אל תוציא מילה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 9 בנובמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Don't Say a Word
במאי: גארי פלדר
תסריט: אנטוני פקהאם, פטריק
סמית קלי
מבוסס על ספרו של אנדרו קלבאן
שחקנים: מייקל דאגלס, שון בין,
בריטני מרפי, ג'ניפר אספוזיטו

עם כל סרטי הטוויסט הנפוצים כג'וקים מצויים בזמן האחרון, עלתה לדיון לא אחת השאלה: האם לספר שסרט מסוים מכיל אלמנט מפתיע זה, כשלעצמו, ספוילר? מצד אחד, תמיד עדיף לראות את הסרט "נקי", בלי לצפות להפתעה. מצד שני, טוויסט טוב הוא סיבה טובה לראות את הסרט, ואיך אפשר להמליץ על סרט בלי להזכיר שקיים בו טוויסט?
רק מה – משום מה, אף פעם לא עלתה לדיון השאלה ההפוכה: מה אם בסרט אין הפתעה? מה אם בסוף הסרט מתברר שכל מה שחשבנו בהתחלה הוא פחות או יותר נכון? האם לגלות את זה יקלקל את ההנאה מהסרט למי שטרם צפה בו?

כי אם כן, אז הרגע קילקלתי לכם את 'אל תוציא מילה'. וכדי להוסיף חטא על פשע, אני אמשיך ואגלה באופן ספציפי ביותר, שבסוף הסרט אנחנו לא מגלים:
א. שה"רעים" הם בעצם אירגון צדקה שאוסף כספים למען הרעבים בסומליה, ודבר לא יעצור בעדם מלהקל על סבלם של אותם ילדים מסכנים;
ב. שמייקל דאגלס, שלאורך כל הסרט מציג את עצמו כפסיכיאטר, למעשה מעולם לא הוכשר לכך והסמכות הרפואית היחידה שלו היא בתחום רפואת השיניים;
ג. שבתו בת ה- 8 של מייקל דגלאס היא למעשה מרגלת איראנית, בעוד אשתו היא בעצם זאב רווח.

אבל נתחיל בהתחלה. מייקל דאגלס הוא פסיכיאטר של ילדים (או ככה הוא היה רוצה שתחשבו, הא-הא-הא) שחי חיים מושלמים כל כך שאפשר להקיא: הוא עשיר, יש לו אישה יפה, בת בת 8 בעלת אינטליגנציה של בת 20 לפחות, ודירה גדולה עם המון ארונות (צריך לדעת להעריך דברים כאלה). המשפחה מתפקדת באופן ייחודי, מקסים ואידילי, ובקיצור, ברמות אושר שאליהן מותר להגיע רק בסוף הסרט, בקטע של "עד עצם היום הזה" אחרי שעה וחצי לפחות של סבל. להיות כל כך מרוצה בתחילת סרט זה מרשם בדוק לאסון.

ואכן, האסון מגיע: גורמים עוינים פורצים לביתו המטופח של ד"ר דאגלס, חוטפים את בתו ומציעים לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: בתמורה לשחרורה, הם לא רוצים כסף – הם רוצים מספר. שש ספרות, גרוש לא פחות. את המספר יודעת צעירה מופרעת (בריטני מרפי, שצברה ניסיון בלשחק נערות מופרעות ב'נערה בהפרעה') שנמצאת בטיפולו. הבחורה הזאת נודדת בין בתי משוגעים כבר עשר שנים ולדאגלס יש פחות מעשר שעות להבריא אותה, לפחות במידה כזאת שהיא תוכל לתת לו את המספר.

את דאגלס מעניין רק להחזיר אליו את בתו בחיים, אבל אותנו מעניין גם מה פשר המספר הזה, מה הסיפור של הנערה המופרעת, מה הקשר שלה לחקירת הרצח שאותה מנהלת במקביל שוטרת בנוסח סקאלי (ג'ניפר אספוזיטו), ומה הקשר של כולם לשוד בנק שהתבצע לפני עשר שנים. כל אלו הן שאלות מעניינות, אבל התשובות עליהן – לא כל כך. אבל אז, ברגע האחרון, לא מתברר שום דבר מפתיע.

וזה כשלעצמו כמעט מפתיע. בימים טרופים אלה כמעט כל סרט מתח עלוב נפש ותסריט מתהדר באיזו תגלית שאמורה להפוך את כל הסרט על ראשו ולהציג אותו באור חדש, או לפחות לגרום לנו לטפוח על המצח קלות. לא תמיד זה עובד, אבל סרט שלא מנסה בכלל? מי שמע כדבר הזה?

לבמאי של הסרט, אחד גארי פלדר ('סידורים אחרונים בדנוור', 'חתום בנשיקה'), אין בשלב זה שום כוונות להפוך לסמאח משום סוג, אבל הוא מקצוען ולעניין. הצילום והעריכה מצוינים, המתח נוצר כמו שכתוב בספרים. מייקל דאגלס אמנם מעצבן קלות, כהרגלו (כנראה שאחרי כמה שנים כפסיכיאטר אתה מתחיל לדבר לכולם, כולל לאשתך, כאילו הם היו ילדים בני שלוש) אבל השחקנים שמסביבו, ובעיקר השחקניות, עושים את העבודה כמו שצריך, גם אם חומר לאוסקר אין פה. בקיצור, זה היה יכול להיות סרט מתח משובח, אם הוא רק היה יותר מעניין – אבל גם כפי שהוא, הוא לא סרט גרוע. רק שגרתי. שגרה זה רע?

טוב שיש סרטים כמו 'אל תוציא מילה'. אם בכל סרט יהיה טוויסט, אם כל סרט ינסה לחדש, להדהים ולהפתיע – שום דבר כבר לא יהיה מפתיע. כדי להיות יוצא דופן צריך איזו דופן לצאת ממנה. כדי להיות יחיד במינך צריך שיהיה מין. כדי שנוכל להעריך סרטים טובים באמת, צריך להתנסות מדי פעם גם בבינוניות. ו'אל תוציא מילה' הוא הבינוניות במיטבה. תראו אותו, אם אין לכם משהו אחר לעשות.

תגיות: