התאהבתי בבילי ווילדר והלכתי להשלים את הפילמוגרפיה שלו. אז להשלים הכל ייקח עוד זמן, אבל נעשתה עבודה מכובדת.
Sunset Boulevard
מושלם, עם סצנת סיום שהעבירה בי צמרמורת.
One, Two, Three
קומדיה מאוד מהירה וקצבית על המלחמה הקרה, שלא מאוד אוהבת לא את המזרח ולא את המערב. עוזר לדעת שווילדר היה יהודי שחי בגרמניה וברח בעקבות עליית הנאצים – אז הבדיחות על הנאצים לשעבר שחיים להם את חייהם במערב גרמניה הן מאוד שחורות.
The Fortune Cookie
משום מה פחות אוהבים את הסרט הזה, אבל אני ממש אהבתי אותו. עוד קומדיה שחורה למדי אבל גם עם הרבה לב.
Witness for the Prosecution
רוב הסרט הייתי בתחושה של "אוקי זה חביב כזה", אבל הסוף – וואו, איזה סוף.
Sabrina
חביב בסך הכל, אבל הפחות מוצלח מבין סרטי וויילדר שראיתי עד כה.
Ace in the Hole
באופן מפתיע לוויילדר, סרט ממש ממש ציני. מצחיק היה לקרוא ביקורות מהתקופה, שמתלוננות שוויילדר מוציא שם רע למקצוע העיתונות המכובד, ושוודאי ניצול כה ציני של טרגדיה אנושית הוא בלתי אפשרי באמריקה. הו ילדי קיץ תמימים. בימינו, העובדה שהגיבור בכל זאת מפתח סוג של מצפון בשלב כלשהו הופכת את הסרט לעוד יחסית אופטימי.
The Lost Weekend
היה מאוד מעניין לראות סגנון כזה של סרט יוצא מהוליווד של שנות ה-40 – סרט כמעט בלי עלילה, פשוט "כמה ימים בחיי הדמות". אולי לא מפתיע שזה זכה גם ב-Grand Prix בקאן.
עד כאן וויילדר.
Top Secret!
הסרט הראשון של ואל קילמר! קומדיה מאוד מטופשת על המלחמה הקרה, בערך, אם כי הסרט לא מאוד מצליח להבדיל בין מזרח גרמניה לגרמניה הנאצית. מודה שזה מרגיש כמו פחות ביקורת נוקבת על מזרח גרמניה ויותר כמו סתם עצלנות שנובעת מזה שלכותבים בתכלס היו הרבה יותר בדיחות על נאצים מאשר על קומוניסטים. באיזשהו מקום יש לזה כמעט ערך היסטורי בלהראות איך אמריקאים תפסו את מזרח גרמניה. כך או אחרת, זה סרט מאוד משעשע, ובאמת שזה לא סרט שרוצה או מצפה שמישהו יתעמק יותר מדי ב"מסרים" שלו.
The Post
סרט מאוד סולידי, אבל גם לא הרבה מעבר לזה. עובר את כל התחנות הנדרשות שכזה, ולא כולל שום הפתעות.
Blow Out
סרט על כמה עורכי סאונד הם מגניבים. נראה לי עורכי הסרט ממש התמסטלו מלערוך מלא סצנות שמראות בפירוט חיתוך והדבקה של פילם, יצא להם כמעט ASMR. בסך הכל סרט סבבה, עם סצנת מרדף/מעקב מאוד מוצלחת לקראת הסוף.
Paper Moon
אני תוהה אם זו הדוגמא הראשונה של עלילת ה"מישהו נתקע עם ילדה מעצבנת אבל בסופו של דבר הוא לומד לאהוב אותה והיא נהיית בערך הבת שלו". בכל מקרה, אחלה סרט.
High and Low
וואו וואו וואו הבלוקינג ובניית הפריימים של הסרט הזה זה יצירת מופת. עם זאת, אני מודה שסצנות החקירה האפרוריות באמצע הסרט קצת שעממו אותי. דבר נוסף משעשע הוא שהסרט מוצג בדרך כלל כסרט אנטי קפיטליסטי, וקוראסאווה גם די אמר את זה בעצמו – אבל מאוד בקלות אפשר לפרש אותו כפרו קפיטליסטי, כביקורת על כך שאנשים שמוחים נגד העשירים הם סתם פסיכופטים שונאי עשירים ללא ראיית עולם קוהרנטית, שכל מה שמניע אותם זו שנאה עיוורת.
Harakiri
וואו איזה סרט מושלם. בזמן שאנשים במערב עסוקים בלהשתפך על הו סמוראים, הו כבוד, באים יפנים לפני מעל 60 שנה ואומרים שזה הכל חרטא.
The Insider
אין ספק שהבימוי של מאן מעלה את הסרט הזה כמה רמות. מסרט שיכול היה להיות סתם סרט בנאלי כזה, הוא מקבל איזה מימד אפי ורוחני ממש.
The Great Silence
לא ידעתי המון על הסרט לפני הצפייה, ומודה שהסוף תפס אותי בהפתעה. זה שהכרתי את Django של קרבוצ'י ממקודם בהחלט עזר פה. אז שווה את זה רק בשביל הסוף. עם זאת, הקטע הזה של מערבוני ספגטי של לצלם את כולם מדברים בשפת האם שלהם ואז לדובב ממש עולה על העצבים, ובניגוד לסרטים של לאונה, פה יש דמויות ראשיות שחלקן מדברות במקור אנגלית וחלקן גרמנית, אז בכל גרסא יהיה מעיק. (ואני בכלל ראיתי את הגרסא האיטלקית.)
Le Samouraï
אני תוהה אם מערכת החוק בצרפת של שנות ה-60 באמת עבדה כפי שהסרט הזה מתאר או שזה אמור להיות בכוונה מונפץ וקצת סוריאליסטי (או שזה מונפץ אבל לא בכוונה). כך או אחרת, סרט מעניין, אבל ציפיתי לקצת יותר.
Werewolf By Night
לא מאוד הבנתי למה התלהבו מהסרט הזה. בסדר, אז הוא מסוגנן ובשחור לבן, אבל הוא… לא כזה טוב. חצי ממנו הולך על אקספוזיציה. הוא לא ממש גרוע, והוא סך הכל פחות משעה, אז לא שסבלתי או משהו. אבל בחיי ש"ניסינו משהו קצת שונה" זה לא מספיק, צריך גם אשכרה להצליח.
Duck, You Sucker
הסרט היחיד של לאונה שלא ראיתי, אם לא סופרים את שני סרטי הפפלום המאוד מוקדמים. סרט מעולה שקופץ בין הומור לרצח המוני באופן מעורר השתאות. כן יש פה את הסקסיזם שמאפיין למרבה הצער הרבה מהסרטים של לאונה, אחד משני הגיבורים של הסרט מבצע אונס כמעט מיד על ההתחלה ולא ברור לי מה אנחנו אמורים להסיק עליו מזה. (וההחלטה שהתמה המוזיקלית של הסרט תהיה פשוט לשיר את שם אחת הדמויות היא… מעניינת.)
כנפיים שבורות
הגיחה התקופתית לקלנוע הישראלי. גדלתי בחיפה, אז היה משעשע לראות סצנה ולהגיב ב"אה כן אני יודע איפה זה". פרט לזה, סרט נחמד, אבל ציפיתי ליותר.
Museo
סרט מוצלח ודי עצוב. בהתחלה הוא גורם לך לחשוב שלגיבור יש איזו אידאולוגיה ברורה שמובילה אותו במעשים שלו, אבל בשלב כלשהו מתברר שלא באמת, שהוא פשוט עושה דברים כי הוא לא יוצלח, כי הוא מנסה להיאבק נגד משהו אבל לא ממש יודע איך או אולי אפילו למה.
On the Waterfront
קשה לדבר על הסרט הזה מבלי להתייחס לכך שקאזאן הלשין על חבריו לתעשייה ל-HUAC, ובגדול אין לי שום אהבה אליו בנושא. אבל אם בכל זאת אתעלם מכך, זה סרט מוצלח, אבל גם איכשהו קצת מלודרמטי מדי לטעמי. הכל קצת מוגזם מדי ועם קצת יותר מדי פאתוס. אבל ההופעה של ברנדו מעולה.
השלמות מאי:
גורל ידוע מראש (2014):
פשוט סרט גרוע. מפתה להגיד שהוא גרוע כי כל העסק של המסע בזמן מטומטם לחלוטין, רק שאני מת על מסעות בזמן מטומטמים לחלוטין. הנקודה היא שהוא משעמם למוות. חצי ראשון מרוח על אקספוזיציה שמוגשת בצורה הכי גרועה בספר, וחצי שני על עלילה לא ממש קיימת. כמו כן, לא ברור לי איך הצליחו להוציא משני שחקנים טובים כל כך הופעות משחק מביכות כל כך.
שתיקה (2016):
זה נפלא כמה סקורסזה נהדר גם בסרטים שהם ממש לא "סקורסזה" ואיכשהו חלפו מתחת לרדאר בגלל זה. חוץ ממה שאי אפשר להגזים בכמה מדהים הוא נראה, זה סרט מרתק, מורכב, מעורר מחשבה בדרכו המהוססת והאינטילגנטית, וממשיך ללהטט ולפתח כיוונים גם כשנראה שהוא כבר סיים לומר את כל מה שיש לו.
ובשולי: כל השעה הראשונה הרגישה כמו סיפורי אינקוויזיציה נוצרית רק בהיפוך תפקידים, וזה מתחבר כל כך טוב עם הרעיונות שהסרט מהרהר בהן על האוניברסליות של הדתות אל מול השאיפה שלהן להיות ייחודיות – שזה רק משפר אותו עוד יותר.
הדירה (1960):
אחלה קומדיה רומנטית. אין לי מה להוסיף מעבר.
בארי לינדון (1975):
אני נזהר כאן כי זיהיתי דפוס מסוים בו אני מזלזל בסרטים של קובריק מיד אחרי הצפייה ומעריך אותם הרבה הרבה יותר כאשר עובר זמן (עדיין אפשר לראות כאן באתר את התגובה הפושרת במיוחד שכתבתי אחרי שצפיתי ב"הניצוץ" לראשונה, ורק לאחרונה הבנתי שהוא כנראה סרט האימה האולטימטיבי מבחינתי), אבל קצת התאכזבתי. אין ספק שהסרט הוא הישג אסתטי פנומנלי, כשב"אסתטי" אני מכוון הן לויזואלית ציורי השמן המהממת והן לאסתטיקה התמטית המדויקת והשילוב של כל האריכטיפים המתבקשים. אבל בסופו של דבר זה כנראה הסרט הכי אנמי של קובריק, חסר את הנועזות וההליכה לקצה שתמיד מאפיינת סרטים שלו. קצת כמו המראה שלו, הוא מרגיש מעודן מדי וריק.
הזבוב (1986):
זה סרט שעשוי לחלוטין מחומרים של קאלט ואני לגמרי מבין איך הוא הגיע למעמד שלו, אבל אחרי שאימת גוף גרוטסקית הפכה לחזון נפרץ והתקדמה עוד אי אלו צעדים עם הזמן החולף, קשה לומר שממש זכרתי אותו ביום שאחרי.
אורות הכרך (1931):
כנראה הצ'ארלי צ'פלין האהוב עליי. בכל הסרטים שלו שצפיתי עד היום היתה חסרה לי איזו נקודה רגשית להתחבר אליה ולהזדהות איתה מאחורי כל האקסצנטריות, הסלפסטיק והחרדה מתיעוש וקידמה. אורות הכרך לגמרי מצליח להעמיד מאחורי כל זה אנושיות ולב, ולגרום לי לראשונה לחבב ממש את הנווד.
הצלצול (2002):
אני חושב שהסרט הזה הוא סרט "נקודת פתיחה" מעולה לז'אנר האימה, שכדאי להמליץ לכל מי שלא צפה בסרטי אימה בכלל ורוצה לנסות ולראות אם כל העסק לטעמו. אווירה מצמררת, פיתוח איטי, ג'אמפסקרס במידה, עם טוויסטים נצרכים וסצנות שיא נצרבות. הצליח גם לסקרן אותי לראות את המקור היפני.
בעבור חופן דולרים (1964):
גם כשיריעת הסיפור קטנה יותר באופן משמעותי, סרג'ו לאונה יודע בדיוק מה הוא עושה. סרט נהדר שאמנם לא מגיע לממדים של כל היצירות האפיות שלאונה יעשה אחר כך, אבל גם לא מתיימר. קצר ומעולה.
משפחת טננבאום (2001):
דעתי על ווס אנדרסון, סימטריה קיצונית ורגשות מהונדסים עדיין לא מגובשת לחלוטין עד עצם היום הזה, אבל הסרט הזה בהחלט בצד היותר חיובי של הפילמוגרפיה שלו. עוזרת העובדה שאנדרסון, כנראה חסר עדיין את הניסיון והבטחון שהקריירה העניקה לו, נמצא כאן רק חצי על מצב אנדרסון. אולי כדאי לו לנסות את זה שוב פעם.
קלאסיקות מאי
התחלתי את החודש עם ״מורטל קומבט״, אדפטציה לסדרת משחקי המחשב הברוטאלית שהייתה פחות או יותר מה שציפיתי לקבל. האקשן היה סה״כ אחלה, עם רפרנסים כיפיים למשחקים ובימוי יעיל. הרגשתי שהם רצו להפוך את זה למשהו גרנדיוזי עם בניית עולם מסועפת, כשבפועל באמת לא היה בזה צורך – וזה גם חבל כי הרבה זמן בוזבז על הסט אפ הזה במקום לתת עוד זמן מסך לדמות הנהדרת של הירויוקי סאנדה, למשל.
ככה או ככה, לא מדובר באדפטציה האידיאלית, ובמציאות שבה העיבודים למשחקי מחשב נהיו הרבה יותר איכותיים, קצת מאכזב לראות עוד אחד כל כך ממוצע. אולי הסיקוול יתקן את זה.
אחר כך עשיתי מספר השלמות עבור אתגר קריטריון. הסרט הראשון היה ״צא וראה״, חוויה שקשה לי למצוא את המילים לתאר אותה. זה סרט אכזרי ומעורר חלחלה שהיה לי מאוד קשה להתמיד איתו. הוא מציג את המציאות של מלחמה והסבל לו היא גורמת דרך הפרספקטיבה הספציפית של הדמות הראשית, ועושה שימוש בכל כלי קולנועי שאפשר כדי לבטא זאת: הפסקול הרועש, הצילום עם הקלוז אפים האינטנסיביים וכמובן עיצוב הסאונד האפקטיבי, שמזמן לא חוויתי כמוהו בקולנוע.
ֿזאת לא חוויה שאני יכול להמליץ עליה, אבל זה כנראה הסרט שמציג את זוועות המלחמה בצורה המדויקת ביותר שאני יכול לדמיין ובהחלט אמשיך לחשוב עליו לעוד הרבה זמן.
לאחר מכן המשכתי לסרט ״לפני חצות״, שחותם את הטרילוגיה הרומנטית של לינקלייטר. שמעתי עליו רבות לפני הצפייה שהוא החוליה החלשה מבין הסרטים, ואף על פי שזה נכון, הוא הרבה יותר קרוב לאיכותם של השניים הקודמים משגרמו לי לחשוב, ובהחלט סיום ראוי לסדרת הסרטים.
שמחתי מאוד שנקודת ההתחלה שלו הייתה הפוכה משציפיתי, והסרט ממשיך לכיוון ריאליסטי ומקורקע אף יותר מקודמיו, מה שמאוד מתאים בהתחשב בנסיבות המובילות להתרחשותו בחייהם של הגיבורים. עם זאת, הוא לא מאבד את הקסם ונשאר אחת מתצוגות המשחק והכימיה המוצלחות ביותר שראיתי אי פעם.
אני בספק שטרילוגיה רומנטית כזאת אותנטית וחכמה תקרה שוב – זה באמת מרגיש כמו נס קולנועי.
סיימתי את ההשלמות לאתגר עם ״חייה הכפולים של ורוניק״, סרט נוסף של קישלובסקי שלצערי לא הצלחתי להתחבר אליו. הוא לחלוטין יוצר קולנוע בחסד עם עין מדהימה לאסתטיקה וצבע, והשוטים בסרטיו תמיד מדהימים אותי; בכל זאת, הרגש פשוט לא שם ואני לא מסוגל להתחבר לדמויות. המבנה של הסרט גם הוא לא מסייע לכך, וסיימתי את הצפייה בתחושת החמצה על הפוטנציאל המבוזבז של הקונספט המרתק הזה, והתסכול על כך שזה לא עבד עבורי.
בסוף החודש התרחש פסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב, ויצא לי לראות ארבעה סרטים:
״צופים דוממים״, דוקומנטרי אקספרימנטלי יותר שמציג את החיים בכפר נידח מנקודת מבטם של החיות המאכלסות אותו לצד האנשים השונים, והוא היה משב רוח רענן בז׳אנר. מעבר לכך שזה סרט מהמם עם סינמטוגרפיה עוצרת נשימה, היה מאוד מעניין להקשיב לאמונות השונות של האנשים ולראות את החיים היומיומיים שלהם מפרספקטיבה כזאת, לצד האכזריות האינהרנטית של דו-קיום עם חיות. הוא קצת מחוספס סביב הקצוות אבל לגמרי שווה צפייה.
״אני מרטין פאר״ היה סרט דוקו חמוד ודי סטנדרטי, מהסוג שעושים בדרך כלל על אמנים מפורסמים; הוא לא חידש שום דבר בז׳אנר אבל האישיות החביבה והחיננית של מושא הסרט הופכת את הצפייה להרבה יותר מהנה.
למרות שהנציגות של ה׳מומחים׳ לא מאוד הרשימה, העריכה הנבונה והבימוי המוקפד מסייעים להתגבר על התוכן המוסף החלש וליצור דוקומנטרי משעשע, שמסייע להבין למה היוצר הזה כה חשוב למדיום הצילום בו הוא עובד.
״ֿפלמינגו: חיים אחרי המטאוריט״ היה סרט טבע תיעודי מהפנט על מחזור החיים של הפלמינגו הקאריביים והמאבק ההישרדותי שלהם בצל ההתחממות הגלובלית והשינויים האקלימיים. בניגוד לסרטים השכיחים של נשיונל ג׳יאוגרפיק ודומיהם, היה כאן חזון מאוד ספציפי שבא לידי ביטוי בבימוי, בפסקול ואפילו בדרך בה הסרט ערוך. אלה שינויים מינוריים אבל משמעותיים, שהופכים את היצירה הזאת לייחודית בז׳אנר.
בדיעבד הייתי שמח לקריינות יותר רהוטה או לקצב מהודק יותר עבור ההתקדמות ה׳נראטיבית׳, אך בסופו של דבר זאת הייתה חוויה מדהימה על המסך הגדול. וסצנה אחת ספציפית שבכלל לא מערבת את הפלמינגו, אלא מפגש מותח בין ציפור ותנין, הייתה שווה את מחיר הכרטיס לבדה.
הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל היה ״הבית הוא האוקיינוס״, סרט שעוקב במשך כ-8 שנים אחר משפחת אקטיביסטיים סביבתיים שמורכבת משני ההורים וששת ילדיהם שחיים ביחד על ספינה אחת קטנה המפליגה סביב העולם. מצד אחד מדובר על קונספט מסקרן ששומר על העניין לאורך הצפייה, והסרט מציג את הדילמות השונות של דרך חיים כזאת באופן מקיף ואובייקטיבי.
מצד שני, עצם ההצגה הזאת מעלה לשאלה את חוסר ההתמקדות בדילמה האמיתית של הסרט, המאבק של שני הילדים הבכורים על החיים הפרטיים שלהם והצורך שלהם לצאת לדרך חדשה, עם כל המכשולים המוסריים והפיננסיים שעולים מכך. הסרט לא חוקר בנושא הזה מספיק ולא נוגע בעצבים החשופים, כך שהתוצר הסופי מרגיש די בטוח וסטרילי. חבל לי שלא השכילו להעמיק יותר בליבה הרגשית האמיתית של הסיפור המשונה הזה.
"לפני חצות"
לא חושב שהוא החוליה החלשה בטרילוגיה, אני אוהב את הריאליזם שלו יותר מהרומנטיקה המתקתקת מדי של "לפני הזריחה". הוא כנראה פחות טוב מ"לפני השקיעה", אבל זה רק כי מדובר ברף שגבוה מכדי לעמוד בו.
בסופו של דבר שלושת הסרטים טובים ממש, ויוצרים ביחד שלם שגדול מסך חלקיו המעולים מאוד כבר ככה ואולי את הטרילוגיה הכי טובה שנעשתה, לפחות מבחינת השימוש המדויק בקונספט. מההיבט הזה האתגר של "לפני חצות" כיצירה המסכמת היה הגדול מכולם, והעובדה שהוא עמד בו בהצלחה גדולה מעמידה אותו כהישג הכי מרשים מבין השלושה.
מאוד מתחבר למה שאתה אומר
ניסיון להשוות ביניהם הוא עקר מלכתחילה כי מבחינתי כל אחד מהסרטים גם מהווה חלק אחד מהסיפור הכולל, וגם מציע משהו ייחודי שניתן למצוא רק בו ולא באחרים.
עבורי הקסם של המפגש הראשוני עם הראשון זכור לי יותר לטובה מאשר החספוס של מערכת היחסים בשלישי, אבל אין לי ספק שזו פשוט העדפה אישית נוכחית ואולי אחרי צפיות חוזרות זה יתהפך.
היה לי מעניין לשמוע את כמות הביקורת השלילית על ״לפני חצות״ כי הרגשתי שמה שיצא בסוף היה כמעט מתבקש. הסרט בהחלט מתמודד עם האתגר הגדול ביותר בהיותו סיום הטרילוגיה, אבל זה אפילו צעד אחד מעבר לזה – הוא מציע שבירה של הפורמט, משחק עם הציפיות שלנו לאחר ההתנהלות של שני הסרטים הקודמים ואפילו מכניס אלמנטים חדשים שלא היו חלק מהם (הדיון הספרותי, הסעודה).
ממש שמחתי לראות שבמקום לנסות לשחק את זה ׳בטוח׳, היה פה ניסיון לחדש. לא מובן מאליו אבל כנראה מסביר את הסלידה ממנו לעומת האחרים.
מעניין, לא נתקלתי בכלל בסלידה
או ביקורות שליליות. מה שזכור לי אלו טענות שהוא החלש בטרילוגיה וגם אז לא בפער גדול. מרוטן ומטאקריטיק אפשר להתרשם שלפחות מבקרים רשמיים עפו עליו, אבל ממש ממש.
נחמד לשמוע שהוא התקבל טוב כשיצא
לדעתי הרוב המוחלט של מי ששוחח איתי על הטרילוגיה השלים אותה בדיעבד, אז אולי זה קשור לפער בין הציפיות ממנה למה שהסרטים האלה היו בפועל.
גם כשאני רק שמעתי עליה המוניטין שלה היה כיותר קלילה, רומנטית ונאיבית, בניגוד מעניין לחוויה שלי מהסרט השלישי.