אראגון

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 16 בדצמבר 2006Posted in: ביקורות

במקור: Eragon
במאי: סטפן פנגמייר
תסריט: פיטר בכמן
על פי ספרו של כריסטופר פאוליני
שחקנים: אדוארד ספלירס, סיינה גיורי, ג'רמי איירונס, ג'ון מלקוביץ'

ב'לקסיקון טרקי סיטי', אחד המסמכים השימושיים ביותר לכותבי מדע בדיוני ופנטסיה, מופיעות עשרות דוגמאות של טעויות נפוצות שמבצעים כותבים בז'אנר, על מנת להסביר איך לא לכתוב סיפור. יוצרי הסרט 'אראגון' מנחיתים על ראשם של הצופים ההמומים 100 דקות שנראות כמו המחזה על המסך של אותן דוגמאות. חלק מהזמן זה מאוד משעשע. בשאר הזמן זה בעיקר מביך.

בתחילת הסרט (כלומר, לאחר קריינות מלאה בזיבולי-שכל) פוגשים הצופים את ליאה אריה, חתיכה מדהימה ואמיצה המנסה נואשות להרחיק אבן יקרת-ערך מכוחותיו של המכשף הרשע דארת' ויידר דורזא. היא אמנם נופלת בשוביו של הנ"ל, אך לא לפני שהיא מצליחה להעביר את האבן האמורה לידיו של ווילו אראגון, אהבל צעיר מכפר קטן, שהוריו נעלמו בנסיבות חשודות והוא גדל אצל דודו. כמובן שהאבן שהתגלגלה לידיו של הגיבור אינה באמת אבן, מדובר בטבעת האחת בביצה ממנה עתידה לבקוע דרקונית, עליה הוא עתיד לרכב ולהציל את העולם. "הלך על העולם" ממלמלים לעצמם הצופים בנקודה זו, אך איניגו מונטויה ברום, לוחם מסתורי המתגורר בכפר ("הרגת את אבי הדרקון שלי. היכון למות") דווקא שם עין על הבחור הצעיר, והשניים יוצאים במסע חניכה לעבר העיר החופשית ציון מקום משכנם של המורדים המכונים "וארדן", כשאחריהם רודף עדר אורקים לא זוכר איך קראו להם בסרט, מצטער.

במקרה שלא הבנתם את זה מהתקציר – מספר הרגעים הלא-צפויים ב'אראגון' שואף לאפס. כל, אבל כל סצינה בסרט הזה נראית דומה למשהו שכבר נעשה פעם, אם לא מחקה אותו ישירות. מקוריות היא לא הכל בחיים, ובוודאי שלא בקולנוע, אבל לצורה שבה 'אראגון' מעתיק מכל סרט פנטזיה ידוע שנעשה בשלושים השנים האחרונות, יש אפקט פרודי שלא-במתכוון. חלק מזה נובע מהדיאלוגים, שרובם הם בעצם הסברים באורך הגלות על הגיבורים, העולם, משמעות החיים, ועוד כל מני דברים מופלצים שלא ממש ברור למה הם אמורים לעניין את הצופים. הדמויות בסרט אמורות ללמוד מכל הקשקשת הזו משהו, כנראה, אבל נראה שמחשבותיהן נתונות לעניינים אחרים. בי נשבעתי כי אחד הקסמים שלומד הגיבור, נשמע כמו קללה עסיסית ביידיש מדוברת.

החלק היותר גרוע – למרות כל אותם הסברים אינסופיים, העולם שבו מתרחש 'אראגון' לא מצליח אפילו לרגע להיראות כמו עולם פנטסיה משכנע. הבעיה היא לא ממש באפקטים, שעשויים לא רע אלא באופן שבו החליטו להשתמש בהם: מעברים תמוהים מאור יום של צהריים לחשיכת לילה מוחלטת שמתרחשים תוך שניה בתוך אותו שוט, יום קיצי נחמד שהופך למבול חורפי זועף בערך באותה צורה, והרבה מאוד צילומים של נוף אירופאי – שלא ממש מסודרים באופן שנותן תחושה של עקביות גיאוגרפית.

הדמויות שמאכלסות את הסרט הזה הן לא-משכנעות באותה מידה. אף אחת מהן לא נראית באמת כמו מישהו שנס על נפשו, מרביץ למשהו שאיננו אוויר, או חווה סערת-רגשות כלשהי. ולא מדובר רק בשחקנים האנושיים: אפילו הסוסים על הסט של הפארסה הזאת לא נראים נלהבים מדי לשתף פעולה. כנראה שאין מה לבוא בטענות לחבר'ה הצעירים יותר שמככבים בסרט. אף אחד מהם לא נבחר לתפקידו בזכות כשרון משחק מופלג (יש להניח כי ההוא שמשחק את הגיבור נבחר בזכות דמיונו להיידן כריסטנסן, או משהו כזה). אפשר אולי לסלוח להופעה של דג'ימון "הייתי מועמד פעם לאוסקר" הונסו, רוברט "עבדתי עם קן לואץ' והופעתי בטריינספוטינג" קרלייל וג'ון "כולנו צריכים להתפרנס איכשהו" מלקוביץ'. אבל מאוד לא ברור מה נכנס – שוב – בג'רמי איירונס, שאת מה שהצופים של 'מבוכים ודרקונים' הספיקו לשכוח, מסתבר שהוא עוד לא למד. באחת משורות הדיאלוג שלו הוא מתחנן "אל תשימו לב אלי". אין סיכוי, ג'רמי. אין סיכוי.

אז מה בכל זאת עובד בסרט? ובכן, לבמאי סטפן פנגמייר יש, כמסתבר, רזומה ארוך מאוד בכל הנוגע לעבודת אפקטים בסרטים אחרים, ואת הניסיון שלו הוא הביא בעיקר לדמות הדרקונית של הגיבור. הדרקונית הזאת נראית מרשימה מאוד, עם שלל הבעות ומחוות והשתלבות יפה בסביבה הלא-ממוחשבת, ודיבוב מלא אישיות (בקולה של רייצ'ל וייז) – בקיצור, כל מה שחסר אצל כל הדמויות האחרות בסרט. כמובן שזה מעלה את השאלה המציקה למה היא לא מתעופפת לה בהזדמנות הראשונה מהסרט המצ'וקמק הזה, ומחפשת סרט אחר.

כל ההארי-פוטרים והנארניות בהם הפגיזו את הצופים מדי כריסטמס בשנים האחרונות הצליחו בעיקר לשעמם אותי, אבל אחרי 'אראגון' מסתבר שלא ידעתי איזה מזל היה לי. אני אסבול בשמחה שעתיים וחצי נוספות של פיהוקים בהוגוורטס או נארניה הקולנועיים, אם האלטרנטיבה היא סרט המשך ל'אראגון'.

תגיות: